socialism.org.il
בעלי ההון כשלו בניסיון להביא שלום
רק מעמד העובדים יכול להביא שלום אמיתי!
מנדי רבין
06.10.2000 00:00

אחרי כל הדם המיותר שנשפך בימים האחרונים, אנחנו עומדים היום מול סכנה של מלחמה אזורית מיותרת עוד יותר, שתכפיל פי כמה את מספר הנפגעים מהמדיניות המטומטמת של פתרון בעיות פוליטיות באמצעים צבאיים. והבעיות הפוליטיות ברורות לכל מי שמסתכל על המצב הנוכחי בעיניים פקוחות: ברק והממשלה שלו לא ניסו אפילו לפתור אף אחת מהבעיות החברתיות והכלכליות שהעלו אותם לשלטון, ושפוגעות גם ביהודים וגם בערבים, וההבטחות של ברק להביא ל"סוף הסכסוך" נשמעות היום כמו בדיחה עצובה. בצד השני, ערפאת ושותפיו העומדים בראש הרשות הפלסטינית השתמשו בעמדת המנהיגות שלהם כדי למלא את הכיסים שלהם ושל המקורבים להם ולבסס בשטחי הרשות משטר מדכא ומושחת.

אירועי הימים האחרונים מוכיחים מעל לכל ספק שאי אפשר לפתור באמת את הסכסוך הלאומי תחת השיטה הקפיטליסטית, בדיונים בין שתי "הנהגות" שבסיס התמיכה החברתי והפוליטי הצר שלהן ממשיך להצטמצם מיום ליום, וב"הסכמי שלום" שמשרתים רק מיעוט קטן של בעלי־הון בשני הצדדים ואת האימפריאליזם האמריקאי. החולשה של ערפאת מתבטאת בכך שהוא נאלץ לשתף את החמאס בשלטון, לאפשר להם להופיע בתקשורת הפלסטינית ולשחרר את העצורים שלהם, כל זאת כדי שיוכל לשרוד בשלטון. בצד הישראלי, ממשלת ברק חלשה מתמיד, ונשענת על רבע מחברי הכנסת. ברק שאיכזב את בוחריו בכל תחום יצליח אולי להכניס את הליכוד בהנהגת שרון ל"ממשלת חירום לאומית" בחסות הרעש של תופי המלחמה, אבל צעד כזה רק יוכיח את חולשת הממשלה, ולא ינבע מ"האינטרס הלאומי". רק מעמד העובדים הישראלי וההמונים הפלסטיניים יכולים להראות את הדרך קדימה להביא שלום אמיתי, דרך המאבק להפלת המשטרים הקפיטליסטיים שהביאו את האזור אל סף האסון.

ההמונים הפלסטיניים שיצאו למאבק עממי גילו מחדש את הכוח הפוטנציאלי שלהם, ולא ימהרו לוותר עליו לטובת הפוליטיקאים שלא סיפקו את הסחורה עד היום. בצורתה הנוכחית, ההתקוממות עשויה להשיג מדינה פלסטינית עם עצמאות נומינלית כמעט בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, גם ללא המסגרת של אוסלו. אבל עצמאות כזו, בלי להפיל את המשטר הקפיטליסטי הרקוב של ערפאת, לא תשחרר את הפלסטינים מהדיכוי הפוליטי והכלכלי מצד הקפיטליסטים "שלהם" ומהמשך הניצול הכלכלי מצד הקפיטליזם הישראלי, ולכן לא תהיה עצמאות אמיתית. מדינה קפיטליסטית "עצמאית" לא תמלא את השאיפות של הפלסטינים להיחלץ מהעוני, האבטלה והניצול ולהשתחרר באמת מכל סוג של דיכוי, שאיפות שהן המרכיב העיקרי במאבק שלהם לעצמאות אמיתית.

ההתקוממות הנוכחית בפלסטין ובישראל, שהניצוץ שהצית אותה היה ביקור פרובוקטיבי של אריאל שרון בהר הבית רק כשבועיים אחרי יום השנה לטבח בסברה ושתילה שהוא אחראי לו, היא בלי ספק העקובה מדם שנראתה מזה שנים רבות. בעת כתיבת הצהרה זו נספרו יותר משישים הרוגים מקרב הפלסטינים משני צדי הקו הירוק, כמה חיילים ישראלים הרוגים, וכן יותר מאלף פצועים. ההתקוממות הסלימה מעל ומעבר לכל מה שהורגלנו לראות בשנות האינתיפאדה [הראשונה], מבחינת מספר הפלסטינים ההרוגים, השימוש שעשה הצבא הישראלי במסוקי קרב ובטילי נ״ט, קרבות הירי בין כוחותיו למשטרה הפלסטינית והעובדה שהפעם התפשטו המחאות לתוך שטחה של ישראל עצמה. מפגינים פלסטינים בתוך שטחי הקו הירוק חסמו כבישים מרכזיים בלב הארץ לשעות ארוכות, ובתגובה פתחו עליהם כוחות מג״ב בירי של תחמושת חיה.

מה גרם להתקוממות?

ביקורו של שרון היה פשוט הגפרור שהבעיר חבית של חומר נפץ. פלסטינים רבים חשים זעם ותסכול רב לנוכח התקדמותו הזוחלת של תהליך השלום מזה שנים. הם הושפלו שוב ושוב על ידי ויתוריו של ערפאת, נכונותה של ההנהגה הפלסטינית למלא תפקיד של משטר־בובות המבצע את העבודה המלוכלכת בעבור המעמד השליט בישראל, והמשך הנוכחות המגבילה של הצבא הישראלי ברוב שטחי הגדה — כל זאת אחרי שבע שנות משא־ומתן לשלום. ישראל עדיין מחזיקה בחלקים מרצועת עזה, חברון ובית־לחם, והצבא הישראלי עדיין מתיר ירי על אזרחים בלתי חמושים. ומה שחשוב לא פחות (ואולי יותר), מאז תחילת אוסלו ב־93' צנחה רמת החיים של מעמד העובדים הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה בעשרות אחוזים. ההמונים העובדים (והמובטלים) ראו כיצד מנהיגי הרשות ממלאים את כיסיהם ב"פירות השלום" — ההטבות, תשלומי השוחד, העיסקאות המפוקפקות והשחיתויות — בשעה שהאבטלה והעוני שלהם עצמם רק החריפו. הם ראו כיצד הרשות הפלסטינית מתפתחת לכדי משטר רודני ועריץ, עם צנזורה נוקשה על העיתונות — משטר שבו עיתונאים, פעילי זכויות־אדם ומנהיגי שביתות נעצרים השכם והערב ומושלכים לכלא בלי משפט, בלי בג״ץ ובלי בצלם, בהסכמתן ובעידודן של ישראל וארה״ב.

בתוך ישראל פרצה ההתקוממות גם בעיירות כגון פוריידיס, שבעבר לא נהגו להצטרף למחאות. הפרובוקציה באל־אקצה והתמונות שהראו איך ילד חף מפשע, מוחמד אל־דורי, נהרג מאש חיילי צה״ל בנצרים הוציאו את הפלסטינים בישראל להפגנות המוניות של סולידריות עם האחים שמעבר לקו הירוק. אבל כמו בשטחים ובעזה, גם בישראל היו סיבות עמוקות יותר להתפרצות. התקוות של הפלסטינים בארץ שהפיוס בעקבות הסכמי אוסלו יביא להתייחסות אליהם כאזרחים שווי זכויות התנפצו בשנים האחרונות מול עיניהם. מעבר לכך שהם ממשיכים לסבול אפליה כאזרחים סוג ב', הם היו בין הסובלים העיקריים מהמיתון הכלכלי הקשה שנמשך כארבע שנים, וההתאוששות המהוססת של השנה האחרונה מדלגת עליהם לחלוטין. תריסר העיירות המובילות את רשימת מוקדי האבטלה בישראל הן פלסטיניות, עם נתוני אבטלה רשמיים של 20% בכמה מקרים (השיעור האמיתי נע בין 35 ל־40%). הרשויות המקומיות, שסובלות ממחסור במזומנים, לא שילמו לעובדיהן מזה כמה חודשים, ובכמה מקרים פוטרו עובדי מועצה בסיטונות. אחרי ש־95% מהפלסטינים הישראלים הצביעו עבור ברק, הם גילו שהם לא קיימים בשביל הממשלה שלו. הדיכוי המשטרתי הברוטלי של ההפגנות בכדורי מתכת מצופים גומי ובאש חיה, שהרגו עשרה אזרחים ופצעו רבים אחרים, רק הוסיף שמן למדורה. העוצמה של ההתקוממות היתה חסרת תקדים, והמשטרה ומג״ב נאלצו להוציא את כוחותיהם מהאזורים שבהם היא השתוללה.

ממשלת ישראל קראה לערפאת ולחברי הכנסת הערבים להרגיע את הרוחות, מתוך הנחה שהם המנהיגים והשולטים במצב. אך ההתקוממות, על אף שאולי פרצה בתגובה לקריאות מלמעלה, הוצתה על ידי הזעם העצום של ההמונים הפלסטיניים, אשר הלך והצטבר מתחת לפני השטח. הרשות הפלסטינית והח״כים הערבים לא הובילו את המאבק. אלה ואלה קפצו על העגלה וניסו להשתמש בתנועה כדי להסיט את הביקורת מעצמם ולהתיר להמונים הפלסטינים לשחרר קיטור. המידה שבה מסוגלים הרשות והח״כים הערבים לשלוט במצב מוטלת בספק. ההתקוממות אולי הוצתה על ידי ניצוץ דתי, והסיסמאות והדרך שבה הוגדר האויב היו לאומניות ודתיות, אבל הסיבה שעומדת בשורש הבעיות והתסכול היא השיטה הקפיטליסטית. בהעדר תנועה שתסביר את הסיבה האמיתית ואת הדרך להילחם נגדה, התנועה לובשת צורה דתית ולאומנית, בגלל הכוחות הפוליטיים שנמצאים בשטח.

לקפיטליזם אין תשובה

ההתקוממות הנוכחית מוכיחה את חוסר יכולתו של הקפיטליזם לפתור אף אחת מבעיות היסוד של השאלה הלאומית, כמו העוני, האבטלה ומצוקת הפליטים הפלסטינים. הסכמי השלום הקפיטליסטיים של אוסלו נועדו לשרת את האינטרסים של הקפיטליסטים והאימפריאליסטים בישראל, בפלסטין ובארה״ב, שמעוניינים ביציבות על מנת לנצל את המשאבים האנושיים והטבעיים של האזור לטובת בעלי־ההון וחברות הענק. "פירות השלום" הללו פירושם הזכות של הקפיטליסטים הישראלים לעשות שימוש נצלני בכוח עבודה ערבי זול, מה שהוביל לסגירת מפעלים בישראל עצמה ולאבטלה גוברת אצל תושביה, והזכות של הקפיטליסטים הפלסטינים לגרוף הון מהמונופולים בפלסטין, כגון תעשיית המלט וענף התיירות. המנהיגים בשני הצדדים אינם מייצגים את האינטרסים של העובדים והצעירים משני עברי הגבול — אלה רוצים עבודה בכבוד, דיור, טיפול רפואי, ביטחון וחופש תנועה — אלא את האינטרסים של אותם קפיטליסטים.

למעשה, קיים קרע מוחלט בין המו״מ לשלום והעיסקאות הנחתמות בדרגים הגבוהים לבין העוינות הגוברת בין יהודים ופלסטינים מן השורה. דוגמה בולטת לכך היא האופן שבו בערים ועיירות מעורבות כמו רמלה העוני והאבטלה, וכן התחושה שתהליך השלום אינו נותן כל פתרון, מחריפים את המתחים הלאומיים. בגלל חוסר היכולת של הקפיטליזם להביא חופש, ביטחון ורווחה אמיתיים לתושבי האזור, תהליך אוסלו נועד לספק "יציבות" באמצעות דיכוי אכזרי.

תחת השיטה הקפיטליסטית אנו צפויים לחזות בסדרה של סכסוכים מחודשים, שעלולים להוביל בסופו של דבר למלחמה כוללת.

המוצא מהמבוך

היחידים שמסוגלים באמת ובתמים להביא שלום אמיתי לאזור הם ההמונים הישראליים והפלסטיניים. ההתקוממות הנוכחית בפלסטין ובעיירות הפלסטיניות בתוך ישראל ממחישה את הזעם העצום והנחישות האדירה להיאבק לשינוי. למרבה הטרגדיה, אין לתנועות האלו הנהגה מעמדית בעלת מצע ברור, אסטרטגיה אפקטיבית ומערך מוגדר של דרישות, שתוכל להתחבר עם העובדים בישראל על בסיס מעמדי, ולתעל את כל המרץ והקורבנות הללו לאפיקים שיניבו פירות מעשיים. העדר הנהגה שכזו גרם לכך שההתקוממות הובילה לכמה פעולות שאינן משרתות שום מטרה — בישראל זרקו מפגינים פלסטינים אבנים על אוטובוסים שהובילו עובדים יהודים. פעולות מסוג זה, במקום לאחד את העובדים היהודים והפלסטינים נגד האויבים האמיתיים שאחראים לכל בעיותיהם — המעמד הקפיטליסטי והשיטה הקפיטליסטית — רק מעמיקות את הפערים בין הצדדים.

הנהגה עממית וסוציאליסטית אמיתית בגדה ובעזה תוכל לתבוע את נסיגת הכוחות הישראלים מהאזורים הפלסטיניים, הפלת משטרו המושחת של ערפאת וכינונה של פלסטין עצמאית וסוציאליסטית. במקום ללבות שינאה לאומנית ודתית, היא תוכל להצביע על האויב האמיתי — המעמד הקפיטליסטי השליט בשני הצדדים וההנהגות הפוליטיות המושחתות שמשרתות אותו. באותו זמן, הנהגה מעמדית סוציאליסטית של הפלסטינים הישראלים תקרא לעובדים היהודים להיאבק יחד איתם למען הפלת הממשלה השנואה של ברק ולהחלפת המשטר הקפיטליסטי המושחת בממשלת עובדים סוציאליסטית, שתשרת את האינטרסים האמיתיים של ההמונים היהודים והערבים. מה שהופך קריאה כזאת לאפשרית, חיונית ובעלת פוטנציאל להצליח הוא המצב הנוכחי בישראל: בעלי־ההון ועושי דברם בממשלה לא מפסיקים לפגוע בעובדים ובצעירים הישראלים דרך ההפרטה, האבטלה, הפגיעה בתנאי השכר וההעסקה ופירוק מדינת הרווחה. האלימות שבה דיכאה המשטרה את שביתת הסטודנטים לפני שנתיים והצבאות הפרטיים שנשכרו על ידי הנהלת "ידיעות אחרונות" כדי לשבור ידיים לעובדי הדפוס שניסו להגן על פרנסתם הם סימנים לעתיד. בעלי־ההון לא יהססו לתקוף שובתים ישראלים באותן השיטות האלימות שבהן מדכאים כיום את עמיתיהם הפלסטינים, אם האיום על הרווחים שלהם ועל יציבות משטרם יהיה ברור מספיק. המעמד השליט בישראל גם אינו בוחל בשימוש בחיילים ישראלים ממעמד העובדים כקלפי מיקוח במשא ומתן על תהליך השלום, ומציב אותם בעמדות שאין להן כל ערך בטחוני או אחר, כמו נצרים (ועד לקורבן האחרון שם, גם בקבר יוסף). מכאן גם נובע הצורך בהנהגה מעמדית אמיתית בישראל כולה, עם שורשים בשכונות, בכפרים ובמקומות העבודה, שתרתום את ההתנגדות למדיניות הממשלה הקפיטליסטית למאבק במשטר הקפיטליסטי עצמו.

רק שלום סוציאליסטי הוא שלום אמיתי

בחברה סוציאליסטית, שבה יהיו העושר והמשאבים העצומים של האזור נתונים בבעלות הדמוקרטית של ההמונים ויתוכננו וישמשו למען טובת הכלל — ולא כמקור לרווח לקומץ מיליונרים — אפשר יהיה להשתמש במשאבים האלה כדי לפתור את בעיות היסוד שהנציחו את הסכסוך עד היום. הפסקת הדיכוי והניצול והעלאת רמת החיים של ההמונים על־ידי השקעה מאסיבית בדיור ציבורי זול ואיכותי, בבריאות, בחינוך וביצירת מקומות עבודה חדשים בתנאים טובים תשלול מהסכסוך הלאומי את רוב הכוח שלו. לוועדים של עובדים וצעירים יהודים ופלסטינים, שייבחרו באופן דמוקרטי, יהיה אז הרבה יותר קל לנהל משא ומתן ענייני ביניהם ולהגיע להסכמה בשטח גם בסוגיות שלא ניתן לפותרן תחת השלטון הקפיטליסטי, כגון ההתנחלויות, הפליטים והמים. זו הדרך היחידה להשיג שלום יציב לדורות במזרח התיכון, שלום שמבוסס על רווחה להמונים ולא על רווחים למנצלים.