socialism.org.il
זה לא הביבי, זאת השיטה!
אם תקציב 2002 היה מתקפה על מעמד העובדים, תקציב 2003 הוא כבר התקפה לא קונבנציונלית
ספי סמואלוב
01.05.2003 02:02

"לקצץ, לקצץ קיצוץ חד", אומרים שני שרי האוצר. לא ברור מדוע בתקופה שבה הממשלה טוענת שהיא "חייבת" לפגוע בדמי הקיום של קשישים, ילדים ונכים ולפטר אלפי מורים, היא מעסיקה שני שרי אוצר במשרה מלאה, דבר הכרוך בהחזקת כמה לשכות, רכבי שרד והוצאות שכר מופרזות, וכן מספר שרים מנופח ובהם מספר רב של שרים ללא תיק, שאחזקתם עולה למשלם המסים מיליוני שקלים. בנוסף יוצאת הממשלה בקמפיין פרסומי גדול בעיתונים לקידום התוכנית הכלכלית, שיעלה לנו עוד מיליוני שקלים.

הכלכלה הקפיטליסטית כאן ובעולם נמצאת במשבר עמוק שסופו לא נראה באופק. הממשלה, המשרתת את המיליארדרים, רוצה להגן על רווחיהם בתקופה זו. לכן היא פותחת כל שנה במתקפה חמורה מקודמתה על המוני העובדים. הרס מדינת הרווחה, קיצוץ בחינוך, מלחמה במובטלים והרס המגזר הציבורי אינם המצאה ישראלית, אלא ביצוען המדויק של הנחיות קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי וחברות דירוג האשראי, המשרתות את האינטרסים של התאגידים הרב־לאומיים. תפקידם של כל אלה הוא להכפיף את כלכלות המדינות השונות לאינטרסים הקפיטליסטיים. דוגמאות מוכרות לכך הן ארגנטינה, ברזיל ומספר כלכלות נוספות בדרום אמריקה, דרום־מזרח אסיה, ואפריקה. הדבר ניכר גם בתוכנית הגזירות של ביבי, כשעוד לפני שהציג את התוכנית בפומבי כאן בארץ, הוא רץ להציגה בפני ראשי קרן המטבע הבינלאומית, חברות האשראי בלונדון ובפני קונדוליסה רייס וראשי הממשל האמריקאי.

לא רק לגורמים אינטרסנטיים חיצוניים יש אינטרס בהעברת תוכנית זו — בעלי ההון המקומיים קשורים לעמיתיהם בעולם מבחינה זו. כמו קודמותיה, תוכנית זו הוכתבה למשרד האוצר על ידי בעלי ההון המקומיים, הן באופן ישיר ממיליארדרים כגון משפחת שטראוס, שרי אריסון ועוד, והן באופן עקיף, על ידי קבוצות לחץ של בעלי ההון כדוגמת התאחדות התעשיינים ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים. כל הקיצוצים וכל הגזירות מטרתם אחת: לשמור על הרווחים של בעלי ההון!

מהיכן כל זה התחיל?

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות השבעים, רוב כלכלות העולם המערבי עברו למודל כלכלי שניתן לכנותו "קפיטליזם מדינתי מאורגן". במודל כלכלי זה המדינה משמשת כמנוע של הפעילות הכלכלית במשק: היא יוצרת מקומות עבודה ומשתמשת במיסוי פרוגרסיבי כדי לפתח שירותי רווחה, חינוך ובריאות לתושבים. למדינה בעלות על נתחים מהמשק, והיא נותנת לעצמה חופש להתערב בבורסות, כדי לארגן במעט את "הכוחות העיוורים של השוק". הקפיטליזם המדינתי המאורגן נודע גם כ"קיינסיאניזם" על שם הוגה השיטה, הכלכלן הבריטי ג׳ון מיינארד קיינס. ניתן לראות שיטה זו כמעין "פשרה" בין מעמד העובדים לבין בעלי ההון. במלים אחרות, המדינה משמשת כאמצעי לאיסוף פירורים מהמיליארדרים לטובת שיפור תנאיהם של העובדים. שיטה זו איזנה במידת מה את המשברים התכופים בקפיטליזם עד לשנות השבעים.

בשיטה זו המדינה משתמשת במימון גירעוני, וקיימת נטייה לאינפלציה וחובות. הרווחה של העובדים באה על חשבון שיעור הרווח של הקפיטליסטים, וככל שהוא קטן כך קטן האינטרס שלהם להשקיע. זהו בסיס המשבר של שנות השבעים. משבר זה נבדל מן המשבר כיום, הנובע מירידה בביקושים בשל כוח קנייה נמוך בשוק, תוצאה של השוד המתמשך שרושש את מעמד העובדים.

הקש ששבר את גב הגמל היה משבר הנפט, שנגרם כתוצאה מקיצוץ מכוון בהיצעי הנפט של איגוד המדינות מייצאות הנפט, אופ״ק, דבר שגרם לעליית מחירי הנפט. דבר זה גרם להחרפה בירידת שיעור הרווח של הקפיטליסטים ולפריצת המשבר. מאמצע שנות השבעים הכלכלה הקפיטליסטית העולמית מצויה במשבר מתמשך.

התאוששות זמנית

בראשית שנות התשעים היתה צמיחה מחודשת של הקפיטליזם העולמי, אם כי לא בסדר הגודל של שנות החמישים והשישים. זאת הודות לקריסת ברית המועצות ונפילת הגוש הסטליניסטי במזרח אירופה, דבר שפתח שווקים חדשים בפני הקפיטליסטים במערב, אך בעיקר תרם לדמורליזציה בקרב ארגוני העובדים ומפלגותיהם, ופתח פתח בפני הקפיטליסטים להחריף את מתקפתם על תנאי חייהם של העובדים לשם הגדלת נתח הרווחים שלהם. חשוב לומר כי שנות התשעים היוו התאוששות מסוימת ולא פריחה של ממש, התאוששות שהתבססה על יצירת בועות פיננסית, ושסופה היה במשברים הפיננסיים של מזרח אסיה, בהתפשטותם לשוקי ההון במערב ובקריסת הנסדא״ק.

מי משלם את המחיר?

מסוף שנות השבעים מחפשים הקפיטליסטים דרכים חדשות להגן על רווחיהם ולהגדילם. אחד האמצעים היה מעבר של חלק גדול של הקפיטליסטים ברבע האחרון של המאה העשרים מקפיטליזם תעשייתי לקפיטליזם פיננסי. הקפיטליסטים הגיעו למסקנה שהרבה יותר רווחי לנפח מניות בבורסה ולהשתלט על מניות ומשקיעים קטנים, זאת במקום להשקיע בייצור. הדבר מביא לבועות פיננסיות — ניפוח ערכי המניות של חברות ללא קשר לגודלן ושוויון האמיתי — וכן לניפוח דו״חות רווחים, כפי שהיה בפרשות אנרון וורלדקום.

אך הצעד היעיל ביותר מבחינתם לצורך שימור רווחיהם היה חיסול הקפיטליזם המדינתי המאורגן, קרי חיסולן של כל הרפורמות שהשיג מעמד העובדים בדורות של מאבקים. דוגמאות בולטות לכך הן המדיניות של תאצ׳ר בבריטניה, של רונלד רייגן בארה״ב ובמידה פחותה מכך "התוכנית להבראת המשק" בשנות השמונים, מייסודם של שני נציגי האגף היוני במעמד השליט הישראלי, יצחק מודעי ושמעון פרס. בתוכניתם הועבר נטל המס במדינה מגבם של המעסיקים הגדולים על גבו של מעמד העובדים, תוך מתן הטבות מרחיקות לכת לטובת בעלי ההון כמו הקלות במיסוי לבעלי ההון המקומיים ולתאגידים הרב־לאומיים, שהחלו לחדור ארצה באותה תקופה. הטבה בולטת נוספת היא שיפוי מעסיקים — החברות הגדולות אינן משלמות מסים, לא על רווחים בספסרות הון בבורסה ולא על תשלומים לביטוח לאומי על העובדים שהן מעסיקות, את כל אלה המדינה משלמת, מכספם של העובדים. בשנות התשעים פרס ראה בהסכמי אוסלו הזדמנות לפתוח שווקים נוספים לתאגידים הישראליים ולניצול של כוח אדם זול בכלכלות המזרח התיכון. הניסיון ליצור "שלום של שווקים" נכשל, בגלל שהקפיטליזם לא היה מסוגל לספק את הצרכים המינימליים של העובדים הפלסטינים והישראלים.

בתוכנית ביבי רואים הקפיטליסטים הישראלים מרווח נשימה כמעט אחרון. הפיטורים ההמוניים יובילו להגדלת מעגל המובטלים, דבר שיוביל להפחתה ניכרת של כוח הקנייה במשק, שתוביל להקטנת ייצור ופיטורים במגזרים נוספים במשק. מנגד תיפתח בפני בעלי ההון האפשרות להשתלט על החברות הציבוריות, דבר שעשוי להגדיל את רווחיהם לטווח הקצר והבינוני, ועל קרנות הפנסיה שכספיהן יועברו לבורסה, דבר שיאפשר ניפוח של בועות פיננסיות חדשות. ללא מאבק מצדו, מעמד העובדים הולך לאבד את תנאי הקיום הבסיסיים שלו. רק התנגדותו יכולה לעצור את מסע האימים הזה.