כארבעים עובדים בלי שום ניסיון קודם במאבקים הצליחו לנצח הנהלה שלא בחלה בשום אמצעי (כולל סחיטה, איומים ובריונים ששברו עצמות לעובדים), שלרשותה עמדו משאבים בלתי מוגבלים ושקיבלה עזרה נדיבה מהמשטרה. הניצחון שלהם הוא ניצחון של כולנו — עובדים, מובטלים, נוער וכל מי ששייך לרוב בחברה הישראלית שמנוצל על־ידי המיליונרים בעזרת הממשלה — ויש לנו הרבה מה ללמוד מהמאבק הזה.

בעלי חיפה כימיקלים הקימו את המפעל בדרום כדי להיפטר מהוועד של המפעל המקורי בחיפה. התוכנית היתה להחליש את הוועד בחיפה, בעזרת ייצור במפעל חדש המעסיק עובדים רק דרך חברת כוח אדם. כשפרצה שביתה במפעל בצפון נגד כוונת ההנהלה לפטר מאות עובדים מאוגדים, פנו אנשי הוועד וההסתדרות לעובדי המפעל בדרום בדרישה שאלו יסגרו גם את שערי המפעל שלהם. אבל במפעל בדרום לא היה אז ועד, ומיום הקמתו שררה בו אווירה של טרור. העובדים פחדו לשתף פעולה עם חבריהם מהמפעל הצפוני, וההנהלה ניצלה את המשך הייצור בדרום כדי להביס את השביתה בצפון.

היום, כשבע שנים מאוחר יותר, מוקם ועד עצמאי ולוחמני של העובדים בדרום. אחרי שנים של טרור, אצבע קלה על הדק הפיטורים ונוהלי בטיחות רשלניים, התעוררו כמה מעובדי המפעל הדרומי והקימו להם ועד.

זכות דמוקרטית?

במדינה דמוקרטית אמורה להישמר זכות ההתאגדות. כל משטר מדכא בהיסטוריה הטיל מגבלות על החופש של העובדים להתארגן בקבוצות כדי להגן על אינטרסים משותפים. במדינת ישראל קובע החוק היבש שוועד נחשב מייצג כל עוד השיג חתימות של שליש או יותר מן העובדים במקום העבודה. אבל בניגוד לרוב החוקים שמגינים על בעלי ההון ועל "קדושת הקניין הפרטי", החוק הזה, שהוא תוצאה של מאבקי עובדים היסטוריים במדינות שונות, מעוקם בארץ על־ידי מאפיה של בעלי הון "מכובדים" ו"שומרי חוק", שיעשו הכל כדי לשבור כל התארגנות של עובדים. וכך קורה עכשיו גם בחיפה כימיקלים דרום. נסעתי עם חברים ממאבק סוציאליסטי כדי לבקר ולחזק את גיבורי המאבק הזה. העובדים שהתעוררו להילחם על זכויותיהם, שנמאס להם משלטון הטרור של ההנהלה ושכבודם לא יירמס עוד לעולם על־ידי מעסיק בריון.

הפגישה

כשהגענו לפתח המפעל, שם יושבים העובדים באוהל מחאה, נדבקנו מיד באווירת ההתרגשות. הם ישבו שם — חלוצים של מאבק, גיבורים בעל כורחם, והם עצמם לא ידעו עד כמה הסיפור שלהם חשוב לאנשים אחרים בשאר הארץ, אנשים קשי יום שראו את הכתבה בערוץ 10 או קראו בעיתון, ואפילו שהם רחוקים מדימונה ואין להם מושג מה מייצרים שם, הם רואים בעובדי חיפה כימיקלים דרום סמל. לא פחות.

הצגנו את עצמנו ומיד התחלנו לשאול שאלות. יושבי האוהל כיבדו אותנו באוכל שהם מקבלים מעובדי המפעלים בסביבה (סולידריות זה לא רק דבר יפה, זה גם דבר מאוד מוחשי), ואז התפנינו לשיחה מסודרת עם עמרם בן־סימון, אחד ממנהיגי המאבק שהיה בעצם בלב היוזמה מתחילתה.

איך הכל התחיל?

הסיפור התחיל לפני כתשעה חודשים, כשעמרם וכמה מחבריו התחילו לאסוף חתימות לוועד. בשלב הזה הכל היה חשאי כמובן. כל העובדים אמנם הכירו טוב מאוד את שלטון הטרור של ההנהלה (התשובה הקבועה של ההנהלה לכל טענה היתה "אתה יודע איפה השער", כלומר שתוק או שתעוף), אבל בשביל לא להתגלות בשלבים המוקדמים על־ידי ההנהלה היה צורך לפנות לעובדים אחד אחד ולבנות תמיכה לוועד בשקט וביסודיות. ההתארגנות פרצה אל פני השטח לאחר שעובד של אחד המיתקנים פוטר. העובדים שעובדים איתו באותו מיתקן הגיעו להנהלה יחד כדי לבקש את החזרתו לעבודה. תגובתה של ההנהלה היתה מהירה — פיטורים גורפים של כל הקבוצה. עזרה הדדית, גם אם אינה במסגרת של ועד, נחשבת על־ידי ההנהלה לסכנה. הם נבהלו מעצם העובדה שקבוצה של עובדים מבקשת להגן על עובד אחד. העובדים מהקבוצה הזו הצטרפו לקבוצה שהקימה את הוועד, והשלב הגלוי של המאבק החל. עובדים נוספים החלו לחתום והשביתה פרצה.

מכות, הרעבה, איומים וגירושים

אריה גנגר, הבעלים של חיפה כימיקלים, הוא אזרח מכובד במדינת ישראל. נכון שהוא אינו גר פה, נכון שהוא אינו שומר על החוקים אלא מכופף אותם עד לבלי הכר, אבל אם תשאלו את ראש הממשלה, אריה גנגר הוא אזרח מכובד. הידידות האמיצה בין השניים בנויה על העזרה שהם מגישים זה לזה — שרון עזר לגנגר לקנות את חיפה כימיקלים ב־12 מיליון שקל, כשבקופת המפעל חיכו לו יותר משלושים מיליון שקל במזומן, ואילו גנגר, חבר אמיתי, דאג להחזיר טובה והעביר לשרון מיליונים במשך השנים.

כבר ביום השני לשביתה שלח האזרח המכובד קבוצה של מאה בריונים להכות את העובדים שחסמו את השער. לעמרם עצמו הם שברו שתי צלעות ופתחו את השפה. אחר־כך, כשהעובדים השובתים העזו לאכול מחוץ למפעל, המאבטחים הפרטיים ששכרה ההנהלה התיזו בזרנוקי מים על האוכל כדי לקלקל ולפזר אותו. השובתים, שהיו יותר רעבים לצדק מאשר לאוכל (למרות שבשלב הזה לא אכלו יום וחצי), רק התחזקו מהמכות.

בשלב מסוים הגיעו גם חמישים יס״מניקים של המשטרה כדי לפזר את העובדים בכל מחיר. הקצין הבכיר במקום, מפקד תחנת באר שבע, איים על עובד שניסה להתקשר להסתדרות שאם לא יסגור את הפלאפון, הוא ישבור לו את האצבעות. אחר־כך הודה הקצין שקיבל פקודה ישירה מהשר צחי הנגבי. להגנתו של הנגבי אפשר לומר כי גם הוא קיבל פקודה ישירה, כנראה מידידו הטוב של ראש הממשלה — אריה גנגר. באותם ימים המשטרה גם דרשה מההסתדרות למסור לה רשימות של ראשי הוועדים במשק, כולל כתובת המגורים שלהם והמבנה הארגוני של הוועדים.

לגנגר, כמו לכל מאפיונר שמכבד את עצמו, היו עוד טריקים בשרוול. אנשי הנהלה התקשרו לאיים על נשות העובדים: "אם בעלך לא יחתום על סירוב להתאגד, נתבע אתכם על סכומים ענקיים ותאבדו את מקור הפרנסה שלכם". ההנהלה הצליחה לקלקל כמה מערכות יחסים, אבל רק חיזקה את נחישותם של העובדים. גם הניסיונות של קבלן שעבד עם ההנהלה לשחד את מובילי ההתארגנות בכסף ובנערות ליווי לא צלחו.

ועד פנימי?

הוכחה נוספת לעובדה שבעלי ההון תמיד מפחדים מסולידריות של עובדים ומהכוח שלנו כשאנחנו מאוחדים היתה ההצעה הערמומית של ההנהלה להסכים להקמתו של ועד פנימי. ועד פנימי בעברית זה ועד בלי הסתדרות. ועד בלי הסתדרות זה כמו אוטו שלא נוסע — ועד שאינו מוסמך להכריז על סכסוך עבודה, לשבות או לנהל מו״מ על הסכם קיבוצי. העובדים, שהקימו ועד כדי להגן על זכויותיהם וכדי להילחם על מקום העבודה שלהם ועל התנאים בו, לא היו יכולים להסכים לוועד שיחלק מתנות בפסח ובזה יסתיים תפקידו. על החשיבות של קשר רציף בין ועדים, מאבק משותף וסולידריות אפשר ללמוד מהעזרה שמספקים הוועדים הקרובים מאותו אזור תעשייה: אוכל, גנרטור, מים וביקורים, והיה אפשר לעשות הרבה יותר אם הנהגת ההסתדרות היתה מובילה מאבק בלתי מתפשר. כל העובדים של אותו אזור תעשייה היו יכולים לעזור בחסימת היציאה של הסחורות מהמפעל, וברור מאליו שאילו היו עומדים שם יותר אנשים, הם גם לא היו מקבלים מכות. בכל אופן, אסור לוותר על השייכות להסתדרות. לא מתוך הערצה לעמיר פרץ, אלה בגלל החשיבות האמיתית של הכוח המאוחד של העובדים. כשאנחנו לבד, רומסים אותנו בקלות. כשאנחנו מאוגדים, יש לנו כוח שאינו משתווה לאף כוח אחר בחברה.

התשובה במאבק

תוכנית נתניהו עברה, חברות כוח האדם ודורסנות בעלי ההון מכרסמות בכוחם של הוועדים. אפילו את חברת החשמל מתכננים להפריט, מה שיביא לפיטורים נרחבים ובסופו של דבר גם לשירות גרוע יותר במחיר גבוה יותר, כפי שקרה בכל מדינה שבה בוצעה הפרטה כזו. ככל שהממשלה מוסרת יותר ויותר נכסים ציבוריים לבעלי ההון, כך נחלשים הוועדים ונחלש גם השירות הציבורי. בתקופה האחרונה מגיעים יותר ויותר אנשים ללשכות האבטלה (גם אני הייתי שם תקופה ארוכה), ויותר ויותר משפחות של עובדים אינן מסוגלות לספק לילדיהן את הצרכים הבסיסיים ביותר. עובדים צעירים נופלים לתוך מלכודת של ייאוש נוראי.

המיתון אינו גזירה משמים, אלא מעשה ידיו של שלטון ההון. כשהרווחים של בעלי ההון נפגעים, מכל סיבה שהיא, הפתרון שלהם הוא לקצץ בשכר ובתנאים, לפטר עובדים ולסגור מפעלים, מה שפוגע בכוח הקנייה שלנו העובדים ובצריכה שלנו, ומדרדר את הכלכלה כולה למיתון. כמעט בכל העולם יש היום מיתון, ובכל העולם יותר ויותר אנשים שואלים את עצמם איך אפשר לצאת מהמצב הזה. מי שבאמת רוצה לדעת את התשובה חייב לבקר בחיפה כימיקלים דרום. במקום לבכות על מר גורלם, קמו העובדים ונלחמו כדי לשפר את מצבם. שום דבר לא בא בקלות בחיים. הם חסמו את יציאת משאיות הסחורה, חטפו מכות ואיומים ועמדו בכל בגבורה. בזמן שהוועדים נחלשים, הם הקימו אחד. בזמן שסרטן האבטלה מתפשט במדינה במהירות מפחידה, הם העמידו את עצמם בסכנה מוחשית של פיטורים כשיצאו להילחם. האומץ שלהם צריך לתת דוגמה לכולנו.

המאבק לאן?

חברי מאבק סוציאליסטי מורידים את הכובע בפני עובדי "חיפה כימיקלים דרום" וקוראים להמשך מאבקו של מעמד העובדים עד הניצחון. אף אחד לא יעשה את המאבק שלנו במקומנו. התקשורת והפוליטיקאים שייכים לבעלי ההון בקשרי מאפיה הדוקים. כוחם של העובדים מתגלה מפעם לפעם כשעובדים קמים לשבות, לחסום יציאה של סחורות, לעשות שריר ולפגוע במקום שהכי כואב לעשירים, בכיס.

כאמור, ב־2 ביולי הודיע בית הדין לעבודה כי ההנהלה חייבת להכיר בוועד החדש, למרות הנסיונות שלה להקים ועד מתחרה, ועד שיהיה כפוף לשליטת ההנהלה. בית הדין הכריע (באיחור ניכר) לטובת עובדי חיפה כימיקלים דרום, ונתן למעשה אישור לכך שרק פעולה מיליטנטית ולא מתפשרת יכולה לנצח הנהלות ובעלי הון שרגילים להשתמש בשיטות אלימות כדי לשבור עובדים (העובדים גם היו מוכנים לחדש את חסימת השערים, ובצדק, אם בית הדין לא היה מכיר בוועד). הוועד החדש נכנס עכשיו למשא ומתן לא פשוט על הסכם קיבוצי. אחרי שאפילו בית הדין לעבודה, לא בדיוק מוסד מהפכני, קבע שהנהלת המפעל "פעלה בחוסר תום לב קיצוני", ייתכן גם שגנגר ייפטר ממנכ״ל המפעל הדרומי, פוליצר, שניהל עבורו את המלחמה המלוכלכת בהקמת הוועד. אם ינסה גנגר היום לבנות מפעל חדש בלי ועד, הוא ייתקל באותה התנגדות שבה נתקל במפעל הדרומי. עלינו לדאוג שכל בעל הון ייתקל בהתנגדות המאורגנת של עובדיו ובפעולה מיליטנטית להגנה על הזכויות שלנו העובדים.