socialism.org.il
אי־סדר אזורי חדש
עם סופה של המערכה הצבאית בעיראק ייפתח פרק חדש בהיסטוריה של המזרח התיכון, אך אותו מזרח תיכון "חדש" יהיה שונה בהרבה ממה שהובטח לנו על ידי בוש ושותפיו. זה לא יהיה מזרח תיכון חדש של יציבות וצמיחה. הסדר החדש במזרח התיכון, שאליו אנו מתקדמים בצעדי ענק, יהיה עקוב מדם, רווי משברים כלכליים, סכסוכים צבאיים, אי יציבות פוליטית והזדמנויות חסרות תקדים להתקוממויות המונים ומהפכות
יאשה מארמר
07.06.2003 07:08

למרות מאמציו של הדרג הצבאי האמריקאי להציג את כיבוש עיראק כניצחון מהיר וסוחף, בשטח התנהלו הדברים בניגוד לתוכנית האמריקאית. הכוחות האמריקאים והבריטים שנשלחו למפרץ לא ציפו לשום סוג של התנגדות בעת הפלישה, ובטח שלא להתנגדות העזה שלה היינו עדים בתחילת המתקפה. הממשל האמריקאי והבריטי האמינו לתעמולה שהם עצמם הפיצו וחשבו שהפולשים יתקבלו בפרחים ובאורז כמשחררים, אך בפועל היה המצב שונה. הכוחות האמריקאיים והבריטיים הצליחו לשבור את ההתנגדות העיראקית רק בעזרת הכוח הצבאי העצום שהפעילו. ההתנגדות הצבאית לכובשים ברוב אזורי הלחימה התבססה בעיקר על משמרות הרפובליקה, המשטרה וחברי מפלגת הבעת' (מפלגת השלטון של סדאם). רוב ההמונים העיראקים סירבו לקחת חלק במלחמה, הם לא היו מוכנים לשפוך את דמם עבור השלטון המושחת והמדכא של סדאם חוסיין מצד אחד, אך גם לא היו מוכנים לסייע לכיבוש האימפריאליסטי של ארצם מצד שני. ממשל בוש טען כי המלחמה בעיראק מכוונת נגד המשטר בלבד ולא נגד העם העיראקי, אך בפועל המתקפה היתה עתירת נפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית. מספר ההרוגים והנפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית בעיראק נמדד באלפים רבים. בית החולים של בגדאד דיווח על סדר גודל של 100 נפגעים בשעה בימים הקשים של הלחימה. כמו כן תועדו עשרות מקרים של הפצצת אתרים אזרחיים כמו שווקים, שכונות מגורים ואפילו בית חולים.

עיראק — היום שאחרי

לאחר סופה של המערכה הצבאית התעוררו ההמונים העיראקים למציאות חדשה. עיראק הפכה לאסון הומניטרי אחד גדול. יותר משני מיליון איש סובלים ממחסור קשה במים, ועוד כ־17 מיליון נמצאים על סף רעב ותלויים בסיוע ההומניטרי של האו״ם. ברוב השכונות בבגדאד אין אספקה סדירה של מים וחשמל. בתי החולים, המלאים בפצועים עד אפס מקום, נאלצים להתמודד עם מחסור קריטי בתרופות בסיסיות. הטלוויזיה והעיתונים משתדלים להראות לנו רק תמונות של התפרצויות שימחה בערים הגדולות, אבל אם נסתכל טוב נראה שמספר המשתתפים בהפגנות אלו מועט ביותר. בבגדאד, עיר המונה קרוב לחמישה מיליון תושבים, הפילו את פסלו של הרודן סדאם רק כמה עשרות אנשים. בחלק מהמקומות זכו פלוגות הצבא האמריקאיות והבריטיות בקבלת פנים ידידותית, אך אין לפרש קבלת פנים זו כנכונות של העם העיראקי לשתף פעולה עם הכובשים. כולנו זוכרים את כניסתו של צה״ל ללבנון ב־1982, אז התקבלו הטנקים והחיילים באהדה רבה על ידי חלקים נרחבים של האוכלוסייה השיעית המקומית. עד מהרה הפכה אהדה זו למלחמת גרילה עקובה מדם. בוש והגנרלים שלו היו מאוד רוצים להתקבל בעיראק באורז ופרחים של מנצחים, אבל הם ייאלצו להסתפק בהרבה פחות. אם אמרנו שבהפגנות התמיכה בכוחות ארה״ב השתתפו לכל היותר כמה מאות בודדות, הרי שלהפגנות ההתנגדות לכיבוש באו מאות אלפים בכל רחבי עיראק. לכך יש להוסיף את אירועי הביזה שמתרחשים עכשיו בעיראק. ההמונים העיראקים מנסים להרוויח כמה שהם יכולים מהמצב הנוכחי שנכפה עליהם, ואם צריך לגנוב כדי לשרוד הם יעשו את זה. הנה לנו "שחרור" עיראק, מידיו של דיקטטור אחד לאנרכיה מוחלטת.

ממשלת בובות חדשה

אך האמריקאים מתכננים תוכניות אחרות בנוגע לעתידה של עיראק. הם מעלים הצעות שונות בדבר ממשלת הבובות שהם ינסו להקים בעיראק בזמן הקרוב. הממשלה שעתידה לקום תתבסס ככל הנראה על גולים עיראקים שהחשוב והמפורסם שבהם הוא אחמד שאלבי. רגלו של שאלבי לא דרכה בעיראק זה 45 שנה, וב־1992 נשפט אותו שאלבי על ידי בית הדין הירדני ל־22 שנות מאסר על מעילת בנק, גניבה ששמה את הקומבינה שאתי אלון עשתה לבנק למסחר בכיס הקטן. אין שום סיבה לחשוב שההמונים העיראקים יביעו תמיכה באיש זה. האמריקאים מנסים להקים שלטון חזק שיהיה מסוגל לדכא את ההמונים בשעת הצורך. אחת הסוגיות הראשונות שאיתם תיאלץ להתמודד ממשלת הבובות החדשה היא הפרטת תעשיית הנפט, והעברת הכלכלה לידי חברות אמריקאיות שינסו לעשות קופה על חשבון המלחמה בעיראק. כדי שהחברות יוכלו לשמור על רווחיות, הן ינהיגו מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית, כזו שתפגע בצורה קשה בזכויות הבסיסיות ביותר של העובדים העיראקיים, ותוריד את רמת החיים הנמוכה גם ככה. יש לצפות כי העובדים בעיראק יביעו את מחאתם נגד מדיניות זו בצורה של שביתות והפגנות המוניות. האמריקאים לא יוכלו לאפשר זאת, ולכן בידי הממשלה החדשה צריכה להיות היכולת לדכא מחאה עממית מכל סוג ובכל דרך אפשרית. הכוחות האמריקאיים כבר קיבלו פקודה בימים האחרונים לפגוע ככל הפחות בטנקים העיראקיים המיושנים — אלו יוכלו לשמש את המשטר המדכא החדש שיקום בעיראק. ההמונים יפתחו עד מהרה עוינות למשטר החדש ולאימפריאליזם האמריקאי. יציבותה של ממשלת עיראק החדשה תהיה תלויה בנוכחות צבאית מסיבית של חיילים אמריקאים. כך תהפוך הדמוקרטיה שבוש הבטיח לדיקטטורה מסוג חדש.

תוכניות לגבי סוריה

משטר בוש נמצא באופוריה לאחר סיום המערכה הצבאית בעיראק. בוש וחברו טוני בלייר מבריטניה משתמשים בניצחון בעיראק כדי לאיים על כל שאר המשטרים בעולם — מי שלא ירקוד לפי קצב השרביט שלהם יופל. גורמים קיצוניים בממשל האמריקאי כבר קוראים לבוש לקבוע יעד נוסף לתקיפה, סוריה. עוד לפני סוף המתקפה בעיראק הממשל האמריקאי האשים את סוריה כי היא מסתירה על אדמתה את הנשק הכימי העיראקי ואף את סדאם חוסיין עצמו יחד עם בכירים במשטר (או סתם פילגשים וקרובי משפחה). ממשלת שרון קפצה על המציאה, והצהירה כי סוריה מהווה איום על ישראל. בתקופה של הידרדרות כלכלית והעברת תקציב שהולך להוריד כל אדם רביעי בישראל מתחת לקו העוני, מלחמה בסוריה יכולה למלא תפקיד מכריע בהשתקת ההתנגדות הציבורית.

גם הנשיא הסורי הבהיר מצדו כי אם סוריה תותקף, ישראל תהיה הראשונה לשלם את המחיר. במקרה כזה התסריט העיראקי יחזור על עצמו באופן קשה יותר, ומי שייפגע מתקיפה בסוריה יהיו העובדים הסורים והישראלים משני צדי הגבול. ספק אם בוש ובלייר יוכלו לספק את התמיכה הדרושה לתקיפה בסוריה, הן מבית והן מחוץ. למרות זאת, הקולות הקוראים להטלת סנקציות כלכליות על סוריה הולכים וגוברים. הסנקציות יפגעו קשות בעובדים הסורים, ויגרמו לקריסת מערכת הבריאות, בדומה למה שקרה בעיראק בשנות התשעים.

"מפת הדרכים"

על מנת לנסות ולהרגיע במקצת את הזעם הרב בעולם הערבי נגד המדיניות האמריקאית, הציג בוש לפני זמן לא רב את "מפת הדרכים" — ההצעה האמריקאית להסדר בין ישראל לפלסטינים. אזרחים רבים בישראל מקווים כי מפת הדרכים תוכל להשליט סדר ויציבות יחסית באזור. אך התוכנית הנוכחית מועדת לכישלון עוד יותר מכל תוכנית אחרת בעשר השנים האחרונות. הסכם אוסלו הביא ליציבות יחסית למשך תקופה קצרה רק בזכות בעלי ההון הזרים שהסכימו לבוא ולהשקיע באזור. אבל זה היה לפני עשר שנים, בתנאים של צמיחה יחסית. בתנאי המשבר הקפיטליסטי העולמי בעלי ההון המערביים לא יסכימו להזרים השקעות. בתקופה של משבר הם אוהבים לשמור את הכסף שלהם בתוך הארנק. מצבם של העובדים בישראל ובפלסטין מעולם לא היה רע כל כך, ולשיטה הקפיטליסטית אין מענה למצוקתם. שום "מפת דרכים" או כל הסדר אמריקאי אחר לא יוכל לשפר את תנאי החיים באזור. בלי רווחה כלכלית לכולם, לא יהיה שלום.

"מפת הדרכים" כבר נתקלה בהתנגדות משני הצדדים, והאמריקאים מנסים לכפות אותה. תשובתם לבקשות לשינוי סעיפים בתוכנית היתה נחרצת: על התוכנית לעבור כמו שהיא. בוש כנראה החליט שהוא לבדו יודע מה טוב לנו ולפלסטינים, בלי לשאול אותנו ואותם. בעיה נוספת של מפת הדרכים היא שהיא מבוססת על מינויו של אבו־מאזן לתפקיד ראש הממשלה ברשות הפלסטינית. מינוי זה נתקל בהתנגדות מצד רוב הארגונים החמושים הפלסטיניים, שמנהיגיהם כבר הצהירו כי לא יקבלו על עצמם את הסמכות של אבו־מאזן.

גם ההמונים הפלסטינים לא מביעים תמיכה באבו־מאזן, הם מזהים אותו עם האליטה שהגיעה יחד עם ערפאת מטוניס לפני עשר שנים, אותה קליקה מושחתת ומדכאת שקיבלה לידיה את השליטה על הרשות לפי הסכמי אוסלו. אפילו בתוך אותה חבורה מעמדו של אבו מאזן לא מובטח, והוא כבר הסתכסך עם ערפאת. אבו־מאזן זכה כצפוי לתמיכה רק מממשלת ישראל והבית הלבן. ברחוב הפלסטיני מבינים שאבו־מאזן לא מייצג שינוי אמיתי בהנהגה הפלסטינית, והוא פשוט יהיה עוד שליט בובה של האינטרסים האימפריאליסטיים של אמריקה באזור. אריאל שרון הבהיר מצדו כי אותה מדינה פלסטינית שעתידה לקום ב־2005 לאחר מימוש "מפת הדרכים" עתידה להיות מדינת חסות של ישראל, כאשר השליטה במקורות המים, התשתיות, אזורי התעשייה, הגבולות והמרחב האווירי יהיו בשליטת ישראל. על מנת לקבוע עובדות אלה בשטח כבר עובדים הדחפורים של הקבלנים הישראלים במלוא המרץ בבניית חומת ענק המפרידה בין ישראל לגדה, תוך סיפוח אדמות לטובת ההתנחלויות ובסיסי צה״ל המחוברים זה לזה בכבישים עוקפים, "שטחי אש סגורים" ומחסומים שלא מאפשרים לפלסטינים לנהל חיים סדירים. פירושו של דבר כי גם אם "מפת הדרכים" תמומש, בפועל היא לא תצליח לשפר את מצבם העגום של הפלסטינים, העוני והרעב יימשכו, ואיתם גם הטרור בערי ישראל. הדבר רק מוכיח פעם נוספת כי תחת השיטה הקפיטליסטית אי אפשר לפתור את הבעיות ההומניטריות של העובדים הפלסטינים ולתת ביטחון המינימלי לעובדים בישראל, כל זה על רקע פגיעה חסרת תקדים בעובדים משני צדי הגדר. דרך המוצא היחידה מהמצב שבו נמצאים העובדים בכל מדינות המזרח התיכון היא מאבק מאוחד במשטרים המושחתים המשרתים את ההון, עד להפלתם והקמת מדינות עובדים סוציאליסטיות בכל האזור, כחלק מפדרציה סוציאליסטית דמוקרטית של המזרח התיכון על בסיס הצטרפות חופשית ומעמד שווה.