"אנו עתידים לחזות במלחמת אזרחים, מהפכה וסיכסוך בינלאומי. אנו ניצבים על סף התקוממויות של קיצוניים דתיים נגד אמריקה ובעלי בריתה" (The Mirror, 18.09.01). כשהעיתונות ה"פופולרית" (קרי, עיתונות הביבים) הבריטית מציירת את העתיד בצבעים כה קודרים, זוהי עדות ברורה לתמורה שפקדה את עולמנו בעקבות פיגועי הטרור בניו־יורק ובוושינגטון. וג׳ורג' בוש מאשש את החזון העגום הזה כשהוא "חובש", מטאפורית, את מגבעת הבוקרים שלו, מאמץ לעצמו סגנון של ריינג׳ר טקסאני מימים עברו, וקורא לתפוס את אוסאמה בן־לאדן, שחשוד בביצוע הפיגועים, "חי או מת".

אך לא יהיה זה דו־קרב יריות בין שולפים זריזים, בין בוש ובן־לאדן או חסידיו. ייעשה שימוש בכלי־נשק מחרידים של השמדה המונית. רבבות, אם לא מיליוני פועלים ואיכרים, בפרט באפגניסטאן, יושפעו מכך מיידית; ההשלכות יורגשו ברחבי העולם כולו. שר ההגנה האמריקאי, דונלד ראמספלד, "אפילו סירב לענות ב'לאו' ברור כשנשאל אם הממשל מתכנן שימוש בנשק גרעיני טקטי, כמוצא אחרון" (Independent, 17.09.01).

החורבן בניו־יורק ובוושינגטון והזעם שהתעורר לאחר מכן, במיוחד בקרב הציבור האמריקאי, נתנו למעמד השליט בארה״ב הזדמנות מצוינת להראות את כוחו ולפעול להטיה מכרעת של מאזן הכוחות העולמי לטובתו, באמצעות "מלחמה" בטרור העולמי. אך אם זוהי אכן מלחמה, אזי היא שונה מכל מלחמה בה השתתפה ארה״ב בעבר. כפי שקבע מתכנן אסטרטגי בצבא ארה״ב בראיון שנתן ל־Washington Post: "וושינגטון עלולה להסתבך במלחמת התשה אינסופית כנגד אויב חמקמק — מעין וייט־קונג גלובלי, אם תרצו".

דקויות שכאלו, שמרמזות בעצם לקשיים אדירים בעתיד, אינן טורדות לכאורה את מוחם הפשטני של בוש וחבר עוזריו. עולמם של אלה נחלק בין הקפיטליזם האמריקאי ובעלי־בריתו — "הטובים" — לבין הכוחות החשוכים של הפונדמנטליזם האיסלאמי והטרור, שמקובצים ביחד עם כוחות ראדיקליים וסוציאליסטיים המתנגדים לקפיטליזם העולמי — "הרעים". שעה שהוא שוקד על גיבוש "קואליציה" של משטרים ערבים ומוסלמים "מתונים", הוא נוקט גם לשון חריפה, וקורא ל"מסע צלב" נגד הטרור, קריאה שחתרה תחת מאמציו הדיפלומטיים שלו ושפכה שמן על מדורת התסכול שכבר בוערת בעולם המוסלמי כולו. מסעי הצלב העקובים מדם, שנערכו במאות ה־11 עד ה־13 ולוו בטבח המוני של ערבים, חרוטים בתודעתם של הערבים והעולם המוסלמי כולו. אין זה מקרה שכל מנהיג ערבי חשוב, או כל מי שהתיימר להיות כזה — כולל בן־לאדן — השוו עצמם במאות השנים האחרונות לדמותו של צלאח־א־דין, מגרש הצלבנים.

בוש גילה חידלון אישים כבר עם פרוץ המשבר, כשנעלם למעשה למשך עשר שעות. שירותי ה"ביטחון" שלו, ה־CIA וה־FBI, שמתוקצבים בשלושים מיליארד דולר בשנה, אף הם היו אבודים, שכן היה להם מעט מאד "מודיעין" על רשתות הטרור שפעלו בתוך ארה״ב גופא. במהלך מסיבת עיתונאים שנערכה לאחר הפיגועים, ראש ה־FBI לא התבייש לקרוא לדוברי ערבית החיים בארה״ב להתנדב ל"מלחמה" בטרור!

אך למרות כל זאת, נהנה בוש מתמיכה עצומה בסקרים: מייד לאחר הפיגועים, זינק שיעור המרוצים מתפקודו ל־84% (כיום הוא הגיע כבר ליותר מ־90%), בהשוואה ל־50% בלבד באוגוסט. גם אביו, הנשיא לשעבר ג׳ורג' בוש, קיבל שיעורי תמיכה דומים לאחר הצלחתו במלחמת המפרץ. עם זאת, הם נשחקו לכדי 37% בלבד מייד לפני הבחירות לנשיאות ב־1992, עקב המיתון הכלכלי של שנות התשעים. הגל הפטריוטי ואף הלאומני שהציף את ארה״ב, בו מתחרים אנשים מי יכול לשאת את דגל הכוכבים הגדול ביותר, הוא עמוק הרבה יותר מכפי שהיה בעת מלחמת המפרץ. כתב ה־Independent בוושינגטון ניסח זאת בלשון בוטה: "התיקון הראשון לחוקה האמריקאית אולי מבטיח את חופש הדיבור, אך בינתיים, קל יותר — ובטוח יותר — לשמור על זכות השתיקה" (19.9.01). זוהי ללא ספק האווירה ברחובות ניו־יורק, בחוף המזרחי בכלל, ובאזורים הכפריים של ארה״ב. אך אין זו עמדה אחידה כלל וכלל. אפשר שבמערב, אזור עם אוכלוסיה גדולה של היספאנים ומהגרים אחרים, ובקרב סטודנטים וכו', יש המתייחסים כבר עתה בספקנות, אם לא בהתנגדות, להכנות הקפיטליזם האמריקאי למלחמה.

עורך דין בוושינגטון הגיב כך: "אף אחד לא רוצה לשמוע על המדיניות האמריקאית, או כיצד זו עלולה היתה להשפיע על מה שאירע או לגרום לו". בינתיים, כך יהיו פני הדברים. אך הפירצה שנפרצה ב"מבצר ארה״ב" תיאלץ בסופו של דבר את האוכלוסיה לבוא חשבון עם מעמדה של ארצם בעולם. כמעט 6,000 איש נהרגו בפיגועי הטרור. עד כמה שנתון זה מחריד, הרי שזהו מספר הילדים שנספים כל חודש בעיראק עקב מחסור במזון ובתרופות, בעקבות ה"סנקציות" שהטילה ארה״ב על המדינה. כפי שכתב הסופר מרטין איימיס: "האמריקאים גם יתקשו מאד לעכל את העובדה הכואבת שהם שנואים, ושיש סיבה ברורה לשנאה זו. כמה מהם יודעים, למשל, שממשלתם חיסלה 5% מהאוכלוסיה העיראקית? כמה מהם מתרגמים את הנתון הזה למונחים אמריקאיים (ומקבלים 14 מיליון איש)?" (Guardian, 18.9.01).

קואליציה "נגד הטרור"

הפסיכולוגיה — שלא לומר הפסיכוזה — של המלחמה, אשר התפתחה תוך ימים ספורים לאחר הפיגוע במרכז הסחר העולמי, מעניקה לאימפריאליזם האמריקאי — חיית טרף פצועה וזועמת — את התמיכה הנדרשת לגיוס המנגנון הצבאי המסיבי שלו, כהכנה לפעולת תגמול נגד אלה שנתפסים כאויביו. המומנטום שנוצר בעקבות הגיוס הזה הופך פעולה צבאית כלשהי לדבר בלתי־נמנע. עם זאת, גם אם יתוכננו האופציות הצבאיות בקפידה רבה, הן יעמיקו עד מאד את השנאה שרוחשת בעולם הבתר־קולוניאלי נגד האימפריאליזם האמריקאי והקפיטליזם העולמי.

ואולם הדרישה שארה״ב ובעלות בריתה יפציצו את בן־לאדן ותומכיו "בחזרה לתקופת האבן", הקריאות למתקפה נגד "מדינות פושעות", שנשמעו ברמה בארה״ב ובאירופה בימים שלאחר הפיגועים, פינו כיום את מקומן לגישה זהירה הרבה יותר. עדיין נעשה אמנם שימוש בשפת ה"מלחמה", אך כעת הניסוחים מתונים בהרבה, ומדובר על מלחמה קשה וממושכת, כפי שאמרו קולין פאואל ודוברים אחרים. אפילו ממשל בוש האטום נוכח לדעת שמתקפה ישירה על אפגניסטאן, בלא תמיכתם ונייטרליותם של משטרים מוסלמים או ערבים "מתונים", תסיט את כל העולם המוסלמי נגדם, כפי שאירע במלחמת המפרץ. הסכנה שהענק הרדום המונה 1.2–1.5 מיליארד איש בעולם המוסלמי יתעורר ממלאת את המתכננים הקפיטליסטים חרדה עזה. האומה ה"מוסלמית" הגדולה ביותר אף אינה שוכנת במזרח התיכון — זוהי אינדונזיה שבמזרח אסיה. מכאן ההכנה הקפדנית של "קואליציית" מלחמה אשר, לפחות בתחילה, היא נרחבת בהרבה מהקואליציה של מלחמת המפרץ, גם אם אינה הדוקה כמוה.

הקפיטליסטים באירופה, ובפרט הצרפתים והגרמנים — ששמרו על ריחוק מסוים מארה״ב בעבר — מיהרו בתחילה לתמוך בהצהרת ה"מלחמה" התוקפנית של בוש. לאחר מכן, הם החלו לנקוט גישה זהירה יותר, ככל שמהלכי המלחמה קרמו עור וגידים. טוני בלייר, יד ימינו של בוש, קיבל על עצמו להפיג את חששותיהן של הממשלות הבורגניות באירופה, ולהעלות גם אותן על רכבת המלחמה של בוש.

במזרח התיכון, יאסר ערפאת — שסבר כי שגה כשתמך בעיראק במהלך מלחמת המפרץ — הזדרז להביע תמיכה באימפריאליזם האמריקאי והכריז על "הפסקת אש". מהלך זה ערער לחלוטין את עמדתה של ממשלת שרון הימנית, שביקשה להשתלט על אדמות ערביות בחסות המשבר, ליצור אזור חיץ, ולהשתלט על ערים פלסטיניות. שרון נאלץ לסגת במהירות, בלחץ האימפריאליזם האמריקאי. נשיא רוסיה, פוטין, השקוע ב"מלחמה" משלו נגד "הפונדמנטליזם האיסלאמי" בצ׳צ׳ניה, ביטא תמיכה בארה״ב. אפילו איראן ולוחמי החיזבאללה בלבנון, כמו גם סוריה, ביחד עם משטרו של קדאפי בלוב, גינו כולם את הפיגועים בלא שהצטרפו עד כה ל"קואליציה" בגלוי. איראן רמזה שאפילו תצטרף לפעולה שכזו, כל עוד תוסווה כפעולה של "האו״ם". סין הלכה בעקבותיה. עמדתן אינה בבחינת תמיכה מלאה בארה״ב, אלא נובעת מדבקות בממרה העתיקה "אויב אויבי — ידידי".

עדיין לא ברור כלל עד כמה ניתן יהיה לסמוך על תמיכה זו ברגע שתתחיל פעילות צבאית של ממש. אך היא תתחיל בהחלט, בהינתן המומנטום שנוצר, לא רק בארה״ב, אלא גם בעקבות העובדה שנאט״ו יצאה בהכרזת "כולם בשביל אחד", והפעילה את סעיף 5 בחוקתה, לראשונה מאז ייסודה לפני 51 שנה. לכל הפחות, ייערכו תקיפות אוויריות נגד בן־לאדן ובסיסיו באפגניסטאן. האימפריאליזם האמריקאי, בתיווכו של משטר מושארף בפקיסטאן, ניסה לאלץ את משטר הטליבאן להסגיר לידיו את בן־לאדן. צעד שכזה, בעוד שאינו בלתי־אפשרי, הוא בעייתי מאד מבחינת הטליבאן. על כוחו של בן־לאדן באפגניסטאן החלשה ומוכת הקרבות תעיד העובדה, שהוא מספק את המזומנים לרבות מפעילויות המדינה, כולל תחזוקת הצבא; תרומתו השנתית נאמדת בין חמישים ליותר ממאה מיליון דולר. יתר על כן, תפיסתו או חיסולו של בן־לאדן לא ימוטטו את רשת הטרור הקיימת. אירגונו פועל כאירגון־גג, "מרכז היגוי", מעין "עמותה לקידום הטרור", וסבורים שיש לו נוכחות בשישים מדינות לפחות.

אין שם דבר רדיקלי או פרוגרסיבי ברעיונותיהם של בן־לאדן ותומכיו, שהם ימניים אף יותר מהמשטר התאוקרטי האכזרי בסעודיה. בהיותם בני כת הוואהבים השלטת בסעודיה, הם מקבלים את השראתם מעידן "האיסלאם הטהור" של המאה התשיעית, וסבורים כי כל בני־האדם, מלבד קומץ המאמינים הנבחרים, הם כופרים. בכך נכללים כל יתר המוסלמים. כל בני המערב — יהודים ונוצרים כאחד — הם בני־מוות אלא אם יתאסלמו. המייצג המובהק של רעיונות ימי־ביניימיים אלה — בן־לאדן עצמו — נהנה מתמיכת ה־CIA והצבא ושירותי הביטחון של פקיסטאן, חומש ומומן על ידם כנגד הרוסים באפגניסטאן. הגולם קם על יוצרו — על העם האמריקאי — המטיר עליו חורבן והרס, וסייע בהחזרתה של אפגניסטאן לחשכת הפרימיטיביות.

הסיוט באפגניסטאן

האיומים הלוחמניים שמשמיעים דוברים קפיטליסטים אמריקאים — להפציץ את אפגניסטאן "בחזרה אל תקופת האבן" — מחטיאים את המטרה; אפגניסטאן כבר נמצאת בתקופת האבן. נתוני הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה מראים שתוחלת החיים במדינה זו "ירדה לגיל 42 אצל הנשים ו40 — אצל הגברים" (שירות "ניו־יורק טיימס", מצוטט ב־International Herald Tribune, 14.9.01). מתוך 26 מיליון תושבים, לפחות חמישה מיליון כבר נמלטו מהארץ. מצב הכלכלה מעורער, ואלה שנותרו מאחור צריכים להתמודד עם בצורת ורעב. בעוד שהוא נערך עתה להפציץ את הארץ, הרי שבמאי השנה, תרם לה הממשל האמריקאי 30 מיליון ליש״ט באישורו של קולין פאואל.

הלוגיסטיקה הצבאית של כל מהלך עתידי אפשרי היא סיוט של ממש. זהו אולי השטח הקשה ביותר למעבר בעולם כולו. אפילו ג׳ינגיס חאן ולוחמיו העשויים ללא־חת עקפו את אפגניסטאן; אלכסנדר הגדול החזיק כאן מעמד שלוש שנים בלבד. הארץ היתה בית הקברות של צבאות פולשים מאז הבריטים במאה ה־19 ועד לרוסים בשנות השמונים של המאה העשרים. כפי שציין קולונל רוסי לשעבר שלחם באפגניסטאן, "אם האמריקאים יצאו למלחמה, אני מרחם על הבחורים האלה... וייטנאם היא פיקניק בהשוואה לאפגניסטאן".

הרוסים איבדו 60 אלף חייל בהרים ובוואדיות של אפגניסטאן. לכך יש להוסיף כעשרה מיליון מוקשים — שנשתלו בידי הרוסים — ואשר מצויים בשדות, בצלעי ההרים, לצד דרכים, מסביב לערים הגדולות ולאורך תעלות ניקוז. רוברט פיסק מדווח: "בממוצע, בין 20 ל25 — גברים, נשים וילדים אפגאנים נפגעים בכל יום מהתפוצצות מוקשים — גם אם נקבל את ההערכה הנמוכה, מדובר ב73 — אלף נפגעים אזרחיים מהמוקשים הללו בעשור האחרון בלבד". 27 מתוך 29 המחוזות באפגניסטאן מלאים במוקשים. לפיכך, כל פלישה קרקעית, לא רק שתעורר התנגדות לאומית של המוני אפגאנים — אפילו אלה שברחו לאחרונה מקאבול — אלא תמצא עצמה בתוך סיוט של ארץ מלאת מוקשים. שימוש מאסיבי במסוקים, אף שהוא אפשרי מבחינה טכנית, יהא אף הוא בעייתי. מסתבר שמסוקים הפועלים בגבהים של אלף מטר ומעלה אינם יכולים לשאת מטענים גדולים של כוח־אדם או ציוד כבזירות קרב אחרות. יתר על כן, כוח קרקעי זקוק לבסיס בטוח, דבר קשה — אם לא בלתי אפשרי — לאור הנתונים הגאוגרפיים באזור.

לחץ אדיר הופעל על המשטר הרודני של מושארף בפקיסטאן לאלץ את הטליבאן להסגיר את בן־לאדן, ואולי גם להכשיר בסיס למבצעים נגד אפגניסטאן. בראיון ל־Financial Times, התלונן באחרונה פקיד בכיר באיסלמאבאד: "האמריקאים אמרו לנו: 'או שאתם איתנו או שאתם נגדנו'... בנסיבות אלו, לא היתה לנו כל ברירה אלא לחתום". בדומה למצרים בתקופת מלחמת המפרץ, ארה״ב מנופפת לעיני פקיסטאן את האפשרות למחיקה מלאה או חלקית של חובותיה — בסך 36 מיליארד דולר — בתמורה לסיועה. האליטה השלטת בפקיסטאן, ובפרט הצבא ושירות המודיעין, הם למעשה אלה שיצרו וטיפחו את הטליבאן. טארק עלי ציין בראיון ל־Independent: "בפקיסטאן עצמה, שואבת התנועה האיסלאמית את כוחה מחסות ממשלתית, ולא מתמיכה עממית. עליית הפונדמנטליזם הדתי היא מורשתו של רודן צבאי קודם, הגנרל זיא אול־חאק, שקיבל תמיכה מוושינגטון ומלונדון במהלך 11 שנות רודנותו". הוא זה שייסד את רשת המדרסות (פנימיות דתיות), שמומנו בידי המשטר הסעודי. לדברי עלי, "למדרסות היתה מטרה אחת בלבד: לייצר קנאים שנותקו משורשיהם בחממה של קוסמופוליטיות איסלאמית חשוכה". 2,500 הפנימיות הדתיות הללו הניבו "יבול של 225 אלף קנאים, המוכנים להרוג ולמות על מזבח אמונתם, אם יקראו להם מנהיגיהם הדתיים לעשות זאת".

תוצאה חשובה אחת היתה עלייתם לשלטון של הטליבאן באפגניסטאן. הקנאות הדתית לבדה לא היתה מבטיחה לטליבאן את הנצחון. היה זה צבא פקיסטאן, שפעל באמצעות "מתנדבים", שהבטיח את הצלחתם. יתרה מזו, היה זה ה"ניצחון" היחיד של צבא פקיסטאן, ומכאן תמיכתו ההדוקה בטליבאן עד כה. בזכות הרקבון והשחיתות של המשטרים הפקיסטאנים שהחליפו זה את זה השכם והערב, כמו גם הרעת מצבם של ההמונים העניים ממילא, הפונדמנטליזם העמיק לחדור באחרונה גם בפקיסטאן עצמה.

משטר מושארף נתון בין הפטיש לסדן. על אף הלחץ האמריקאי, הוא אינו יכול לנהוג כפי שנהג המשטר הסעודי במלחמת המפרץ של 1991, ולתת בסיסים לכוחות אמריקאיים. הסעודים שולטים בשטח שרובו ככולו מדבר, עם אוכלוסיה מפוזרת, והיו יכולים להיענות לתביעותיה של ארה״ב במהלך מלחמת המפרץ. אך גם היענות זו באה במחיר של הגברת ההתנגדות מצדם של פונדמנטליסטים מקומיים, כמו בן־לאדן. בפקיסטאן המצב שונה לגמרי: אוכלוסייתה מונה 140 מיליון נפש, והפונדמנטליזם האיסלאמי מחלחל בה במהירות אל כל מגזרי החברה, כולל הצבא ו"שירות המודיעין". ראש שירות המודיעין לשעבר התלונן באחרונה ברעיון ל־Financial Times: "אמריקה גילתה יוהרה שאין כדוגמתה כשביקשה מפקיסטאן לשוב ולהראות לה שהיא ידידתה... נתנו הכל בשנות השמונים כדי לסייע לאמריקה לגרש את ברה״מ מאפגניסטאן, וכשזה לא התאים עוד לאינטרסים שלהם, האמריקאים פשוט זנחו אותנו". גנרל זה המשיך וציין, שבן־לאדן היה חלק מאירגון מוג׳אהידין אנטי־סובייטי שקיבל מארה״ב לפחות עשרה מיליון דולר במהלך שנות השמונים. "יתרה מזו... משטר הטליבאן באפגניסטאן צמח במישרין מתוך המימון הנדיב שהעבירה ארה״ב לאירגוני המוג׳אהידין האיסלאמיים בשנות השמונים" (18.9.01). גנרל אחר התנסח בבוטות, ואמר לטארק עלי שלאחר שלחמו ברוסים, ארה״ב לא הכירה להם טובה, בלשון המעטה: "פקיסטאן היתה הקונדום שאמריקאים נזקקו לו כדי לחדור לאפגניסטאן. מילאנו את תפקידנו, והם חושבים שאפשר לזרוק אותנו לאסלה". סביר להניח שלכל היותר, מושארף יתיר לאמריקאים לעבור במרחב האווירי הפקיסטאני.

מושארף עשה ככל הנראה כל שביכולתו כדי ללחוץ את הטליבאן להסגיר את בן־לאדן. כפי שקבע עורך בעיתון פקיסטאני: "אם מושארף לא ישתף פעולה עם האמריקאים, יופעל עליו לחץ עצום. אבל אם ישתף פעולה עם האמריקאים, הדבר ייתקל בהתנגדות פנימית חזקה" (17.9.01). למעשה, יהא זה האות להתפרצות מחלוקות פנימיות במדינה, בפרט בצבא, ואולי אף לפרוץ מלחמת אזרחים עם התקוממות המונית של פונדמנטליסטים, דבר שיעמיד בסכנה את שלמות הצבא עצמו. אם ארה״ב לא תכלכל מעשיה בתבונה, התוצאה תהיה עלייתו לשלטון של משטר איסלאמי קיצוני בפקיסטאן עצמה, ובמקרה זה, המשטר יהיה חמוש בנשק גרעיני.

אפשרות אחרת היא שהכוחות יתמקמו במחוז באדחשאן שבצפון אפגניסטאן. אזור זה נתון לשליטת הברית הצפונית, שבראשה עמד — עד לרציחתו — אחמד שאה מסעוד והמשטר האיסלאמי ה"ליברלי" יותר שלו, המחזיק כיום בכ־5% משטחה של אפגניסטאן. באזור זה, מותר לנשים ללמוד, וזאת בניגוד לעבדות שהיא מנת־חלקן באזורים שבשליטת הטליבאן. ישנה סברה שמסעוד חוסל בידי תומכיו של בן־לאדן מייד לפני הפיגועים במרכז הסחר העולמי, במטרה למנוע ממנו להפוך למוקד התגייסות של כוחות המתנגדים לטליבאן. אך אפילו באזור זה, יהיו שיתנגדו להצבת כוחות אמריקאיים, מתוך חשש שייתפסו כ"בובות אימפריאליסטיות". מלבד זאת, יש עדויות לכך שהממשל האמריקאי התכוון ממילא לפעול נגד הטליבאן, גם לפני פיגועי ההתאבדות.

שורשי הטרור

חוסר היציבות המובנה של משטר הטליבאן מעורר יותר ויותר סלידה בקרב האימפריאליזם האמריקאי ובעלי בריתו. תהא צורת ההתערבות הצבאית אשר תהא, ישנם נסיונות לארגן קואליציה של מתנגדי הטליבאן, אולי מסביב לדמותו של המלך המודח והגולה זאהיר שאה, אשר תשלוט בארץ לאחר הפלת הטליבאן. האימפריאליזם האמריקאי למד מגיחות קודמות אל העולם הבתר־קולוניאלי, שפולש זר אינו מסוגל להחזיק שטח לאורך זמן בלא שיתבסס על תמיכה חברתית ופוליטית אמיתית בשטח. כשהסטליניסטים הרוסים פלשו לאפגניסטאן כדי לתת סיוע צבאי למשטר אוהד, הם הנהיגו רפורמות חשובות בבעלות על קרקעות, בביטול המוהר, וכדומה. על אף טבעו הרודני והלא־דמוקרטי, משטרו הפרו־רוסי של נאג׳יבוללה נהנה בכל זאת מאהדתם של חוגים מסוימים בחברה, לפחות בחלק מהזמן. יש אפשרות שהיה מצליח להחזיק מעמד בצורה כלשהי לולא התערבות האימפריאליזם האמריקאי, תמיכתו במוג׳אהידין והצפת האזור במזומנים, כלי־נשק וסמים, אשר היו למארת תושבי האזור מאז ועד היום. כל פעולה צבאית תלווה בהכרח, בסופו של דבר, בנסיון של האימפריאליזם לשפר מבחינה כלכלית את המצב הברברי השורר באפגניסטאן.

אך קודם כל, יהיה על האימפריאליזם האמריקאי לרסן את הלך הרוח שטיפח בעצמו בארה״ב גופא, הלך רוח של נקם על מותם של יותר מ־5,000 הרוגי הפיגועים. זאת על אף העובדה שהם מודעים, או מודעים־למחצה, לעובדה שהתנאים ששיטתם יצרה והנציחה הם שהצמיחו את הטרור על כל צורותיו. יתר על כן, תגובה צבאית תחריף את הבעיות. כמה פרשנים בורגנים מכירים בכך — למשל, מוזס נעים, עורך כתב העת Foreign Policy, כתב ב־Financial Times: "הטרור היה קיים מאז ומתמיד, ולא ייעלם מעל פני האדמה. למעשה, בהגדילה את ניידותם של הטרוריסטים, גמישותם ויכולתם להגיע לכל מקום בעולם, הגלובליזציה דווקא הפכה אותם ליריבים אכזריים בהרבה". הוא ממשיך ומציין: "העולם אף הוא מלא חממות לטרוריסטים עתידיים. אלו כוללות מחנות פליטים המשכנים מיליוני אנשים שנעקרו ממקומם במלחמות וסיכסוכים אתניים, מדינות במצב קריסה או שכונות שגודלן כגודל ערים שלמות, שבהן המוצא היחיד מייאוש ותסכול הוא הבטחת מות קדושים: אספקת המתנדבים תמשיך להיות קבועה, מגוונת ושופעת". מותו של בן־לאדן ורשתו לא ישימו קץ לטרור יותר מכפי שחיסולו של פבלו אסקובאר — מנהיג קרטל הסמים החזק והאלים ביותר של קולומביה — שם קץ לפעילות כנופיות הסמים. אסקובאר הוחלף במהירות לאחר מותו. מלחמת שלושים השנה בלוחמי הגרילה הקולומביאניים נכשלה אף היא. "תוכנית קולומביה" של האימפריאליזם האמריקאי אף היא אינה מסוגלת לחסל את לוחמי הגרילה או את סחר הסמים.

זאת ועוד, "מוקדי החיכוך" שיכולים להצמיח מתוכם בדמויות כדוגמת בן־לאדן קיימים בכל רחבי העולם. הם קיימים בקולומביה, כמו גם במתיחות שבין הודו לפקיסטאן. הודו מיהרה להציע בסיסים לאימפריאליזם האמריקאי במלחמתו בטליבאן, אך בתנאי שיעמוד לצידה בסכסוך בקאשמיר. הפסקת האש הזמנית במזה״ת רחוקה מלהיות פיתרון של קבע. התפרצות נוספת של הסיכסוך היא בלתי־נמנעת.

על אף עוצמתו הבלתי־מוגבלת לכאורה של האימפריאליזם האמריקאי, הרי שפעולותיו בשבועות ובחודשים הבאים יכשירו את הקרקע לחזרה על זוועות מגדלי התאומים. פרשן אמריקאי אחד כינה זאת "חוק התוצאות הבלתי מתוכננות", שלפיו "כל פעולה בהחלט עלולה להניב תגובה מנוגדת בסדר־גודל שונה לגמרי" (אנתוני לואיס, "ניו־יורק טיימס", 17.9.01).

הצעדים שנקטה ארה״ב בשנות השמונים כמסגרת תמיכתה במוג׳אהידין באפגניסטאן הם שיצרו את הסיוט שעימו עליה להתמודד כעת. פעולה צבאית בצורה זו או אחרת תיצור בעיות חריפות עוד יותר בעתיד. הבעיה תעמוד בעינה כל עוד הקפיטליזם, ומגנו הראשי בזירה העולמית, האימפריאליזם האמריקאי, ימשיכו להתקיים. ביסודו של דבר, הטרור צומח בעולם מפוצל, מעמדי ובלתי־שוויוני, מעוני, השפלה ומלחמות. לזמן מה, ייראה כאילו הטרור מוגר, אך הוא ירים ראש פעם נוספת אם תנאי היסוד החברתיים יעמדו בעינם. בה בעת, הוא מהווה ביטוי לחולשתה של תנועת הפועלים המאורגנת, ולהעדרה של הנהגה סוציאליסטית ומארקסיסטית ברורה בעולם כולו, ובפרט במדינות המתועשות המפותחות.

הכנת העורף

אחד המרכיבים החיוניים שמאפשרים לאימפריאליזם האמריקאי לעשות כבתוך שלו בכל רחבי העולם הוא התמיכה שמקבל בוש ממנהיגי מפלגות ההמונים לשעבר של תנועת העבודה, כמו בלייר, שרדר, ז׳וספן ועוד. בחסות פיגועי הטרור, הם איתנים בדעתם לצאת במתקפה נגד זכויות דמוקרטיות ואזרחיות. שירותי המודיעין האמריקאים, שכשלו בהתמודדות עם המשבר הנוכחי, פעלו כביכול כשידיהם קשורות. למעשה, ה־CIA וה־FBI, למרות צווים מנוגדים של הקונגרס והבית הלבן, לא חדלו לרגע אחד לבצע "תרגילים מלוכלכים" נגד יריבי הממשל האמריקאי והקפיטליזם העולמי. אך כיום, צ׳ייני ורמספלד הסירו את הכפפות, והם קוראים בגלוי לביטול האיסור הנשיאותי על רצח או חיסול של מתנגדי ארה״ב מעבר לים. ניתן להניח שהאזנות סתר, חיפושים בלתי־חוקיים בדואר וכיוצא באלה יזכו בקרוב לאישור הממשל האמריקאי. מיליטריזציה מסוימת של החברה האמריקאית — בנוסח "עקב הברזל" של ג׳ק לונדון — הולכת ומתרחשת לנגד עינינו. לכך קמו מחקים בבריטניה: שר הפנים דייוויד בלנקט סלל את הדרך להנהגת כרטיסי זיהוי — צעד נוסף בכיוון הגברת המעקב והפיקוח הממשלתיים על האוכלוסיה. מתקפות אלו כנגד חירויות יסוד וזכויות דמוקרטיות ייתקלו בהכרח בהתנגדות, גם אם תהא זו בתחילה התנהגות של מיעוט.

כבר כעת, בארה״ב ובלב ההיסטריה המלחמתית, נשמעים קולות המתנגדים להכנות למלחמה. אפילו בניו־יורק, בטקסי אזכרה לקורבנות פיגועי הטרור, הונפו שלטים פציפיסטיים בנוסח, "עין תחת עין — וכל העולם יתעוור". ברקע, הושר שירו של ג׳ון לנון — Give Peace a Chance. בקרב סטודנטים וצעירים באופן כללי, ההתנגדות לתוכניותיהם של בוש והקפיטליזם האמריקאי עתידה לצמוח, ומאוחר יותר תזכה להד במגזרים רחבים יותר באוכלוסיה האמריקאית.

האימפריאליזם האמריקאי מנסה כעת לנצל את פיגועי הטרור ואת הלך הרוח הקיים כדי להשתחרר מהטראומה של וייטנאם. עד כה, אזרחי ארה״ב לא היו מוכנים עוד לשאת את מראה החיילים השבים הביתה בשקיות, כפי שאירע במהלך אותה מלחמה. כשהאימפריאליזם האמריקאי נאלץ לצאת למלחמות, אלו נוהלו ע״י יחידות מקצועיות או באמצעות חיל האוויר, שחומש בנשק מתקדם — כמו בהפצצות על סרביה או במלחמת המפרץ נגד עיראק — תוך שימוש מועט ביחידות קרקעיות, אם בכלל. הקפיטליזם האמריקאי מתעתד לשנות כל זאת, בטענה ש"כבר יש לנו גופות בשקיות" — אלפי הנספים בפיגועים במגדלי התאומים ובפנטגון. חמישים אלף אנשי מילואים כבר גויסו, ובעיתונות האמריקאית אף ישנם אלה שגורסים כי אם אמנם תהא ארה״ב מעורבת ב"מלחמה" ממושכת, גיוס החובה ישוב לעלות על שולחן הדיונים. מהלך שכזה ייתקל, אפילו בשלב הנוכחי, בהתנגדותן של נשים, שיסרבו להקריב את בניהן ובנותיהן על מזבח "מלחמות" שלא ניתן לנצח בהן, ושאין הכרח בניהולן.

ההתנגדות תגבר על אף העובדה שהקונגרס העניק לבוש תמיכה גדולה אף יותר מזו שניתנה בעת ההצבעה על החלטת "מפרץ טונקין" (לה התנגדו רק שני חברי קונגרס), שהובילה לשקיעתה של ארה״ב בבוץ הווייטנאמי. כיום, רק חברת קונגרס אחת, המייצגת את מחוזות אוניברסיטת ברקלי ואוקלנד בקליפורניה, הצביעה נגד מתן סמכויות בלתי־מוגבלות לבוש. תמימות דעים זו לא תישאר בעינה לנוכח הבעיות הגוברות שיתלוו לניהול ה"מלחמה" הזו.

באופק מאיימת סכנה נוספת — בפרט אם האימפריאליזם האמריקאי ימשיך בהשתוללותו הצבאית בכל רחבי העולם — והיא אימת ה"ביו־טרוריזם", שימוש בכלי נשק ביולוגיים וכימיים בשרות הטרור. לכך יש להוסיף את התרחיש הנורא של אנשי טרור הנושאים מתקנים גרעיניים במזוודות, או פיצוצן של תחנות־כוח גרעיניות בארה״ב ובמקומות אחרים.

אך בה בעת, "מלחמה" מסוג שונה תפרוץ בסופו של דבר בארה״ב וברחבי העולם הקפיטליסטי, במקביל למאמצים הצבאיים של האימפריאליזם האמריקאי ובעלי בריתו: מלחמת מעמדות. זו תבוא כתוצאה מההתנגדות הבלתי־נמנעת של אנשי מעמד הפועלים לנסיונם של בעלי־ההון לנצל את הסיכסוך הנוכחי כדי להכריז מלחמה סיטונית על רמת החיים של העובדים. במאמר אחר, אנו דנים בהשלכות הכלכליות של המשבר, ובסיכויים למיתון עמוק בארה״ב וברחבי העולם הקפיטליסטי כולו. אך משיפוגו ההשפעות הראשוניות של הפיגועים, ציבור העובדים יתנגד לגל הפיטורים, שכבר החלו בחברות התעופה וביצרני המטוסים — שליש מעובדי בואינג, לדוגמא, יפוטרו בקרוב.

תקופה חדשה החלה לאחר הפיגועים במגדלי התאומים ובפנטגון. שיטות הטרור של האירגונים האחראים לפיגועים אלה נתנו בידי המעמד העליון הזדמנות לנסות ולחזק את עמדתו, לחזק את מנגנון המדינה שלו ולתקוף את רמת החיים של ציבור העובדים. הדבר מדגיש את הטיעון שהמארקסיזם העלה תמיד נגד שיטות טרור של קבוצות חתרניות: יהיו הגורמים להן אשר יהיו — דיכוי, אפליה, עוני וכדומה — הן מובילות תמיד לתוצאות הפוכות מאלו שחזו מבצעיהן.

בעבר, המארקסיסטים, המתבססים על פעילות המונית, נאלצו להתנגד למעשי טרור של יחידים או קבוצות קטנות — לרוב חיסולים של נציגים בודדים של המעמד השליט, שפשוט מפנים את מקומם למנהיגים חדשים. יחד עם זאת, הפיגועים בארה״ב מהווים צורה של טרור המוני המבוצע בידי ארגון חתרני, שלא רק שפגע בסמלי העושר והעוצמה של ארה״ב, אלא גם הוביל למותם חסר האבחנה של אלפי אזרחים מן השורה.

כל עוד המארקסיזם, הסוציאליזם ותנועת העובדים המאורגנת יישארו חלשים, מאורעות כאלה אינם רק אפשריים, אלא בלתי־נמנעים. אך בהשפעת המצב החדש ההולך ומתהווה כיום, תנועת העובדים תתחיל לאחד את השורות ולצעוד קדימה. על כך יעידו התרחשויות בקרב תנועת ההתנגדות לקפיטליזם ולגלובליזציה, במיוחד בגנואה, אשר קדמו לפיגועים אלה. הלך הרוח הזה לא נעלם וישוב ויעלה אל פני השטח, עם המימד הנוסף של תנועות התנגדות למלחמה. עידן הזעזועים והאלימות שבו אנו מצויים כיום הוא, בסופו של דבר, תולדה של החברה המעמדית. האחראים לו הם בני מעמד אחד, בעלי־ההון, שאינם מסוגלים לפתור את בעיות העולם — עוני, אבטלה, מחסור. מזעזעים ככל שהיו הפיגועים בניו־יורק, הרי שמחורבן זה תצמח שכבה אנושית אשר תשאל מדוע אירעו המאורעות הנוראים הללו, מדוע חלקים גדולים בעולם כבר שקועים בברבריות קפיטליסטית. הם יגלו שהשיטה הקפיטליסטית אינה מסוגלת לתת מענה לצרכיהם של רוב תושבי העולם, ויאמצו את רעיונות הסוציאליזם והמארקסיזם.