הממשל האמריקאי השחצן והיהיר של בוש הבן, פאואל וראמספלד מפזר איומים לכל עבר מאז הניצחון המהיר בעיראק. המטרות שסומנו הן המשטרים בסוריה, אירן וצפון־קוריאה. המימשל גם השתמש ביום השנה השני להתקפת הטרור של ה־11 בספטמבר כדי להבטיח שוב שארה״ב תמשיך ב"מלחמה נגד הטרור" ולנסות ולהזריק עוד אמונה פטריוטית בספקנים ובכופרים. אבל האיום הגדול ביותר על מימשל בוש איננו מצד אחת ממדינות "ציר הרשע" שהוזכרו, וגם לא מצד הפונדמנטליזם האיסלאמי: האיום האמיתי הוא התסיסה החברתית והפוליטית המתגברת בחברה האמריקאית בחודשים האחרונים.

הכיבוש האמריקאי בעיראק, שלא מתנהל לפי הציפיות וההבטחות של המימשל, והשקרים לגבי הסיבות לכאורה למלחמה (נשק ההשמדה ההמוני שעד היום לא נמצא אפילו גרם ממנו והקשר בין אלקעידה ומשטר סדאם שמעולם לא הוכח) הם צד אחד של הסיפור. אבל את רוב האמריקאים מטרידות כנראה יותר ההתאוששות הכלכלית המובטחת שמאחרת לבוא והמדיניות הכלכלית השערורייתית של המימשל, שמחלק כסף לעשירים באותו זמן שהוא מקצץ בשירותי הבריאות, ברווחה ובחינוך (נשמע מוכר?)

אותו בוש שזכה לתשעים אחוזי תמיכה בתקופת הגל הפטריוטי שיצרו התקפות ה־11 בספטמבר, ושעדיין נהנה מ־74 אחוזי תמיכה בפתיחת המלחמה בעיראק לפני כחצי שנה, נתמך רק על ידי 52 אחוז מהאמריקאים בסקר שנערך על ידי חברת זוגבי בסוף אוגוסט. והנתון הדרמטי ביותר: בפעם הראשונה האמריקאים שרוצים לראות נשיא אחר בבית הלבן — 48 אחוז — רבים יותר מ־45 האחוזים שרוצים להשאיר שם את בוש.

איפה ההתאוששות?

כבר יותר משלוש שנים, מאז שהכלכלה האמריקאית נכנסה למשבר, שהפרשנים הקפיטליסטיים מבטיחים שההתאוששות, אם עוד לא התחילה, מחכה ממש מעבר לפינה. אם הם יתמידו בכך עוד עשר שנים, סביר להניח שהנבואה תתגשם, אבל ההווה והעתיד הקרוב קודרים למדי. ארה״ב אמנם סבלה ממיתון רשמי (שמוגדר כשני רבעונים רצופים של צמיחה שלילית) רק ב־2001, אבל מאז נרשמו שיעורי צמיחה נמוכים, שלא הספיקו כדי ליצור מקומות עבודה במקום אלה שאבדו מתחילת המשבר. הדרכים היחידות שבהן הצליחו המעסיקים האמריקאים לשקם חלקית את הרווחים שלהם היו פיטורי עובדים וצמצום דרסטי של ההשקעות שלהם בציוד, מיכון וטכנולוגיה חדשה. רק המשך הצריכה הפרטית מנע מהכלכלה האמריקאית לשקוע במיתון נוסף. יו״ר הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי) אלן גרינספאן עודד את הצרכנים להמשיך לקנות דרך סדרה חסרת תקדים של קיצוצים בשער הריבית שהוזילו את האשראי באופן דרסטי. יצרני המכוניות לקחו עוד צעד קדימה ונפטרו ממלאים דרך מבצעים של "קח מכונית היום ותתחיל לשלם בעוד שלוש שנים", כך שגם הצמיחה העלובה למדי של השנים האחרונות הושגה במחיר של יצירת רמות שיא של חובות. המשפחה האמריקאית הממוצעת חייבת היום סכום ששווה ל־125 אחוז מההכנסה השנתית שלה. אם נוסיף את בועת הנדל״ן שעדיין לא התנפצה ואת הדולר שצפוי עוד לצנוח משמעותית (מה שיוביל לבריחה עצומה של הון אל מחוץ לארה״ב), נבין שהצרות האמיתיות עוד לא התחילו.

האבטלה ממשיכה בינתיים לזחול כלפי מעלה. שלושה מיליון מקומות עבודה אבדו מאז תחילת המשבר. הנתון הרשמי הוא 6.2 אחוזי אבטלה (כמו בארץ, גם מעבר לאוקיאנוס המצב בשטח גרוע בהרבה ממה שהסטטיסטיקה מספרת), אבל האחוזים גבוהים עוד יותר אצל שחורים, היספנים, נשים וצעירים. מי שעדיין עובדים נפגעים מהתקפות חוזרות על השכר ותנאי העבודה שלהם, וגם חברות מרוויחות משתמשות במשבר כתירוץ להגברת הניצול של העובדים.

הבוץ העיראקי או נפט, שקרים ווידיאוטייפ

אחרי החגיגות לציון כיבוש בגדאד והפלת המשטר המדכא של סדאם, בוש הכריז באחד במאי שהמלחמה הסתיימה. קצת מוקדם מדי. בוש, ראמספלד ושות' התחילו כנראה להאמין לשקרים שניסו למכור לאמריקאים ולשאר העולם — שהמלחמה באה לשחרר את העם העיראקי (בלי קשר לנפט) ושהעיראקים מקבלים בברכה את המשחררים. כל מה שקרה מאז מראה איך המימשל האמריקאי נכשל בהבנת המציאות, ועד כמה שגויות היו כל ההערכות וההכנות ליום שאחרי.

בכל יום שעובר נהרג בעיראק חייל אמריקאי אחד לפחות, ומספר ההרוגים בקרבות עבר מזמן את הנתון של מלחמת המפרץ הראשונה. אם כוללים גם חיילים שמתו מוות "לא קרבי" (מחלות, התאבדות וכו'), סך כל ההרוגים היה לפחות 270 בסוף אוגוסט. אבל הסיפור שלא מדווח בדרך כלל הוא זה של הפצועים: הנתון הרשמי של הפנטגון הוא 827, אבל ליוטננט־קולונל אלן דה־ליין, שמפקח על הטסת הפצועים לבסיס אמריקאי, סיפר ל"גרדיאן" שמדובר ב־4,000 לפחות, שרבים מהם איבדו יד או רגל. המורל של החיילים בשפל. ה"אובזרבר" הבריטי ציטט את דבריו של טוראי אייזק קינבלייד מפלוגת ההנדסה ה־671: "הפכנו לכוח כיבוש בעיניהם. אנחנו כבר לא מרגישים כמו גיבורים. כללי הלחימה משתקים. אין מספיק מאיתנו כאן. אנחנו מותשים. הסתבכנו עד מעל הראש. הנשיא אומר 'נראה אותם, שיבואו' (לגבי ההתקפות על חיילים אמריקאים). הגנרלים אומרים שלא צריך עוד חיילים. טוב, הם לא נמצאים פה". חיילים אחרים אמרו דברים דומים או חריפים יותר בראיונות לעיתונים או תחנות טלוויזיה בארה״ב.

לפי התוכנית המקורית, עד ספטמבר היו אמורים להישאר בעיראק רק 30,000 חיילים אמריקאים, אבל בפועל נשארו יותר מ־130,000, שגם הם לא הצליחו להגן אפילו על יעדים אסטרטגיים כמו צינורות הנפט, על צנרת המים או על מטה האו״ם בבגדאד. הבטחות שניתנו לחיילים שהיו אמורים כבר לחזור הביתה הופרו, והכעס גובר גם אצל המשפחות שלהם בארה״ב. בבסיס הצבאי בפורט־סטיוארט, ג׳ורג׳יה קולונל נזקק לליווי כדי לצאת בשלום מפגישה עם 800 נשות חיילים. לדברי לוסייה ברקסטון, מנהלת השירותים הקהילתיים בבסיס, הנשים "דרשו בצעקות, קללות וצרחות להחזיר את הבעלים שלהן". יש גם קבוצות מאורגנות כמו "משפחות חיילים מדברות" שמגבירות את הפעילות שלהן להחזרת החיילים. גם הקיצוצים שמעביר בוש בשכר החיילים ובקצבאות ליוצאי צבא לא בדיוק מרגיעים את המצב. ההפגנה נגד הכיבוש ולהחזרת החיילים שמתוכננת ב־25 באוקטובר בוושינגטון תהיה הגדולה ביותר מאז שיא המלחמה באפריל, ויכולה גם לשבור שיאים (הפגנה דומה תהיה בלונדון כבר ב־27 ספטמבר).

אפילו בוש נאלץ להכיר בחומרת המצב ולעשות פניית פרסה משפילה בנושא אחד: פתאום מסתבר שארה״ב דווקא מאוד מעוניינת להעביר חלק מהאחריות לניהול הכיבוש לכוח בינלאומי של האו״ם. משום מה אין יותר מדי קופצים על ההצעה הנדיבה.

הדמוקרטים משחקים באופוזיציה

לרגל הבחירות לנשיאות בנובמבר 2004, והפריימריז במפלגה הדמוקרטית שיתקיימו לפני כן, התחילו הפוליטיקאים מהמפלגה השנייה של המיליארדרים האמריקאים להקשיב לקולות הביקורתיים יותר שבאים מהעובדים והצעירים, ונזכרו שהם, בעצם, באופוזיציה! כמה מתוך תשעת המתמודדים על המועמדות הדמוקרטית גילו שהתנגדות לבוש ולמלחמה (שנגמרה) היא קלף אלקטורלי חזק. אחד המובילים במירוץ, הווארד דין, מוצג על ידי התקשורת האמריקאית כ"מורד" ו"שמאלן" ומציג את עצמו כמועמד של האנשים הפשוטים, אבל האמת היא שהיום הוא קורא להכפלת מספר החיילים בעיראק. כשדין היה מושל ורמונט, הוא הוביל קיצוצים שפגעו באותם האנשים הפשוטים, ובעיקר בחולים ובזקנים.

ההבדלים בין המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית הם לא מהותיים. למרות הסגנון השונה, שתיהן משרתות את ההון הגדול על חשבון כל השאר. שינוי אמיתי של החברה האמריקאית לטובת העובדים, הצעירים וקבוצות מנוצלות ומדוכאות אחרות לא יוכל לבוא מתוך המערכת הדו־מפלגתית המושחתת הקיימת. כל הישג מתקדם בארה״ב מאז מלחמת האזרחים (זכויות עובדים, ביטול אפליית שחורים בחוק, הנסיגה מווייטנם) הושג בזכות מאבק של ההמונים: תנועות מחאה גדולות, הפגנות, שביתות ושביתות כלליות.

האימפריה תופל מבפנים

כמו ברוב המדינות בעולם (כולל אצלנו), גם בארה״ב יש צורך דחוף בבניית מפלגת עובדים דמוקרטית והמונית שתציע את האלטרנטיבה הסוציאליסטית למפלגות ההון הגדול. עד היום הקמת מפלגה כזו נחסמה על ידי הביורוקרטים הבכירים של פדרציית האיגודים המקצועיים הגדולה ביותר, ה־AFL-CIO, שנהנים מהחיים הטובים כחלק מהמנגנון של המפלגה הדמוקרטית. בבחירות 2000 התמודד לנשיאות רלף ניידר, שרשמית ייצג את הירוקים, אבל בפועל היה המועמד של כל המתנגדים לשלטון ההון הגדול, ואומץ על ידי איגודים מקצועיים חשובים והתנועה האנטי־קפיטליסטית שהתגבשה בעקבות ההפגנות בסיאטל 99'. גם התנועה האחות של מאבק סוציאליסטי בארה״ב, אלטרנטיבה סוציאליסטית, השתתפה בקמפיין של ניידר (תוך כדי הצבעה על המגבלות שלו ושל הקמפיין שהריץ), שקיבל 2.7 מיליון קולות — שלושה אחוזים.

גם לקראת הבחירות הבאות ניידר שוקל לרוץ, ועל רקע הרדיקליזציה הכללית בחברה האמריקאית, ובמיוחד ההתעוררות הפוליטית של העובדים האמריקאים כחלק מהחרפת המאבק המעמדי (סגירת מפעלים, השבתות ושביתות), הקמפיין שלו יכול לשמש גרעין שסביבו תתגבש מפלגת העובדים החדשה.

ג׳ורג' בוש השני בהחלט עלול ללכת בעקבות אבא ולהפסיד בבחירות למרות ניצחון במלחמה (אם כי התקפת טרור גדולה בתוך ארה״ב יכולה להפוך את המגמה, לפחות באופן זמני). אבל זה כשלעצמו לא מספיק. התקופה הבאה, עם ההחרפה הצפויה של המשבר הכלכלי העולמי, תהיה סוערת ותתאפיין בזעזועים גדולים — התמוטטויות כלכליות, שביתות כלליות ואפילו מהפכות — גם מחוץ לארה״ב. העובדים וההמונים יטילו ספק בלגיטימיות של השיטה הקפיטליסטית, ובשלב מסוים גם ינסו להפיל אותה.

המעמד הקפיטליסטי האמריקאי, שמחזיק בעוצמה הכלכלית והצבאית הגדולה ביותר שהיתה למעמד שליט כלשהו בהיסטוריה, נמצא כבר היום בנסיגה. אפשר לראות את זה בחוסר היכולת של התעשייה האמריקאית המדוללת להתמודד עם התחרות מצד המוצרים הזולים יותר של התעשייה הסינית, בגרעונות המסחריים והתקציביים התופחים של ארה״ב, בהתמתחות היתר של הצבא האמריקאי על פני יותר ממאה מדינות או אפילו ביהירות ובבורות של המנהיגים האמריקאים. האימפריה הקפיטליסטית האמריקאית, שהיא הבסיס העיקרי של השיטה הקפיטליסטית העולמית, מכילה בתוכה את האויב הפוטנציאלי הגדול ביותר שלה. לא, הוא לא מהסוג של בן־לאדן. רק מעמד העובדים האמריקאי, אם יצמיח מתוכו בזמן את ההנהגה הדרושה, יוכל להפיל בעזרת האחים והאחיות שלו בשאר חלקי העולם את אימפריית הניצול והרווח. רק מעמד העובדים הבינלאומי יוכל לבנות על בסיס ההישגים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר של הקפיטליזם חברה בלי עוני, ניצול ומלחמות, עם דמוקרטיה אמיתית במקום הדמוקרטיה האמריקאית המזויפת — חברה סוציאליסטית.