נתניהו וגנץ שוקלים הכרזת מלחמה — למען מי?
מאבק העובדות הסוציאליות מעלה הילוך
X
המפה לשום מקום
מספרים לנו שהשלום בדרך: מוחמד דחלאן ישתף פעולה עם השב״כ וה־CIA וימנע פיגועים, צה״ל יצמצם נוכחות בגדה ובעזה, הפלסטינים יקבלו מדינה ויירגעו, הדוד סם יפקח על הכל, ההשקעות הזרות והתיירות יחזרו בגדול והכלכלה תשגשג. נשמע מוכר? אולי בגלל שזה פחות או יותר מה שמכרו לנו כהסכמי אוסלו. מפת הדרכים היא בסך הכל גירסה מחוממת מחדש של אוסלו.

הדפסה

הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו היו מועדים מראש לכישלון מפני שניסו לפתור את הסכסוך דרך ברית בין האליטות של שני הצדדים, בעלי ההון הישראלים והפלסטינים, שתיצור "שלום של שווקים". בעלי ההון (והפוליטיקאים שניזונים מהם בשני הצדדים) באמת הרוויחו יפה מהסידור: בישראל הם קיבלו השקעות זרות ואת האפשרות לסגור מפעלים בישראל ולהעביר אותם למצרים או ירדן, שבהן כוח העבודה זול בהרבה, ואילו בצד הפלסטיני קיבלו הבורגנים החדשים מונופולים מכניסים על יבוא של מוצרי יסוד ושליטה בחברות התשתיות הפלסטיניות שהוקמו.

מה שהיה אמור לגרום לאוסלו לעבוד היה ההיגיון הקפיטליסטי הפשוט: אם נדאג לעשירים, העושר כבר יטפטף מהם למטה לכל השאר וכולם יהיו מרוצים. המציאות היתה אחרת לגמרי: בעלי ההון אמנם גרפו רווחים ענקיים, אבל העובדים (והמובטלים) בשני הצדדים רק הפכו יותר עניים. מ־96' והלאה רמת החיים של הרוב המכריע ירדה בהתמדה, ובערים ובמחנות הפליטים בשטחים ובעזה החיים הפכו לבלתי נסבלים. השחיתות ברשות הפלסטינית היתה ידועה לכולם ונשענה על 13 מנגנוני ביטחון מדכאים, וגם הכיבוש לא נעלם אלא רק לקח צעד אחד אחורה: המחסומים והסגרים נשארו, ההתנחלויות המשיכו להתרחב, ורק בכירי הרשות נהנו מחופש תנועה יחסי בעזרת אישורי VIP.

על הרקע הזה ההתפרצות של התסכול, האכזבה והכעס של ההמונים הפלסטינים היתה רק עניין של זמן, ובספטמבר 2000 היא הגיעה. אלא שבהעדר מנהיגות מהפכנית ודמוקרטית שתוכל לקרוא לחיילים ולעובדים הישראלים להתקומם גם הם נגד הגנרלים, הפוליטיקאים ובעלי ההון שדופקים ומנצלים אותם, המרד הספונטני של ההמונים דעך ועל האינתיפאדה השתלטו קבוצות חמושות וארגונים איסלאמיים שלא היו כפופים לפיקוח של המונים ושפנו לדרך ללא מוצא של פיגועי התאבדות, פיגועים שהקורבנות שלהם היו בני מעמד העובדים הישראלי. הפיגועים האלה, כצפוי, רק דחפו את העובדים הישראלים ימינה וחיזקו את הדיכוי שהפעילו ממשלות ברק ושרון, שסיפק מוצא לשאיפה לנקמה אבל לא הביא ביטחון.

מה נשתנה?

אז איך קורה שלפחות לפי התקשורת, "תהליך השלום" מקבל תנופה חדשה אחרי הכישלון הענק של אוסלו וכל שאר הנסיונות שהתרסקו עוד לפני שהמריאו (קלינטון, פאואל, זיני, מיטשל ועוד)? הסיבה היא לא "הניצחון" של צה״ל, כפי שמספר לנו הרמטכ״ל יעלון. המניע העיקרי לדחיפה של מפת הדרכים הוא הצורך של מימשל בוש לפייס את דעת הקהל בעולם הערבי אחרי הפלישה לעיראק ובזמן שהכיבוש האמריקאי־בריטי שם לא מראה סימנים של נכונות לעזוב. הרעיון הוא לכפות על הפלסטינים משטר בובות פרו־אמריקאי, עם אבו־מאזן בתפקיד הבובה המחייכת ודחלאן בתפקיד שומר הראש והשוטר הרע.

שרון הצליח להוציא מהאמריקאים הבנה שבשתיקה לפרשנות שלו למפה, שלא מקבלת את העיקר בתוכנית — ההתקדמות לפי תאריכים ללא תלות בשלבים הקודמים. כך יכול שרון ללכת בלי ולהרגיש עם. ואולי, מקווים הוא ונתניהו, אפשר בדרך להחזיר לישראל קצת השקעות ותיירות כדי לבצע החייאה בכלכלה המתרסקת.

בצד הפלסטיני חוזרים מנהיגי ופקידי הרשות, שלא יזמו את האינתיפאדה, לא היו מעוניינים בה ובטח שלא סיכנו את עצמם או הקריבו משהו במהלכה, להציע את עצמם כקבלני מישנה של מעצמת העל האמריקאית ובעלי ההון הישראלים. הם יחזרו לדכא את בני עמם, יחתמו על הסכם בתנאי כניעה ויקבלו בתמורה את השליטה במדינונת חסות פלסטינית והזכות לחיות כמו מלכים על חשבון המונים מורעבים. מנהיגי החמאס והג׳יהאד הסכימו להודנא לא בגלל שצה״ל ניצח, אלא מפני שהם לא מוכנים להתמודדות על השלטון מול הפת״ח במלחמת אזרחים מלאה, שבה ממשלות מצרים, ישראל וארה״ב יתייצבו לצד ההנהגה הנוכחית ברשות.

לגורמים האלה צריך להוסיף את העייפות של רוב הישראלים והפלסטינים ממלחמה שאין בה מנצחים. לעובדים הישראלים נמאס לחכות שצה״ל ימגר את הטרור, וההמונים הפלסטינים רואים שפיגועי ההתאבדות של הארגונים לא הביאו להם הישגים כלשהם.

כרוניקה של כישלון ידוע מראש

אבל עייפות ממלחמה אינה תנאי מספיק לשלום יציב. לפי כל מדד אפשרי, התנאים בשטח היום מתאימים הרבה פחות לדיל נוסח אוסלו. מפת הדרכים לא תוכל לספק אפילו את ההפוגה הזמנית והשקט היחסי שהביאו ההסכמים ההם למשך כמה שנים, שלא לדבר על פתרון הסכסוך. העובדים הישראלים כבר לא סומכים על הממשלה שתביא להם שלום וביטחון, בדיוק כמו שהם לא סומכים עליה שתפתור את הבעיות הכלכליות שלהם. השילוב של הפיגועים עם האבטלה, העוני והמאבק היומיומי להישרדות הופך אותם לחשדנים יותר ויוצר קרקע פורייה ללאומנות וגזענות.

אצל ההמונים הפלסטינים התחושות העיקריות הן של ייאוש ואדישות. האופטימיות והאשליות של תחילת שנות התשעים, כשנדמה היה לרבים שהעצמאות והשגשוג בדרך, התחלפו בציניות. לפחות חצי מהפלסטינים בגיל העבודה מובטלים, וגם חלק גדול מאלה שעדיין עובדים סובלים מעוני קשה. ההודנא יכולה להתפרק בכל יום (חלק מהפלגים בפת״ח והחזית העממית של ג׳יבריל לא הצטרפו למהלך כלל), וגם פעולה ישראלית גדולה יכולה לרסק אותה לחתיכות.

ראש הממשלה הממונה (מטעם בוש ושרון) אבו־מאזן, שלא היה נבחר בבחירות דמוקרטיות גם לוועד הבית ברמאללה, לא מתכוון להכריז מלחמה על החמאס והג׳יהאד, מאחר שלו ולחבריו בהנהגת הפת״ח והרשות אין ביטחון שייצאו מנצחים ממלחמה כזו.

מלכודת נוספת היא הדחייה של הנושאים הטעונים ביותר — ההתנחלויות, ירושלים והפליטים — לעתיד הלא ברור, מה שמזמין פיצוץ בשלב מאוחר יותר (במקרה הבלתי סביר שהחבילה לא תתפוצץ הרבה קודם).

המכשול הגדול האחרון הוא המשבר העולמי של הכלכלה הקפיטליסטית. יותר מששלום מביא שגשוג ורווחה, עלייה משמעותית של רמת החיים לאורך זמן היא שמאפשרת שלום יציב. הפיוס ההיסטורי בין צרפת וגרמניה, שתי האויבות הגדולות באירופה, אחרי מלחמת העולם השנייה הושג לא רק בזכות ההשקעות של תוכנית מרשל אלא בעיקר בזכות תקופה של צמיחה מהירה שנמשכה כעשרים שנה. אבל המצב היום שונה לגמרי: שלושת הכלכלות הגדולות ביותר בעולם — ארה״ב, יפן ואירופה — סובלות מקיפאון בצמיחה ובהשקעות שסופו עדיין לא נראה באופק, ומשקיעים מעדיפים מיקלטים בטוחים לכסף שלהם. המזרח התיכון לא יהיה מקום כזה בשנים הקרובות, כך שאפילו השקעות דומות לאלו שהגיעו לכאן באמצע שנות התשעים הן בלתי אפשריות.

אין פתרון קפיטליסטי — רק העובדים יכולים

אחרי התחזית הקודרת הזו, האם המסקנה היא שאין שום סיכוי לשינוי חיובי? לא בהכרח. המפתח היחיד לבניית עתיד של שלום יציב, ביטחון ורווחה באזור נמצא בידי מעמד העובדים. העובדים הם הכוח החזק ביותר בחברה כשהם מאורגנים ומודעים לכוחם, ויש להם אינטרס ברור בשינוי החברה מהבסיס. המאבק של העובדים משני צדי הקו הירוק בממשלות הקפיטליסטיות ובבעלי ההון יאפשר הידברות וסולידריות אמיתית בין עובדים ישראלים ופלסטינים. רק הפלת המשטר הקפיטליסטי הרקוב והמנצל דרך לקיחת השליטה בבנקים ובחברות הגדולות מידי הקומץ של משפחות מיליארדריות, והחלפת האנרכיה ההרסנית של כלכלת השוק בכלכלה המתוכננת ומנוהלת באופן דמוקרטי על־ידי העובדים, תוכל לפתור את הבעיות שנראות היום בלתי פתירות. המעבר מהמשטר הקפיטליסטי שבו הכלכלה משרתת רווחים של מיעוט קטנטן לחברה סוציאליסטית שבה הכלכלה מכוונת לספק את הצרכים האנושיים של כולנו יאפשר לחסל תוך זמן קצר יחסית את האבטלה, העוני והמצוקה, וכך יוציא את העוקץ מהסכסוך הלאומי.



₪21,320
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2020
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.

תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.