עשרות אלפי סוציאליסטים ופעילים ברחבי העולם חגגו את יום האישה הבינלאומי ב־8 במרץ. במזה״ת לעומת זאת צוין יום זה באלימות גואה. צה״ל, מצויד בטנקים, משוריינים, מסוקים ומטוסים פלש למחנות הפליטים ברצועת עזה ובגדה. חומת אש קטלנית, שהופקה באמצעות נשק חדיש ומשוכלל, ניטחה על ראשיהם של אזרחים פלסטינים לא חמושים. תוך 24 שעות נימנו בין ההרוגים כ־44 פלסטינים וביניהם ילד בן 10, וחייל צה״ל. בין הקורבנות — רופאים מהצלב האדום שטווחו ע״י כוחות הצבא, זאת במהלך ניסיונותיהם להגיע אל פצועים. מתקפה זו ציינה את עליית המדרגה הגבוהה ביותר מבחינת האלימות מאז פרצה האינתיפאדה, 17 חודשים קודם. בימים לאחר מכן ביצע צה״ל תימרונים צבאיים שלא ניראו כמותם מאז מלחמת לבנון. במקום מבצע במסגרת "המלחמה בטרור" שהכריז השלטון הישראלי, בוצע מסע של טרור־מדינה נגד העם הפלסטיני כשגבו של האחרון לחוץ אל הקיר.

תוך יום נענו מתקפות אילו במעשי טרור ע״י החמאס וגדודי חללי אל־אקצה שגבו את חייהם של 12 אזרחים בנתניה ובבית קפה ירושלמי. יותר מ־84 נפצעו עקב פעולות טרור מזוויעות אילו, שבעקבותיהם יצא באופן מפתיע מזכיר הממשלה, גדעון מאיר בהצהרה לעיתונות כי מה שערפאת מבקש הוא מלחמה אזורית, דבר שישראל לא תספק לו (האובזרוור 10.3.2002). שרון, בהצהרה הדומה בסיכלותה לזו של מזכיר הממשלה שירטט את האסטרטגיה של ממשלתו: "אנו בעיצומה של מלחמה נגד אויב אכזר וצמא־דם. עלינו לגרום לפלסטינים אבידות כדי שיבינו כי לא ירויחו דבר באמצעות הטרור. אנו חייבים להכות שוב ושוב עד שיבינו זאת". אך הפלסטינים כן הבינו — הם חשו כי הממשלה הישראלית מבקשת לרסק אותם ולכבוש את שטחי רצועת עזה והגדה המערבית ואולי אף לחזור על מתכון הגירוש מ־48, אשר במהלכו איבדו את בתיהם מאות אלפי פלסטינים. עם גבם לחוץ אל הקיר ועצם קיומם מוטל בספק הם סירבו להירתע והפעילו התנגדות.

קצינים ישראלים בכירים הכריזו ערב הפלישה למחנות הפליטים כי על כל הגברים בגילאי 14 עד 45 להסגיר עצמם בשקט כדי שיחזרו בהקדם האפשרי לבתיהם בריאים ושלמים. אחרת, ייפגעו. האלפים שנעצרו, לפני שנלקחו ידיהם נקשרו ועיניהם כוסו. הפלסטינים שירטטו קו היסטורי אנלוגי בין ההכרזות של צה״ל ערב הפלישה לאילו של הנאצים לפני כניסתם לגיטאות היהודים בערים רבות באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה — זאת, בייחוד לאחר שבטול כרם סומנו ידי העצירים במספרים לפני שנלקחו למעצר. למרות זאת, פעולה זו אופיינית לכל המשטרים המנסים לדכא מרד בכח צבאי.

מלחמה בהיקף מלא?

השבועיים האחרונים היו המתוחים ביותר מאז החלה האינתיפאדה. שוב האזור עמד בפני מלחמה אזורית, אך הפעם הדבר היה קרוב מתמיד. שורה של מתקפות — כשכל אחת עולה בעצמתה על קודמתה. השלטון הישראלי לא יכל לעצור את פרץ פעולות התגמול הפלסטיניות ולמרות עליונותו הצבאית המכרעת התקשה לשלוט במצב. ערפאת ושאר חברי הנהגת הרשות על מנגנוני הביטחון שלה עמדו בצד, מתחננים בפני פאוול, מזכיר המדינה האמריקאי, שיביא לעצירת ההסלמה הישראלית, זאת בזמן שפלסטינים מהשורה, אירגונים כגון תנזים האוטונומי, גדודי אל־אקצה (המקושרים לפתח, אירגונו הפוליטי של ערפאת) וחמאס נקטו בטקטיקה שונה של התמודדות מול פלישות צה״ל. המשך מצב עיניינים זה עשוי להוביל להפגנות המוניות במדינות־ערב הדיקטטוריות במזה״ת. לכל אורך הפלישה של צה״ל נערכו הפגנות יום־יומיות אנטי־אמריקאיות באוניברסיטה של קהיר כנגד ביקורו במצרים של סגן נשיא ארה״ב, דיק צ׳ייני, ונגד פעילותו הצבאית של צה״ל.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני עובר תהליך של לבנוניזציה: צה״ל פועל בשטח לחימה לא מוכר ועויין שלא הורגל ללחום בו — מחנות הפליטים מאוכלסים בצפיפות, מכילים רחובות צרים ובניינים גבוהים. הם עומדים להיתקל באוכלוסייה עויינת שלא תהיה מוכנה להתקפל מולם או לברוח מבתיה. שיטות התקפה מסורתיות לא ייצלחו, כמו־כן, שימוש בטנקים יכול להיות מוגבל בלבד. כוחות הגרילה הפלסטיניים, למרות נחיתותם באמצעי לחימה, מאוד מוביליים וחדורי מוטיבציה. לאחר היתקלויות עם כוחות צה״ל הם יכולים להתאייד בתוך האוכלוסייה המקומית. שלא כמו במצב בדרום לבנון, אין לצבא הישראלי עתודות לשם ריענון בשטחים הכבושים. לאור קשיים אילו ונאמנים לטקטיקה כוחנית, מפקדי צה״ל הבכירים, יינקטו בדיכוי אכזרי יותר של האוכלוסייה הפלסטינית בניסיון נואש להשיג תוצאות.

לבנוניזציה

כמו שכתב עיתונאי ישראלי במאמר שכותרתו "אדוני, זו המלחמה הלא נכונה!": "מומלץ למפקדים... לקרא ספר טוב על מלחמת גרילה, כמו זה של מאו טה־צ׳ונג, המורה ללוחם הגרילה: לעולם אל תתעמת עם צבא סדיר. כאשר הצבא תוקף תיעלם. כאשר הצבא לא מוכן, אז תתקוף".

"לדוגמא: הצבא מכתר את לישכתו של ערפאת ברמאללה, השמד טנק מרכבה בגוש קטיף. אוגדה שלמה פולשת למחנה בלאטה, צא משם ושלח לוחם יחיד להרוג חיילים במחסום ליד עופרה. אוגדה תוקפת בג׳נין; צא מתחום ראייתם והסתנן להתנחלות עצמונה".

"מכיוון שהרמטכ״ל מופז והקצינים תחתיו אינם מבינים טבע לחימה זה, הם נכשלים... הם משתמשים בשיטות שכבר נוסו ונכשלו באלג׳ריה, קניה, דרום־אפריקה, ויאטנם ועוד עשרות מדינות" (הארץ 9.3.2002).

האלימות הגואה גרמה לפחד בקר המשטרים הדיקטטוריים במזה״ת. היו מספר התרעות במדינות אילו מאז הפלישה האימפריאליסטית של ארה״ב לאפגניסטן על זעם גובר והולך של ההמונים כלפי ממשל ארה״ב ותפקיד בת־חסותה באזור — ישראל. מגמות אילו התחזקו עם הצהרת ממשל בוש כי הוא הולך להפיל את סאדם חוסיין מכיסאו. עפ״י סקר שנערך ע״י מכון גאלופ במדינות־ערב ערב ביקורו של סגן־הנשיא צ׳ייני באזור, נראה כי 45% מהאוכלוסייה במדינות אילו עויינים מאוד את תפקיד האימפריאליזם האמריקאי וכוונותיו באזור. מספר זה עלה ל־70% כאשר התרחיש למתקפה אמריקאית על עיראק הפך ממשי.

זהו הבסיס להצעת השלום האחרונה של נסיך הכתר הסעודי, עבדואללה. אפילו ממשל ארה״ב, בעל הגישה הבדלנית בכל הקשור למדיניות חוץ, נאלץ למשוך את תמיכתו הקודמת לניסיון הישראלי למחוץ את ההתקוממות הפלסטינית, ושיחרר הצהרה מתונה מפי אחת ה"יונות" בממשל האמריקאי, קולין פאוול. לראשונה בתולדותיו, תמך הממשל האמריקאי בהחלטה של מועצת הביטחון של האו״ם המדברת על "חזון למדינה פלסטינית שתיכון לצד ישראל". קודם לכן העמדה הרשמית של ממשל ארה״ב הייתה התעלמות מהמצב הקשה בפלסטין וישראל. השינוי בטון נועד (ויש להגיד, בציניות) להביא לתמיכה בקרב מדינות־ערב הריאקציונריות במתקפה על עיראק. כפי שצוין באל־ראייה הקטרי: "נראה שארה״ב.. שוב מבקשת לחזור אל גישתה ההיסטורית עם הערבים. היא מנסה לפייס אותם בכל הקשור לסכסוך הישראלי־פלסטיני כדי להשיג את שתיקתם לנוכח מתקפה על מדינת אחות ערבית" (13.3.2002).

חוסר היכולת של האימפריאליזם האמריקאי, הקפיטליזם הישראלי, המשטרים הערביים והקליקה השלטת של ערפאת להחיל פתרון לסכסוך הלאומי המריר באזור הביא לשינוי איכותי במצב בפלסטין וישראל. מרחב התימרונים העומד בפני כל הפוליטיקאים הקפיטליסטים מצמצם ככל שהזמן חולף. בתווך הקצר האפשרות למלחמה אזורית הופכת ממשית.

שפיכות הדמים הגואה — טבח בו הקורבנות הם עובדים, נוער והמגזרים העניים ביותר של החברה בשני הלאומים — זיעזעה אנשים מן השורה בכל רחבי העולם. הברוטליות של צה״ל גרמה לזעם בקרב מיליונים נוספים. לעולם לא היה ברור יותר כי כל הפוליטיקאים הקפיטליסטיים המעורבים בנעשה במזה״ת פועלים בציניות אך ורק למען האינטרסים האישיים שלהם. לאליטה הפוליטית אין את הרצון או היכולת להעניק להמונים הפלסטינים שיחרור לאומי אמיתי או להבטיח ביטחון אישי וכלכלי לאוכלוסייה בישראל.

ניכרה עלייה איכותית בעוצמה ובריכוז של פעולות צה״ל. ההחלטה לפלוש למחנות הפליטים במסווה של חיפוש אחר טירוריסטים היא למעשה הכרזת מלחמה על ההמונים הפלסטינים, ויועדה להכניעם באמצעות טירור מאורגן. ברור כי האליטה הצבאית הישראלית נתנה חופש לכל חייל ישראלי לירות ללא אזהרה מוקדמת בכל פלסטיני חמוש. הצבא הישראלי גם זנח את התרגולת הקודמת להזהיר את עמיתיו הפלסטינים לפני הפצצת מטרות של הרשות. זה מסביר את העלייה החדה בשיעור ההרוגים לאחרונה. שתי החלטות אלו מספיקות כדי להרחיב את הקונפליקט והאפקט המצטבר שלהן מתחיל להיות מורגש.

נחישות

הברוטליות הגוברת של פעולות צה״ל הביאה לתוצאה הפוכה מזו לה כוונה. היא הציתה את ההמונים הפלסטינים שחשו כי קיומם בסכנה. אפתיות ודמורליזציה שאחזו בעבר חלקים רבים באוכלוסייה הפלסטינית התחלפו בנחישות להילחם על הקיום. עליית המדרגה בפעילויות הצבא במחנות הפליטים לאחר הודעת הממשל האמריקאי על שליחותו של זיני במסגרת "משלחת השלום" לאזור הגבירו את הזעם בקרב הפלסטינים. הם ראו בכך מזימה צינית של השלטון הישראלי — לעשות מכה מקדימה להגעתו של זיני, זאת בכדי שעם הגעתו תיראה הנסיגה כצעד של רצון טוב מצידו.

כתוצאה מכך, לא נענתה קריאתו של צה״ל לתושבי המחנות להתפנות לפני כניסת צה״ל אליהם. למעשה, היו אלה כוחות הגרילה הפלסטיניים שהתפנו, זאת כדי לשמור כל כושר הלחימה שלהם ולהכות במטרות צבאיות ישראליות במקומות אחרים. עובדה זו מצביעה על התפתחות חשובה בתודעה הפלסטינית. היא מצביעה על הזדהות גדולה בין כוחות הגרילה והאוכלוסייה הפלסטינית. כמו כן, היא מצביעה על כך כי שיעור היסטורי נחקק בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני. ב־48 כוחות חמושים הפעילו טרור על האוכלוסייה הפלסטינית וגרמו לבריחתם של מאות אלפים מהם. התוצאה הייתה, היווצרות מחנות הפליטים ברבות ממדינות־ערב במזה״ת, אירוע המכונה בפי הפלסטינים הנכבה (האסון).

התפתחויות אילו בתודעה הפלסטינית והעלייה במוראל גרמו לעלייה בתיחכום של פעולות כוחות הגרילה הפלסטיניים. זאת, בתוספת לנחישות פלסטינית להילחם על חייהם הביאה לעלייה במס' ההרוגים בקרב החיילים הישראליים. לאורך 16 חודשי האינתיפאדה שקדמו, יחס ההרוגים עמד על חייל ישראלי על כל 25 פלסטינים. עתה עומד יחס זה על חייל ישראלי על כל 3 פלסטינים הרוגים. בחודש האחרון נהרגו 33 חיילים ישראליים — זהו שיעור גבוה יותר מכל זמן שהוא במהלך מלחמת לבנון.

14 בפברואר 2002 — לוחמים מגדודי אל־אקצה השמידו טנק מסוג מרכבה 3 שנשלח לשטח פלסטיני כתגמול על תקיפות קודמות של עמדות ישראליות. ב־2 מקרים אחרים נורו משטח הרשות הפלסטינית אל שטח ישראל טילי קסאם 2 ע״י החמאס. אירועים כגון אילו מהווים פגיעה קשה לתדמיתה של האליטה הצבאית הישראלית. הם גם מראים על סדר העדיפויות של אליטה זו. פעולות התגמול על פעולות גרילה אילו היו קשות הרבה יותר מאילו שנעשו בעקבות פעולות התאבדות שגבו אבידות רבות מקרב האוכלוסייה הישראלית.

כעת, מחסומים צבאיים מהווים מטרה להתקפות — יותר מ־100 מחסומים קבועים פזורים בשטח. מחסומים אילו הפכו לסמל השנוא ביותר של השילטון הצבאי שלאחר אוסלו. משמעותם עבור אלפי פלסטינים הוא הכאות, הריגות והשפלות יום־יומיות. המחסומים, שכונו ע״י הוגה דיעות פלסטיני כ"בתי חרושת למתאבדים", ממחישים שהרשות הפלסטינית אינה עשוייה מרצף טיריטוריאלי אלא מבנטסטואנים סגורים. הסדר זה מכונה בפי צה״ל "עור הנמר" — הגדה המערבית מחולקת ל־63 חלקים ורצועת עזה ל־6 אזורים שונים. המחסומים מהווים תיזכורת לכך שהפלסטינים חיים בכלא בו הסוהרים הם ישראלים ןפלסטינים, הם המכשיר שבאמצעותו מופעלים סגרים כלכליים ועונשים קולקטיביים. הם מסמלים, את כל הסבל שהאוכלוסייה הפלסטינית נאלצה לעבור מאז נחתמו הסכמי אוסלו בשנת 1994.

חברה בהתפוררות

לא רק התשתית של הרשות הפלסטינית התרסקה — כך גם החברה. נמנעה עבודה בישראל ממאות אלפי פלסטינים מאז ספטמבר 2000. החרם על מוצרים פלסטיניים פגע קשות בענף החקלאות — אחד מעמודי השדרה של הכלכלה הפלסטינית. מספר הוולדות המתים הוכפל ותחלואת הנפש הרקיעה. יותר מ־65% מאוכלוסיית עזה חיה מתחת לקו העוני. 400,000 עובדים מתוך 845,000 היו מובטלים יותר משנה. אפילו תנאי החיים של המעמד הבינוני הפלסטיני נהרסו. אחד מהמרכיבים החזקים היחידים שנותרו בחברה הוא המאבק לשיחרור לאומי ובכיבוש מחדש. נתונים אלה אמנם מהווים סטטיסטיקה יבשה אך הם ממחישים את העובדה כי אין לפלסטינים מה להפסיד ואת הצורך שלהם במנהיגות שתהיה ראויה לקרבנם.

כישלונו של ערפאת לגלות מנהיגות כלשהי במהלך מרחץ הדמים האחרון גרם לירידה בסמכותו והעלאת קרנם של גדודי אל־אקצה, חמאס והתנזים. עובדה זו מראה עד כמה עליית המדרגה הנוכחית במהלכים הצבאיים של השילטון הישראלי שגויה. רבים ממנהיגי אל־אקצה והתנזים חברים בפתח — אירגונו הפוליטי של ערפאת. זוהי עדות לירידה במנהיגותו וללחץ גובר מפלסטינים מן השורה שפעילות אירגונים כגון אילו מתגברת בפעילויות התאבדות והתקפות על צה״ל. למרות זאת, אין הדבר מצביע על כך שהם תחת הנהגתו הישירה של ערפאת. הם אוטונומיים בפעילותם והישארותם בפתח נובעת מהצורך להימנע מעימות חזיתי עם ערפאת והנהגת הרשות עד לרגע שיידרש הדבר כצורך לשמירת בסיס התמיכה בקרב האוכלוסיה.

ישנם דיווחים על עלייה בתמיכה בערפאת. תמיכה זו מייצגת את הרצון להתאחד מול אויב הרוצה להרוס את הפלסטינים. אין בכך שינוי בעמדת הפעילים בדבר בגידתו של ערפאת בהמונים. תמיכה זו היא תוצאה של מעצר הבית בו היה נתון ערפאת בחודשים האחרונים בעקבות הסגר שהטיל צה״ל על מתחם ערפאת ברמאללה. בעיני פלסטינים רבים נראה כי ערפאת סובל בסבלה של רב האוכלוסייה בלי להיכנע. סירובו לעשות פשרות נוספות עם השלטון הישראלי לא ארך — בתמורה לעצירת רוצחי השר זאבי, הוסר הסגר מעל לישכתו. סיקרי דעת קהל ועצרות רחוב בשבועות שיבואו יראו עד כמה קצרת־מועד הייתה התמיכה לה זכה במידה וימשיך בהתפשרויות עם האימפריאליזם האמריקאי והמשטר הישראלי. בתקופה שקדמה למהלכים הנוכחיים של הצבא הישראלי, התקיימו מס' הפגנות מחוץ לבתיה״ס של הרשות בהן תבעו המפגינים את שיחרור האסירים שנכלאו במצוות השילטון הישראלי באשמת ביצוע מעשי טרור. לעיתים קרובות התפתחו הפגנות אילו לכדי מהומות שבמהלכן שוחררו עצירים אף בכח.

במידה שסמכותו של ערפאת תתפורר לחלוטין וחלקים ממנגנוני הביטחון שסובבים אותו ייפרדו ממנו, אז מנהיגי תנזים כמרואן ברגותי ייתנתקו ממנו. ברגותי משקף חלק מהלחץ המגיע מההמונים והמחלוקות הטקטיות בקרב הפעילים. ישנן הבדלי גישות בין הפלגים השונים: פעילי חמאס וגדודי אל־אקצה המשיכו בפעולות ההתאבדות. זוהי עדות לנואשות הפלסטינים שהורים למתאבדים מברכים על מות ילדיהם ומצהירים כי הם מקוים ששאר ילדיהם יילכו בעקבותם. המתאבדים מונעים ממה שהם תופסים כגבורה וזעם עצום כנגד מעשי הרשעות של השילטון הישראלי. התנגדות המונית למהלכי צה״ל היא דבר אחד, ומעשי התאבדות הם דבר אחר.

ה־CWI סובר כי מעשי ההתאבדות מהוים טקטיקה שגויה המשיגה תוצאות הפוכות מהמכוון. במקום להוריד את התמיכה בקרב הציבור הישראלי למהלכים הצבאיים של שילטונם, הם דוחפים יותר ויותר אזרחים לזרועות הימין הריאקציוני. תוצאתם היא מותם של פעילים שתחת טקטיקה נכונה היו יכולים למלא תפקיד חיוני בהנהגת המאבק למשך מס' שנים.

תפקיד המאבק המזוין

ברגותי מגלה גישה שונה במידת מה מזו. בעבר קרא לתחיית המאבק ההמוני של הפלסטינים שאפיין את תחילת האיתיפאדה. בעבר היותר קרוב הוא קרא לחימוש האוכלוסייה להגנה עצמית וטען שמחסומי הצבא צריכים להוות מטרה למאבק הפלסטיני. בתנאים הנוכחיים — אין לפלסטינים ברירה אלא להפעיל הגנה עצמית של אזרחים חמושים. למרות זאת, איזה תפקיד צריכות למלא טקטיקות המאבק המזוין ואיך אין צריכות להיות מוכוונות? אמת היא, כי מהלכי צה״ל האחרונים מצביעים על כך שהשלטון הישראלי אינו יכול להשיג פתרון צבאי כנגד ההמונים הפלסטינים. למרות זאת, גם הפלסטינים אינם מסוגלים להשיג שחרור לאומי אמיתי אך ורק ע״י מאבק מזוין. היכולת של השלטון הישראלי להפעיל כוח צבאי מבוססת בשורה התחתונה על התמיכה לה הוא זוכה בחברה הישראלית, לדוגמא: התמיכה בקרב מעמד העובדים והמעמד הבינוני. נגיסה בתמיכה זו היא צעד חיוני בדרך לשחרור לאומי וחברתי אמיתי. אין זה אומר כי על הפלסטינים לדחות את המאבק המזוין עד שהרב היהודי בישראל יקבל את הצורך בקיומה של מדינה פלסטינית אמיתית. חלק ממטרת המאבק היא השגת הכרה בקרב ציבור העובדים והנוער הישראלי כי משמעות הקפיטליזם היא המשך מצב המלחמה באזור והרס כלכלי וחברתי לאלו שאמורים להילחם עבור המעמד השליט הישראלי. הנשק המשמעותי ביותר שבידי הפלסטינים קיים בדמות התפתחות של רעיונות ואסטרטגיות פוליטיות לשם אירגון אופוזיציה המונית לכיבוש כמו גם נגיסה בתמיכה החברתית, כלכלית וצבאית בקפיטליזם הישראלי בקרב יהודים ישראלים. נושאים כגון אסטרטגיית לחימה והזכות של הפלסטינים להגן על עצמם נגזרים מכך.

מאבק מוצלח יחייב מאבק פלסטיני המוני בשליטה של ועדות מאבק פופולריות. הפגנות של עשרות אלפים בקרבת המחסומים תפגין את האחדות כנגד המשך הכיבוש הצבאי. מרכיב במאבק זה הוא היווצרות של ועדות להגנה עצמית שגם פעילויותיהם יהיו תחת שליטה דמוקרטית של ההמונים. באמצעות רשמקולים, פליירים ומודעות יסבירו פעילים לחיילים הנשלחים לשטחים כי בפניהם עומדות שתי אפשרויות: המשך מעגל האלימות ושפיכות הדמים (בו הפלסטינים יילחמו עד הסוף) או מאבק להפלת הקפיטליזם בישראל ופלסטין שאחריו יכון מו״מ פתוח ואמיתי באמצעות נציגים נבחרים משני הצדדים שיהיה מבוסס על ההכרה בזכויות הלאומיות, דתיות ואתניות של כל המשתתפים, שידונו גם בסוגיית השימוש במשאבי האזור להבטחת הביטחון ותנאי החיים של התושבים הגרים בו.

למרות זאת, אפילו מנהיגים כברגותי לא יילכו בנתיב זה לעולם. עם זאת שמבטאים הם את זעם ההמונים הם רואים עצמם כמנהיגים העתידיים של המדינה הפלסטינית עם העושר, הכח והמעמד הנלווים. מנהיגי התנזים יודעים כי חשיפת תפקיד הקפיטליזם בחברה הישראלית, חוסר הדמוקרטיה והחלוקה המעמדית, יעוררו מיד שאלות דומות בקרב פלסטינים מהשורה בקשר לתנאי חייהם. הם מבינים גם אינסטינקטיבית כי אימוץ סוג כזה של תכנית מאבק של מעמד העובדים תהווה איום למשטרים הערביים האחרים באזור, שמהם הם מצפים לתמיכה.

הפרדוקס המתגלה לנו הוא בכך שלמרות טבעה הריאקציונרי של ממשלת שרון ורמות האלימות הגבוהות, התנאים לנקיטה בגישה כזו לעולם לא היו טובים יותר. המדיניות הנאו־ליברלית שנקטו בה ממשלות ישראל גרמה לקריסת המשענת החברתית שניתנה בשנים הראשונות מאז הקמתה. יותר מ־70% חשים כי שרון לא מספק מבחינה חברתית־כלכלית. ישנה תחושה גוברת של בגידה בקרב רב הציבור הישראלי, כי בשעה שרובם נאלצו לסכן חייהם ואף להקריבם בחמש מלחמות, המיעוט המושחת צבר עושר עצום. כפי שנכתב בהארץ לרגל שנה לממשלת שרון: "שרון מסיים את שנתו הראשונה כרה״מ עם מדינה הנמצאת בנסיגה בתחום הביטחון, הכלכלה, הפוליטיקה והרווחה" (5.3.2002). ראייה לרמת המרירות היא כי בפעם הראשונה בסיטואציה של טרום מלחמה עובדים ישראלים ממשיכים לשבות ולצאת להפגנות כנגד המדיניות הכלכלית־חברתית של הממשלה. כפי שניסח זאת לאחרונה מנהיג קהילתי משדרות: "העוני משפיע הרבה יותר מטילי קסאם" (האובזרוור 10.3.2002).

במהלך השבועות האחרונים ניכר שינוי בדיווח החדשותי במזה״ת שמהווה שיקוף של מצב משתנה. קודם לכן התקשורת הייתה מלאה בכתבות המתארות את מצבו הנחלש של ערפאת. עתה שרון נמצא בקו האש. דבר זה נובע מנפילה בתמיכה בו בכל הנוגע לעינייני ביטחון שבשבועיים האחרונים משמעותם כי 49% מהאוכלוסייה סבורים, שאין לשרון תשובות בנושאי ביטחון. העיתונות הימנית ביקרה אותו כי הוא מפריע למאמצי המלחמה כנגד עיראק.

איש "סברה ושתילה"

עיתונים כמו "הארץ" כינו אותו: "איש סברה ושתילה" והכניעו אותו בביקורת קטלנית, במאמרים מודפסים נכתב כי אפילו חבריו הטובים ביותר מאמינים שהממשל שלו הגיע למבוי סתום והכתירו את נאומו השנתי בכותרת: "יללת האריה". די ברור כי זה נובע מהעובדה שמדיניות הדיכוי שלו כלפי הפלסטינים נכשלה והובילה להגברת פיגועי ההתאבדות. הפרשן אבישי מרגלית, סיכם את מצב הרוח בישראל בתמציתיות: "אני לא מאמין שיש תוכנית הגיונית אשר מובילה לאנשהו. לרוב האנשים אין אלטרנטיבה. אני לא זוכר שלעולם, גם לא כשהייתי ילד במהלך מלחמת העצמאות או במהלך הימים הנוראיים ביותר בירושלים, העתיד היה כה תלוי באוויר ואנשים היו כל־כך מדוכאים כמו היום" (וושינגטון פוסט, 07.02.2002). לראשונה בהיסטוריה הישראלית, הורים יהודים מעודדים את ילדיהם לרדת מהארץ בגלל שהם לא רואים עתיד לדור הבא. זוהי התפתחות מאוד משמעותית למדינה שהתאפיינה בגאווה לאומית עזה ושקיומה הושתת על הגירה משאר העולם.

שאלה זו באה לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר במכתב של 322 הסרבנים שחתמו על סירוב לשרת באזורים הכבושים. המהירות שבה התנועה התפתחה והשפה שבה היא משתמשת הם גם מאפיינים משמעותיים במצב הרוח בשכבות רבות בחברה. האמת היא שבמרץ 1978 קבוצה של קצינים במילואים חתמו על מכתב הקורא להפסיק את ההרפתקה בלבנון — מעשה שהוביל בסופו של דבר להקמתה של תנועת "שלום עכשיו". אבל השפה שבה השתמשו הסרבנים העכשוויים היא חריפה בהרבה, כמו שהציטוט הבא מראה: "אנו יודעים ששטחים אלו הם לא של ישראל, ושכל ההתנחלויות יפונו בסופו של דבר. אנו מצהירים בזאת שאנחנו לא נמשיך להילחם את מלחמת ההתנחלויות. אנחנו לא נמשיך להילחם מעבר לקווי 1967 כדי לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל אכלוסיה שלמה". אפילו לנציגים מיחידות מובחרות ישנן ספיקות רציניים לגבי הפלישה האחרונה למחנות הפליטים. חייל בחטיבת גולני צוטט במאמר ל"ידיעות אחרונות": "למות בשביל לתפוס מבוקש? ברגע שהטנק מופעל המבוקש הרי כבר לא יהיה שם. למה למות בשביל הריסת בתים? בשביל כל בית שייהרס ישראל תיפגע שלוש פעמים ע״י טרוריסטים. למה למות בשביל אתרעות? תהיו רציניים. יום אחד, מתי שנעזוב הם יחכו לנו עם הפתעת המאה" (04.03.2002). פרשן צבאי תיאר ב"ידיעות" את צה״ל כ"צבא מרושל אשר נע בצורה מסורבלת, ומגלם פעם אחר פעם את גוליית הפוגש בדוד" (העיתון "הראלד טריבון", 15.02.2002).

נראה שהשלטון של שרון שכח לגמרי את הלקחים מהאיתיפאדה הראשונה, שבעצם לא יכול להיות פתרון צבאי לשאלה הפלסטינית אשר יחזיק מעמד. זה לאו דווקא בגלל שרון, או כל מנהיג אחר, או טיפשות, או ברוטליות, למרות שזה ללא ספק גורם. זה משקף את מגבלות התמרון שיש לשרון. בניסיון נואש לשמור על הקואליציה הרחבה שלו הוא מזגזג ממדיניות למדיניות, קודם ע״י פיוס תנועות הימין הקיצוני סביבו ולאחר־מכן פיוס תנועת העבודה. הוא גם מאמין, כמו הגנרלים, שהפיגועים פוגעים ביוקרה של הצבא ולכן לאורך זמן במשרות הגנרלים. לחצים סותרים אילו עיצבו את פעולותיו בשבועות האחרונים. תחת לחץ הוא הדליף את הטקטיקות שעומדות מאחורי תהליך השלום כאשר אמר לאחרונה: "לא יהיה אפשרי להגיע להסכם לפני שהפלסטינים יפגעו קשה. עכשיו הם חייבים להיפגע. עד שהם לא יובסו קשות, לא יהיה משא ומתן" (העיתון "הראלד טריבון", 05.03.2002). במילים אחרות, קביעת עובדות בשטח, להיאבק עם הפלסטינים עד להכנעתם ואז לתת להם פירורים. זה לא משא ומתן של שלום אלא כפיית תנאי הישרדות.

גם לפי טענת המעמד השליט, שרון הוא בדרך אל האסון. עמי אילון, ראש השב״כ לשעבר, הגיב בראיון: "יאסר ערפאת לא הכין ולא יזם את האינתיפאדה. הפיצוץ היה ספונטני, גם נגד ישראל אבל גם נגד השחיתות והאימפוטנטיות של המשטר הפלסטיני. תהליך השלום עזר לערפאת להיראות יותר כמו מנהיג של תנועה לשחרור לאומי, מאשר משתף פעולה עם ישראל. בלעדיו הוא לא יוכל להילחם לא נגד התנועות האיסלמיות ולא נגד המחנה שלו עצמו, בלעדיו ימצא עצמו, בסופו של דבר, תלוי בכיכר העיר" (לה מונד, 22.12.2001).

למרות ששרון, אולי לא מחפש להפיל או לבודד את ערפאת, הרשות הפלסטינית עלולה להתמוטט וערפאת עלול ליפול כתוצאה מצטברת של ההתקפות. קיצונים מסוימים, עודדו לאחרונה את חיסולו של ערפאת וקיוו שתנועת החמאס תעלה ותחליף אותו וכך צה״ל יוכל למוטט אותם בלי להיות מודאגים מתגובה בין — לאומית. ידוע כבר שממשלת ישראל ניהלה שיחות עם מספר מנהיגים אחרים של הרשות כמו: סאיב עריקאת, ראשי מנגנוני ביטחון כדחלאן או רג׳וב, בתקווה שהם יהיו "מודרניים" יותר מערפאת. אך זהו שביל מסוכן עבור שרון לצעוד בו. אם ערפאת יסולק כתוצאה מהפעילות של ישראל, תגובת ההמונים עלולה לעלות את מנהיגי התנזים. למרות שלא נראה שזה יהיה כל־כך פשוט להחליף את ערפאת במנהיג אחר. ערפאת שרד ע״י מניפולציות והדגשת ההבדלים בין יריביו לתומכיו. זה עלול להתפוצץ אל פני השטח במידה ויסולק ולגרום למתח בתוך הרשות ולהוביל להתנגשויות וסממנים של מלחמת אזרחים.

תחת הלחץ האימפריאליסטי של ארה״ב, שרון ציין כי הוא הוריד את התנאי שלו לתחילת משא ומתן של שבעה ימי שקט. הוא הורה על יציאת כוחות צה״ל מהשטחים וממחנות הפליטים רק כשהשליח זיני הגיע לארץ. קופי ענאן, מזכ״ל האו״ם, תיאר את הפחד של פוליטיקאים קפיטליסטים בינלאומיים רבים מאפקט ערעור היציבות שגורמות הפלישות האחרונות של ישראל, בכך שאמר:" אתם חייבים להפסיק את הכיבוש הבלתי חוקי הזה. אתם חייבים להפסיק עם ההפצצות באזורים של אזרחים, עם ההתנקשויות, עם השימוש הקטלני והלא הכרחי בכוח ועם ההריסה וההשפלה היומיומית של אזרחים פלסטינים תמימים." למרות זאת, יהיה מאוד קשה לפלסטיני הממוצע לתאר לעצמו את "חזון המדינה הפלסטינית" עליו הוסכם במועצת הביטחון של האו״ם, כשכל מה שרואות עיניו כרגע זה עוד ועוד שפיכות דמים.

ממשל בוש לא שינה באופן קיצוני את גישתו, התומכת בצעדים קשים נגד ערפאת. בכל הנוגע לישראל הוא אסיר של תעמולת 11 לספטמבר של "המלחמה נגד הטרור". יותר מכך, הרפובליקאים עומדים בפני בחירות אמצע להם הם זקוקים לקולות היהודים. הלחץ על ישראל הוא גם חישוב קר רוח שנועד להקל על התמיכה של מנהיגי מדינות ערב במלחמתם העתידית נגד עיראק. בגלל זה הם נתנו לנסיך הסעודי, עבדאללה, תמיכה קרה בתוכניתו לשלום אזורי. למרות זאת, רק הבטחה לשיחרור לאומי אמיתי ונסיגה מלאה של צה״ל מהאזורים הכבושים, יספקו את ההמונים הערבים. זה כמובן לא הולך לקרות בזמן הקרוב כאשר אנו נמצאים בתקופת טרום התקפה אמריקאית על עיראק וזה בלתי אפשרי כשקפיטליזם ואימפריאליזם שולטים.

אחד מהמאפיינים הבולטים של שנות התשעים היה הגועל העצום מפוליטיקאים בקרב מעמד העובדים ברחבי העולם. בעולם הניאו־קולוניאלי רגש זה התעצם פי אלף ככל שנגע לשליטת האימפריאליזם האמריקאי באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. מאפיין זה משתקף ביהירות וחוסר הבנה עצומים של האימפריאליזם האמריקאי את ההמונים בעולם הניאו־קולוניאלי. זהו בדיוק המצב כשזה מגיע לעולמם של ערבים ומוסלמים. היועצים של בוש לא מעריכים כראוי את רמת הכעס שקיימת בשטח ואיך שהמתקפה שהם מתכננים על עיראק עלולה להביא לפיצוץ. הם מאמינים שתמיכה מילולית בתוכנית השלום של הנסיך הסעודי, יקנה להם שקט במהלך ההתקפה האזורית החדשה שהם מתכננים. אבל הם לגמרי לא מבינים שמצב העולם השתנה מאוד מאז מלחמת המפרץ ב־91–92. זה מובן מאליו שתהליך אוסלו צץ מתוך תוצאות מלחמת המפרץ. אבל ניסיון אוסלו והדיכוי הגובר שהביא מצביעים על כך כי אי אפשר לחזור בשנית על תרגיל אמון זה. אם האימפריאליזם האמריקאי ינסה לפלוש לעיראק אפשר לצפות למערבולת של זעם מצד הערבים. זה יכול לגרום להפלת מס' משטרים ערביים במידה ולא ייתנגדו למטרות המלחמה של האימפריאליזם האמריקאי.

תוכנית השלום הסעודית

התוכנית הסעודית הציעה נורמליזציה של היחסים בין כל מדינות ערב לישראל, בתמורה ישראל נדרשה לסגת לגבולות 67 ולתת לפלסטינים מדינה עצמאית שבירתה במזרח ירושלים. זה בבסיס מה שהוצע בשיחות "קמפ דייויד" בדצמבר 2000 כשביל קלינטון ארגן בניסיון נואש, אחרון, הסכם בין ערפאת לאהוד ברק (ראש הממשלה דאז). למעשה, הסעודים השיגו, בתדריכים פרטיים, בשאלת ירושלים, בשאלת הפליטים ובשאלת האדמה יותר מאשר ערפאת. בזמנו כשההסכם הוצע, ערפאת סירב לחתום עליו בגלל לחץ עצום מלמטה.

בנוסף לחשש מהשלכות התקפת צה״ל על ההמונים, היא מייצגת ניסיון של יורש־העצר עבדואללה לחזק את שלטונו בערב־הסעודית ולהיטיב עם ארה״ב בעקבות דליפות עיתונאיות על מתחים ביחסיהם ולחצים גוברים של הסעודים במטרה להביא לסילוק הבסיסים של ארה״ב מארצם.

אך כמעט בלתי־אפשרי לממשלת שרון להסכים לדרישות אילו. זה לא ייתכן כשברקע מעמדו הנחלש של ערפאת והטבע האלים של 17 חודשי האינתיפאדה האחרונים, שערפאת יוכל למכור עיסקת שלום כזו להמונים הפלסטינים. המירב שאפשר לצפות לו בטווח הקצר הוא התחלה כלשהי של מגעים; הפסקת־אש או הפחתה ברמת האלימות.

שני שרים ימניים מ"האיחוד הלאומי" עזבו את הקואליציה. סביר להניח כי נתניהו, ראש הליכוד ורוה״מ לשעבר יצטרף לכוחות אילו כדי להשיק מסע הסברה לבחירות הבאות מחוץ או בתוך הליכוד. שבירות הקואליציה הופכת ברורה יותר בכל יום שעובר. אלטרנטיבה מוצקה עם תמיכה גדולה לא קיימת כרגע. בחירתו מחדש של נתניהו תהיה הרסנית עבור המעמד השליט תחת התנאים הקיימים. מסיבה זו מועמד כעמי אילון, ראש השב״כ לשעבר, אדם שלא התלכלך בפוליטיקה הישראלית, ישתכנע להציג את מועמדותו.

אילון תומך במה שהוא מכנה כנסיגה ללא־תנאי של צה״ל אל שטחי ישראל תוך הכרה מלאה במדינה הפלסטינית. למרות זאת, קל להציע מהצד מה שנראה כפיתרון הגיוני לבעיה — אפילו מנקודת ראות ליברלית־קפיטליסטית. למרות זאת, יישום מדיניות כזו היא סוגיה שונה לגמרי בגלל האופוזיציה הימנית־ריאקציונרית בתוך החברה הישראלית. דרישה לנסיגה ללא־תנאי של צה״ל יכולה להשיג תמיכה בחברה הישראלית תחת תנאים של שפיכות־דמים מתמשכת. אך תוצאות השתלשלות אירועים כזו היא הבאתן למרכז הבמה של הסוגיות הנפיצות שהביאו לכישלון כל שאר הנסיונות להגיע להסכם על בסיס קפיטליסטי. אילו הן ההתנחלויות, ירושליים והמקומות הקדושים, כיבוש הגולן וסוגיית הפליטים. כל ניסיון לפינוי בכוח של מאות מתנחלים, אף אם יוכתר בתחילה בהצלחה, יביא לפעולות נקם שיופנו לפלסטינים החיים בישראל, ויסלול את הדרך למאפיינים של מלחמת אזרחים וטיהור אתני בתוך החברה הישראלית.

אזורי חיץ

כל ששרון הציע הוא יצירת אזורי חיץ שתלווה בהשתלטות על טריטוריה פלסטינית בניסיון להרחיק מחבלים מתאבדים. דבר זה יכול להוות את הצעד הראשון בדרך להפרדה חד־צדדית שבאמצעותה תכריז ישראל על גבולות המדינה הפלסטינית כפי שהיא רואה אותם. דבר זה יושג רק לאחר פלישה והשתלטות על שטחים פלסטינים, עליהם עומדות מס' התנחלויות יהודיות, ופינויין של אחרות. כפי שה־CWI הסביר תוצאות פעולה כזו עלולות להוביל למעין סיטואציה בלקנית בישראל עם טיהור אתני של מאות אלפי פלסטינים ישראליים ומלחמת־אזרחים אכזרית ועקובה מדם.

הבסיס לכל פיתרון אמיתי למעגל האלימות במזה״ת טמון בפלאחים העניים, עובדים ונוער משני צידי המתרס הלאומי ולא בפוליטיקאים האוסרים מלחמה בשם הסכמי שלום. הפלת הקפיטליזם באזור והחלפתו במדינה פלסטינית־סוציאליסטית כחלק מקונפדרציה סוציאליסטית באזור נשארת התשובה היחידה לעתיד העגום, המצפה אחרת, לדורות הבאים באזור. זו הסיבה מדוע בנייתן של תנועות עובדים חזקות בשני צידי המתרס הלאומי, ישראל ופלסטין, המחוייבות לעמדות שהוצגו לעיל, היא משימה דחופה לסוציאליסטים באזור.

ה־CWI נלחם למען:

• יציאה מיידית של הצבא הישראלי מכל השטחים הכבושים — רצועת עזה והגדה המערבית.
• סוף לסגר סביב ערים וכפרים פלסטיניים.
• מאבק המוני של הפלסטינים תחת שליטתם הדמוקרטית לשיחרור לאומי וחברתי אמיתי.
• כינון ועדות עממיות עם שורשים שיספקו את הבסיס להנהגת עובדים אמיתית. הזכות של ועדות אילו להיות חמושות למטרת הגנה ומאורגנות תחת שליטתם הדמוקרטית של ההמונים.
• מאבק של העובדים והנוער הפלסטינים (ברצועת עזה והגדה המערבית) נגד הדיכוי הפוליטי־כלכלי הכפול מצד הקפיטליזם הישראלי והפלסטיני, והעלאת רמת חייהם.
• סוף לשימוש בחיילים ישראלים כבשר־תותחים בידי המעמד השליט הישראלי והגנרלים שלו. הזכות של כל חייל מן השורה לסרב לשרת בשטחים.
• מאבק של הפלסטינים הישראלים נגד גזענות ממוסדת והתייחסות אליהם כאל אזרחים סוג ב'.
• סוף לאבטלה ההמונית והעוני. עלייה מאסיבית בהוצאות ממשלתיות בערים ובכפרים הפלסטינים־ישראליים עבור תשתיות, יצירת מקומות־עבודה, בריאות, דיור, חינוך ומחיקת כל חובות הרשויות המקומיות.
• מאבק של מעמד העובדים הישראלי — יהודי ופלסטיני — להפלת הקפיטליזם.
• פלסטין סוציאליסטית עצמאית לצד ישראל סוציאליסטית, כחלק מקונפדרציה סוציאליסטית של המזה״ת, על בסיס הצטרפות חופשית, תוך הבטחת הזכויות הדמוקרטיות של כל המיעוטים הלאומיים.