אחי, בני מעמד העובדים, זה כבר יותר משני עשורים שאנו מעמד העובדים והנוער נתונים להתקפות הולכות וגוברות וכרסום הולך ומעמיק באכזריותו וחוצפתו על זכויותינו ורמת חיינו, וכל זאת מידי קומץ משפחות עתירות הון יחד עם כלבי השמירה שלהן, המנכ״לים של תאגידי הענק. את שליטתם הם מממשים על ידי המוציאים לפועל שלהם — הפוליטיקאים. סוד גלוי הוא שההחלטות החשובות ביותר שנוגעות לגורלנו נחתכות בטירות הפאר המבוצרות בסביון או במסיבות הקוקטייל ליד הבריכה. ישיבות הכנסת והממשלה הן רק תפאורה ב"תיאטרון הדמוקרטיה".

מדורי הכלכלה מלאים בדיווחים ובדיאגרמות המתארים את עקומת הצמיחה שנוסקת בגאווה כלפי מעלה. שר אוצר מדושן עונג מתראיין לפני כל מצלמה ומיקרופון מזדמן, משפריץ לנו נתונים על מדדים ואחוזים שאמורים להסביר לנו שהאבטלה בירידה והכלכלה בקו עלייה. ראש ממשלה זחוח שעל פניו מרוח חיוך אוטיסטי מנכס לעצמו את ההצלחה, ומודיע על 114,000 מקומות עבודה חדשים שנוצרו, ואם לא נפריע לו עד תום הקדנציה, מחכות לנו 400,000 משרות חדשות. האופוזיציה, עם פרצוף נעלב, טוענת שהיא בעצם אחראית להצלחה הזאת, הודות למדיניות הריסון והקיצוצים של הממשלה הקודמת.

תנועת ההתנגדות הבינלאומית ממשיכה מסיאטל לפראג, אבל כדי לנצח את המערכת הקפיטליסטית חייבים להציע שיטה חלופית ועדיפה — האלטרנטיבה הסוציאליסטית

האיום של חברות כוח־האדם על פרנסתן, וההתנכרות של משרד האוצר, המעסיק בפועל, הכריחו את הקלדניות לצאת למאבק. בינתיים הן בעבודה, אבל רק נכונות להמשיך להיאבק תגן עליהן בעתיד

אותנו, הצעירים, דופקים בבית־ספר, בצבא ובעבודה. אנחנו יכולים להמשיך לסבול ולקטר, או להיאבק עד שנקבל יחס וזכויות של בני־אדם.

מה הופך את ממשלת ברק לחלשה כל כך? ולמה כל ממשלה בארץ יציבה פחות מהקודמת?

ההצלחה של עובדי נמל אשדוד להביס את תוכניות ההפרטה מוכיחה שאפשר לנצח במאבק הזה, אם נלחמים עד הסוף.

העוצמה והפתאומיות של המרד נגד מחירי הדלק זיעזעו את אירופה, אבל הדלק האמיתי היה התסכול ממדיניות הממשלות