האיטי הפיכה במדינת העבדים התקשורת בעולם מתארת מאבק עממי בהובלת כוח דמוקרטי נגד דיקטטורה מושחתת, אבל נראה שההפיכה האחרונה רחוקה מלסמן שחרור של ההמונים בהאיטי 2,964
נשיא האיטי, ז׳אן ברטראנד אריסטיד, ברח מהמדינה לאחר כמה חודשים של הפגנות סוערות, שהפכו בחודש האחרון למרד חמוש. המצב במדינה די סבוך. אלא שלמרות התיאורים של התקשורת בעולם של מאבק עממי בהובלת כוח דמוקרטי נגד דיקטטורה מושחתת, נראה שתוצאת ההפיכה האחרונה רחוקה מלסמן שחרור של ההמונים בהאיטי. על אף שתושבי האיטי רחוקים מלהיות "משוחררים" היום, הם יכולים להסתכל לאחור על ההיסטוריה המקומית, רצופת המאבקים ההמוניים נגד הדיכוי, שנותרו גם היום הדרך היחידה קדימה. מהפכת העבדיםהאיטי היתה בעבר קולוניה צרפתית. בסוף המאה ה־18 התקוממות עבדים המונית הצליחה להביס את צבא הכיבוש של נפוליאון והובילה ב־1 בינואר 1804 לסילוק השלטון הצרפתי, ולהקמה של "המדינה השחורה" העצמאית הראשונה בעולם שהיתה גם למדינה הראשונה בחצי הכדור המערבי שביטלה את העבדות. מהפכת העבדים היתה מקור השראה למאבקים בדיכוי ברחבי העולם. המעצמות הקולוניאליסטיות פחדו שהצלחת המהפכה תדרבן עבדים במדינות נוספות להתקוממויות מאורגנות, ולכן הופעלו על האיטי סנקציות כלכליות רבות ופלישות תדירות. ב־1915 פלשה ארה״ב להאיטי והקימה שלטון בובות צבאי, שבין היתר אכף עבודות כפייה על המוני החקלאים, שאולצו לסלול דרכים בין הגידולים החקלאיים לנמלים. ההתנגדות לכיבוש האמריקאי הפכה לתנועה המונית שהצליחה לסלק את הכוחות הצבאיים ב־1934. ב־1957 עלה לשלטון פרנסואה דובאלייה על בסיס דמגוגיה של "כוח לשחורים". הוא הקים משטר צבאי שכלל משטרת בריונים חשאית, ה-"טוטון מקוט" (Tonton Macoutes), שהיתה אחראית גם למעצרים, גירוש וחיסולים תכופים של מתנגדים פוליטיים ולסיכול כל ניסיון התארגנות מצד העובדים, החקלאים והעיתונאים. הוא שמר היטב על האינטרסים של ארה״ב במדינה, בעיקר לאחר המהפכה בקובה ב־1959. בנו בן ה־19 ירש אותו ב־1971. אחרי שנים של ריסוק מתמשך, נענה השלטון בסופו של דבר ב־1976 בהפגנות המוניות נגד דיכוי חופש הביטוי. בתקופה זאת התגבשה תנועת התנגדות עממית המונית שהובלה על ידי אירגון ה-'לאבאלאס' (בקריאולית האיטית: שיטפון סוחף). ב־1986, בעקבות התגברות הלחץ ההמוני, דובאלייה הבן ומשפחתו ברחו לצרפת. את מקומו של דובאלייה תפסו ראשי הצבא. אבל ההמונים לא היו מוכנים להחליף דיקטטורה אחת באחרת ובעקבות המשך הלחץ ההמוני המאסיבי לסיום העריצות, הוצגה חוקה חדשה וב־1987 נערכו הבחירות הראשונות, במהלכן נטבחו 34 מצביעים. עלייתו של אריסטיד"רק בהאיטי סוציאליסטית יוכלו אנשים לאכול, יוכלו כל האנשים לאכול, יוכלו כל האנשים למצוא צדק, יוכלו כל האנשים לחיות בחופש וחייהם של כל האנשים יכובדו". את הדברים האלה אמר אריסטיד כמה חודשים לאחר אותו טבח. אריסטיד עמד אז בראש תנועת ההתנגדות. בתחילת שנות השמונים הוא היה כומר (הוא למד שנתיים בישראל ולכן הוא גם דובר עברית) בשכונות העוני בבירה. דרשותיו כללו קריאות למאבק נגד השלטון, האימפריאליזם והעוני הכבד בו שרויים מרבית התושבים והוא עמד בראש הפגנות המוניות, שבגללן אף סולק ממסדר הכמורה בו היה חבר. התמיכה ההמונית דחפה אותו לכיוון רדיקאלי ובתקופת ההפגנות הסוערות לקראת הבחירות הוא אף הכריז — "נמצא את הדרך אל השחרור המיוחל, כפי שקובה מצאה את דרכה בעקבות מהפכת 1959". ניצחונו היה סוחף. במהלך כהונתו, הוביל אריסטיד מאבק בסחר בסמים, קיצוץ של 20% בביורוקרטיה שהותירה הדיקטטורה ומלחמה בשחיתות. זה הספיק כדי להצית הפיכה צבאית אחרי שבעה חודשים, שכוננה משטר אימים שרדף חברי אירגונים חקלאיים, פעילים פוליטיים וכל גורם שנראה מאיים על יציבות המשטר. ארה״ב היתה מוטרדת מעשרות אלפי הפליטים שנהרו אל חופיה וגם העדיפה על רקע חוסר היציבות בהאיטי שליטה באמצעות משטר דמוקרטי, ושלחה ב־1994 כ־20,000 חיילים אמריקאים שהחזירו את אריסטיד לשלטון. באופן ברור הוא לא היה הדמות הכי נוחה שיכלו לחשוב עליה, אבל על רקע התמיכה ההמונית בו הוא היה הבחירה היחידה. ארה״ב, כגיבוי, הזרימה כסף לאנשים שהיו חלק ממשטרי העבר ולקבוצות חמושות ששירתו עד אז את המשטר הצבאי. אך לא היה צורך. אריסטיד חזר נאמן לתכתיבי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית (IMF). הרפורמה היחידה שהציג היתה פירוקו של הצבא והקמתה של משטרה אזרחית שמונה כמה אלפי שוטרים. בבחירות הבאות עלתה דמות מקורבת אחרת מתוך המפלגה. הממשלה המשיכה במדיניות כלכלית שכללה חיסול כמעט מוחלט של הסקטור הציבורי, הפרטות, כינון "אזורי סחר חופשי" במדינה, הורדות שכר, שבירת איגודים, ביטול סובסידיות המזון והתחבורה (מה שהוביל להכפלה של מחירי הדלק בשמונה השנים האחרונות). אותה מדיניות היתה מאוד לא פופולארית והמונים נפגעו ממנה. אריסטיד, שנהנה מהעובדה שהאשמה לאותם צעדים דבקה בנשיא המכהן ולא בו, רכב על גל המצוקה הכלכלית וניצח שוב בבחירות ב־2000. ארה״ב והמדינות הגדולות נותרו מזועזעות מהעניין והטילו אמברגו על הסיוע למדינה (שכלל גם כחצי מיליארד דולר 'סיוע הומאניטארי'). אריסטיד ניסה לשמור על יציבות בתוך השלטון ופנה לכיוון של עסקנות, שחיתות וביריונות. בסוף 2001 בוצע ניסיון הפיכה כושל. אריסטיד החליט לדחות את הבחירות לפרלמנט שהיו אמורות להתקיים ב־2003, ושלט בצו מתחילת ינואר השנה. רמת החיים המשיכה לצנוח (למעשה היא נמוכה יותר מאשר בתחילת שנות השמונים) והאיטי שומרת היום על התארים המפוקפקים של המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי ומוקד האיידס הגדול בעולם מחוץ לאפריקה. בהאיטי חיים כשמונה מיליון תושבים ש־80% מהם חיים מתחת ל"קו־העוני" וכמחצית נמצאים בתת־תזונה. תוחלת החיים עומדת על 50 שנה בממוצע. יותר ממחצית מהאוכלוסייה אנאלפבתית וכאחוז אחד מהאוכלוסייה מחזיק במחצית מהעושר הכולל. כ־30 אלף עובדים מועסקים בתעשייה בשכר של כדולר ליום. האופוזיציה מכה שניתמאז בחירתו בפעם השנייה, ניצב אריסטיד מול אופוזיציה ערה, שהתבטאה בהפגנות סוערות ושביתות חלקיות. האופוזיציה מובלת על ידי אנשים שתמכו או לקחו חלק בהפיכה ב־1991 או באוליגרכיה של דובאלייה. האופוזיציה מנצלת את הטינה הרחבה לצעדי הנשיא. כוונתה, בשורה התחתונה, היא החזרת השלטון לקליקה השמרנית של העבר, או בדבריו של גאי פיליפה, אחד ממנהיגי האופוזיציה, לשעבר קצין בכיר במשטרה ובצבא הישן: "בין שאר מטרותינו, רצינו לשקם את צבא האיטי. אותו צבא שהדיח את אריסטיד בשנת 1991". בסיס כוחה של האופוזיציה נשען בעיקר על מאוכזבי אריסטיד, בעיקר סטודנטים מהמעמד הבינוני, שתולים בה תקוות ועל האליטה העשירה הקטנה. חלק גדול מהציבור בהאיטי עדיין זוכר את אריסטיד כמי שעמד בראש תנועת השחרור ההמונית שהצליחה להפיל את הדיקטטורה, אבל הכעס, האכזבה והייאוש לא מותירים הרבה מאותה הערכה. למרות כל זאת, קריאות האופוזיציה לשביתה כללית ולהפגנות המוניות בתחילת דצמבר היו כישלון מוחלט, והפגנת־הנגד היתה גדולה פי כמה. גם ההפגנות הגדולות שקראו להתפטרות מנו בסך הכל בין כמה מאות לכמה אלפי מפגינים. ב־5 בפברואר פתחו מאות מורדים במתקפה חמושה (עמוסים בציוד צבאי אמריקאי יקר) שהחלה בהשתלטות על העיר גונאיב שבצפון ועל ערים נוספות באזור. הם הרסו את תחנות המשטרה ומספר מבני תקשורת ושיחררו אסירים, ביניהם גם פושעים. במצב המחסור והרעב המאסיבי הקיים, יצאו המוני התושבים בערים כדי להשיג מזון וחפצים אחרים מחנויות ומחסנים נטושים. בשאר הזמן, המוני העובדים והמובטלים מסתגרים בפחד בבית, מיואשים, נזהרים שלא להיכלל בסטטיסטיקת הקורבנות של המרד, ומקווים שהמצב יירגע לפני שהם יגוועו ברעב. לאותם תושבים שקיוו לברוח מהמדינה, הודיע בוש שארה״ב לא תסכים לקלוט פליטים לחופיה. יומיים אחרי תחילת המרד החמוש, ביום השנה לנפילת משטר דובאלייה, הפגינו מאות אלפים בבירה פורט־או־פראנס ובמקומות נוספים בקריאות נגד ההפיכה שבפתח. במספר מקומות הצליחו השוטרים, בעזרת התושבים, להשתלט על מספר יישובים בחזרה. למרות זאת, לאור האכזבה הקשה וחוסר האמון הכולל באריסטיד, הצליחו המורדים לבסס את עצמם בצפון המדינה, להשתלט על חלקים נרחבים בדרום ולבסוף כיתרו את הבירה בסוף פברואר. בשלב זה הסתובבו ברחבי העיר קבוצות חמושות של תושבים משכונות העוני שהתכוונו להדוף את הפלישה. הם יודעים מה מחכה להם במידה וההפיכה תצליח. פיליפה, מפקד הכוח, שהצהיר בתחילה כי בכוונת המורדים להסתער על העיר, הודיע בשלב זה כי — "מה שאנחנו רוצים הוא קודם כל ייאוש". אריסטיד ברח — עכשיו מתחיל המאבק הבאב־29 בפברואר ברח אריסטיד מהמדינה תחת לחץ מצד ארה״ב שעברה לצידוד מוחלט בכנופיית האופוזיציה וההפיכה הושלמה. המוני תושבים יצאו לרחובות בבירה — חלקם כואבים וחלקם שמחים. אחד הסטודנטים סיכם: "הוא היה כל כך כריזמטי; הוא היה מיסטי. האמנו שהוא התקווה שלנו לעתיד. עכשיו, כל הארץ הרוסה". הממשלה החדשה תהיה מורכבת משילוב של נציגים מהלאבאלאס ומהאופוזיציה. מה שבטוח הוא שאף לא אחד מהם יוציא את המוני האיטי מהבוץ. המצב בהאיטי צפוי להחמיר, בעיקר עם הצגת 'אזור הסחר החופשי של אמריקה' (FTAA) ב־2005. להמונים בהאיטי נותר לסמוך רק על עצמם. נחוץ אירגון לוחמני חדש שיובל על ידי העובדים בהאיטי, יצמח מתוכם ויקרא תיגר על השלטון הקפיטליסטי והשליטה האימפריאליסטית באזור ויאבק על בסיס של תוכנית סוציאליסטית — שתכלול את ביטול החובות החיצוניים, הלאמת כל התעשיות והשירותים המרכזיים והעברתם לניהול דמוקרטי של העובדים. רק אירגון כזה יוכל לפצל את האופוזיציה הנוכחית על בסיס מעמדי, לסלול את הדרך קדימה לשינוי רדיקאלי של האיטי ולעורר גם את שאר המדוכאים באזור. אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. דיווחים ועדכונים
צועקות די למלחמה
מחאה נגד המלחמה ביום הנשים הבינלאומי
סטודנטים נגד המלחמה
דקת דומיה רועמת בקמפוס נגד המלחמה ונגד ההשתקה
לעצור את הרדיפה הפוליטית
מורים, מורות ותלמידות: ציד מכשפות?! לא בבית ספרנו!
הפגנת "נשים דורשות חיים"
לעצור את מרחץ הדמים, לדרוש "כולם תמורת כולם"
חיפה
מאות בהפגנה חוצת קהילות לאומיות דרשו לעצור מיידית את מרחץ הדמים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.