socialism.org.il
איראן
הסטודנטים והעובדים לא מחכים לבוש
הסטודנטים והעובדים האיראנים לא מחכים לבוש שיפיל את הטליבאן שלהם. הם גם הפסיקו להאמין לפוליטיקאים שהבטיחו להם "רפורמות"
נאור קפולניק
09.07.2003 00:00

העובדים, המובטלים, העניים, הצעירים, נשים וגברים באירן בדרך להפיל את המשטר ולהשליך לפח הזבל של ההיסטוריה את שלטון המולות הפונדמנטליסטי — השלטון שבמשך 24 שנות קיומו דירדר את התוצר הלאומי הגולמי לנפש בכ־30% והביא ל־3.2 מיליון מובטלים (עפ״י אומדני הממשל עצמו).

ההפגנות מתפשטות

גל של מהומות והפגנות נגד המשטר שוטף את אירן. ההפגנות באונבירסיטאות כבר מזמן גלשו מחוץ לקמפוסים עם עשרות אלפי סטודנטים שצועקים: "מוות לטליבאן, גם בקאבול וגם בטהרן". הסטודנטים יצאו למאבק נגד תוכניות הפרטה של החינוך הגבוה והעלאת שכר הלימוד (מזכיר במשהו את הצעתו הנלוזה של הפודל שלנו במשרד האוצר הישראלי, שיטרית). אלפי נהגים חסמו ב־13 ביוני את כבישי הגישה הראשיים לטהרן הבירה בדרישה להפיל את הרפובליקה האיסלאמית. תושבי שכונות העוני הגרים בסמוך לחסימות הצטרפו גם הם למפגינים. אך זו היתה רק ההתחלה, להפגנות הצטרפו גם עובדי הטכסטיל שפתחו יומיים לאחר מכן בשביתת רעב. הזעם של העובדים התפרץ. נו, מה אתם רוצים שיעשו במדינה שבה לפחות 100,000 עובדים לא קיבלו שום שכר בין 3 חודשים עד 3 שנים! צעדות מחאה נוספות הכוללות כל אחת בין 20 ל־40 אלף איש התקיימו בכל אחת מן הערים הגדולות של המדינה. 250 מרצים חתמו על עצומה הקוראת לראש הממשלה, חתאמי, להפריד בין דת למדינה. בין החותמים היו גם שני עוזרים קרובים של אותו חתאמי.

ה"רפורמיסטים"

למי שזוכר, רק לפני 4 שנים, בשנת 1999, היו מהומות דומות באירן. מאות אלפי סטודנטים וצעירים מחו כנגד המשטר. אירן היא המדינה הצעירה ביותר בעולם מבחינת גיל האוכלוסייה, עם 50% מתחת לגיל 20. כל שנה מגיעים לגיל 18 1.8 מיליון בני אדם, כאשר שוק העבודה יכול לקלוט פחות ממחצית מהם. המהומות ההן חיזקו את הזרם במשטר שמכונה הזרם ה"רפורמיסטי" בהנהגת חתאמי. חתאמי הבטיח להם "רפורמות" וההמונים האירנים היו מוכנים להפסיק את המחאה ולרוץ לקלפי. הוא נבחר ברוב של 75% והגוש ה"רפורמיסטי" התחיל לדחוק את אלו המכונים "שמרנים" מעמדות מפתח בשלטון.

ארבע שנים אחרי נצחונו הסוחף של חתאמי המציאות באיראן טופחת בפנים של תעמולת ה"רפורמות" שלו. מלבד שינויים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, ביחסי דת ומדינה, ה"רפורמות" של חתאמי הן בעיקר הפרטה והגדלת הפערים החברתיים. ממש כמו התוכנית הכלכלית של שרון וביבי.

באירן של היום יש כ־1.7 מיליון נשים מחוסרות בית שלפחות שני שליש מהן לא זוכות לשום תמיכה מהמדינה. לפי נתונים לא רשמיים חיים 56% מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני וישנם לפחות 200,000 "ילדי רחוב". ברפובליקה האיסלמית ישנן 300,000 נשים העוסקות בזנות. חתאמי מתכנן להפריט יותר מ־538 חברות ממשלתיות בזמן הקרוב, בלי שיש לו שום פתרון ממשי איך להעלות את רמת החיים של ההמונים האירנים.

לא פראיירים של חתאמי

ההמונים האירנים הפסיקו להאמין להבטחות של חתאמי או של ה"רפורמיסטים" שלו. בבחירות המקומיות שנערכו ב־28 בפברואר הופיעו לקלפיות רק 25% מהבוחרים. בטהרן עצמה אחוז ההשתתפות היה נמוך עוד יותר -12%. הפלג ה"שמרני" בשלטון ניצל את המצב כדי להשתלט מחדש על עמדות שתפסו ה"רפורמיסטים".

כש"הרפורמות" כבר לא מספיקות להרגעת ההמונים, המשטר פונה לאמצעים אחרים בשביל לחסל את המהומות — דיכוי בכוח. המשטר מנסה להתעלם לחלוטין מדרישות המפגינים ומשסה בהם את כוחות המשטרה האלימים ביותר והמיליציות האיסלמיות. אך לכולם ברור שדיכוי כוחני לא יצליח להחזיק את הזעם מלמטה למשך זמן רב, ומכיוון שהמשטר לא מסוגל להשיג איזשהו הישג משמעותי לציבור בזמן הנוכחי, ימיו של המשטר הפונדמנטליסטי קצובים.

מהפכת 79

ההמונים האיראנים כבר עשו את זה בעבר. בשנת 1979 הפילו העובדים והמובטלים את השלטון המדכא של השאה. המשטר הזה, שהיה חביב הממשל האמריקאי, ייסד את המשטרה החשאית, "סאווק", שהיתה המשטרה החשאית השנייה בגודלה בעולם (אחרי הק.ג.ב של בריה״מ הסטאליניסטית). משטר השאה הקפיטליסטי והמושחת עורר את זעמם של העובדים, ובייחוד של עובדי הנפט. את הפגנות ההמונים ניסה השאה לדכא ע״י מסוקים שירו מהאוויר על המפגינים. למרות נסיונות הדיכוי האכזריים של השאה הצליחו ההמונים להשבית את המשק ולהפיל את המשטר. בהיעדר מנהיגות עובדים מתאימה שהיתה יכולה לדאוג שהשלטון יישאר בידיים של העובדים, ניצלו המנהיגים הדתיים את ההזדמנות והכריזו על "רפובליקה איסלאמית של העניים", כשהם מנסים לרכוש את אמון ההמונים. ממשלת האייטולות הפונדמנטליסטית ניצלה את המהפכה של ההמונים כדי לקחת מהם את ההישגים ולכונן משטר איסלמי, משטר שהדבר הראשון שעשה היה לדכא את מנהיגי המהפכה של העובדים.

תחת לחץ ההמונים הלאים המשטר החדש את החברות שנשלטו ע״י בעלי הון זרים ומשפחת המלוכה, והנהיג סובסידיות לדיור ציבורי ומזון. אבל במקום שהעובדים ינהלו את החברות בעצמם הם נמסרו למולות ומקורבי השלטון. עם השנים "רפובליקת העניים" הפכה לדיקטטורה של עשירים, והאליטה השלטת באירן מחזיקה היום בנפט ובעושר, בזמן שרוב העם סובל מעוני ומשבר.

לא סומכים על בוש

הממשל האמריקאי, שכבר שנים מנסה להחליף את המשטר במדינת הנפט הזו ולהחליפו במשטר בובות חדש, פרו־אמריקאי, בסגנון ממשלת השאה הרקובה, מנסה להציג את המהומות כדרישה של העם האירני להקמת משטר קפיטליסטי פרו־אמריקאי באירן. בוש וחבריו כבר מסמנים את יעדי התקיפה שלהם באירן. אך למעשה ההמונים האירנים מתנגדים בתוקף להתערבות אמריקאית בארצם. הם ראו טוב מאוד את הכיבוש האמריקאי של עיראק ומזהים את ארה״ב בדיוק באותה צורה שבה מזהים אותה ההמונים העיראקים, כאויב שאסור לבטוח בו. ויש להם סיבה טובה, ארה״ב אולי מתנגדת לשלטון המולות הפונדמנטליסטי והאנטי־אמריקאי, אבל תומכת בהחלט בתוכנית ה"רפורמות" של חתאמי, בדיוק כמו שהיא מעודדת ומאיצה את התוכנית הכלכלית של הממשלה בישראל, שמבוססת על עקרונות דומים — להפוך את המדינה לגן־עדן למשקיעים זרים וגיהנום לעובדים, למובטלים ולעניים. למעמד העובדים האירני יש הרבה במשותף עם מעמד העובדים הישראלי.

מאבק מאוחד מביא לניצחון!

להמונים האיראנים אין על מי לסמוך חוץ מעל כוחם שלהם. כעת עליהם להקים ועדי פעולה בשכונות והאוניברסיטאות, שיפעלו יחד עם ועדי המאבק במקומות העבודה. יחד הם יקימו חזית משותפת למלחמה בשלטון המדכא והמנצל ויוכלו לנצח לא רק את חתאמי עצמו, אלא גם את ממשלת העריצות של המולות, ולהקים חברה חדשה באיראן: חברה שתנוהל בצורה דמוקרטית ע״י העובדים ותוכל לנצל את משאבי הנפט האדירים של המדינה לשיפור תנאי החיים של ההמונים ולא לריפוד הכיסים של מקורבי השלטון! ניצחון של מעמד העובדים באיראן יצית את המהפכה במזה״ת כולו, המורכב מדיקטטורות רקובות המדכאות הכוח את ההמונים.