socialism.org.il
קפריסין
האם תוכנית אנאן מהווה פיתרון?
קפריסין היא אי מזרח תיכוני יפיפה. מזכיר ביופיו את איזור הגליל אצלנו כאן בארץ. שמיים כחולים, פריחה באביב, ים. קפריסין היא גם אי מחולק. שבעשרות השנים האחרונות נמצא במרכזו של סכסוך אימפריאליסטי בין טורקיה ששולטת על החלק הצפוני של האי, לבין ממשלת הדרום שנתמכת ע״י יוון ובריטניה
נאור קפולניק
20.04.2004 02:51

הסכסוך הזה ידע את כל הזוועות. כיבוש טורקי, טרנספר, גירוש ובריחה של המוסלמים לצפון ושל הנוצרים לדרום. היו גם הוצאות להורג וטבח ממש תוך כדי הקרבות, משני הצדדים. יש אנשים שנעקרו מביתם וקהילות שנהרסו. במרכז האי שוכנת העיר המחולקת, הבירה ניקוסיה. בהחלט לא סיפור פשוט.

הסכסוך הזה התחדד לאחרונה בעקבות יוזמת השלום החדשה שמכונה "יוזמת אנאן", על שם מזכ״ל האו״ם. הממשלות של הצפון והדרום נפגשות בשוויץ בשיתוף נציגים מטורקיה, יוון, בריטניה, ארה״ב, האיחוד האירופי והאו״ם.

מרקעי הטלוויזיות בכל מקום בקפריסין מראים רק תמונות מתוך אולמות הדיונים השוויצרים. הציבור כולו מרותק מבוקר עד ערב לראות דיווחים בשידור חי. והדיווחים מתחלפים בלי הרף. התוכנית המוצעת לשלום עדיין לא סגורה. למעשה היא משתנה כל הזמן. הדיונים מתנהלים עכשיו סביב התכנית שמכונה "תוכנית אנאן 5". וממש לא בטוח שלא יהיו גם שש, שבע ושמונה.

אבל מה הסיכויים של יוזמת השלום הזו? מה המקורות של הסכסוך הזה? איזה תפקיד ממלאים הכוחות האימפריאליסטים ביוזמת השלום? למה דווקא עכשיו לוחצים כל הצדדים לסיים את הסכסוך הארוך? מה קורה בחלק הצפוני, שנמצא תחת כיבוש טורקי? מה היא עמדתם של העובדים הקפריסאים, היוונים והתורכים בקשר להסכם? והאם יש בכלל סיכוי לפתור אותו בשורה של דיונים בין ממשלות?

קצת רקע היסטורי, איך הכל התחיל?

קפריסין הייתה קולוניה בריטית עד שמאבקים לשחרור לאומי שהתרחשו במהלך שנות החמישים הביאו להסכם (שנחתם גם הוא בשוויץ) בחסות האו״ם ושאר המעצמות. ההסכם העניק עצמאות לקפריסין ב־1960, תמורת השארת בסיסיים צבאיים בריטיים בתוך האי. קפריסין הפכה לבסיס הצבאי המרכזי של בריטניה בים התיכון.

האוכלוסייה הקפריסאית היתה מורכבת אז מכשמונים אחוז יוונים וכעשרים אחוז טורקים (צאצאים של מתיישבים טורקים מתקופת האימפריה העותומאנית), שחיו בערים מעורבות בכל רחבי האי. ב־1974 הפיכה שהובילה חונטה של קצינים לאומנים יוונים שדרשו איחוד עם יוון סיכנה את מרקם היחסים שבין המוסלמים הטורקים לנוצרים יוונים באי. ממשלת טורקיה, שבמשך כל שנות קיום הרפובליקה איימה לפלוש לאי על מנת להבטיח כביכול עצמאות למיעוט הטורקי, השתמשה בהפיכה כתירוץ לפלישה המתוכננת, בתואנה שתפקיד הפלישה הוא החזרת הסדר החוקתי.

כך החלה למעשה מלחמה עקובה מדם. מלחמה שכללה במהלכה גלי טרנספר ובריחה גדולים שריכזו את התושבים המוסלמים־טורקים באזור הכיבוש הטורקי בצפון ואת התושבים הנוצרים־יוונים באזור הדרום. התוצאה היתה למעשה ביסוסן של שתי מדינות שונות. בדרום, ממשלת חסות יוונית פרו־בריטית ובצפון, משטר צבאי בשליטת טורקיה.

מה הייתה ההשפעה של פתיחת הגבולות?

במשך השנים נמשכה מתיחות רבה בין שני הצדדים והגבולות היו סגורים. לפני כשנה נפתח מעבר גבול בצורה חלקית בעיר ניקוסיה גם עבור התושבים (מותר לעבור את הגבול אך חובה לחזור באותו היום). לראשונה מזה עשרות שנים האנשים הפשוטים משני צידי הסכסוך ראו אחד את השני. פליטים שנעקרו מביתם יכלו לראות מי גר שם היום, לדבר איתם. זה שינה את התמונה, אבל זה לא שינה את האינטרסים שעומדים מאחורי הפעולות של הממשלות בצפון ובדרום.

המשבר בצפון קפריסין

בסוף שנות השבעים החלה מלחמת אזרחים בלבנון, שהייתה עד אז אתר התיירות העיקרי במזה״ת ("שווייץ של המזרח־התיכון"). המלחמה הבריחה את התיירות האזורית לטובת קפריסין היוונית. בקפריסין היוונית נמצאים כמה מאות אלפי תושבים, ומיליוני התיירים שהציפו את המדינה בכל שנה איפשרו צמיחה כלכלית מהירה ומורגשת.

לעומת זאת, בכל הנוגע לחלק הצפוני שתחת הכיבוש הטורקי, קיימת רק מדינה אחת בעולם המכירה בלגיטימיות של הממשלה המקומית שם, והיא טורקיה. אין טיסות נכנסות לאי, הכל נערך דרך נמלי תעופה בטורקיה. המטבע של הצפון הוא הלירה הטורקית. כל הסחורות שבאות ונכנסות אל החלק הזה של האי עוברות דרך טורקיה. העלייה בתיירות שהגיעה לדרום לא הגיעה לצפון בכלל.

הממשלה הטורקית יישבה בחלק הצפוני מאה אלף מתנחלים טורקים, שהצטרפו לאוכלוסייה של מאה אלף טורקים מקומיים, כדי לשמר את השליטה שלה על החלק הזה. בצפון מונהג משטר צבאי רודני (מה שמתבטא בין היתר בסיורים של חיילים ברחובות ובדיכוי ברוטאלי של הפגנות).

הכלכלה של צפון קפריסין היא רשמית חלק מהכלכלה הטורקית אם כי מעשית בתנאים אובייקטיביים גרועים בהרבה, וכמוה היא נמצאת במשבר. אבטלה טורקית, אינפלציה טורקית. שער המטבע עומד על רבע מיליון לירות טורקיות לשקל אחד. הערך האבסולוטי של המחירים בחנויות בחלק הטורקי הוא גבוה מאוד, גבוה יותר מהמחירים בישראל. הכלכלה בצפון פשוט לא מסוגלת להחזיק בתנאי המצור.

הכניסה לניקוסיה הטורקית דרך מעבר הגבול דומה לחזרה של חמישים שנה אחורה בזמן. הרחובות הראשיים כמעט ריקים, אף אחד לא ממש קונה משהו. העוני ממש בולט. זה עומד בניגוד גמור לחלק היווני של ניקוסיה שנראה ממש כמו עיר מודרנית (בעצם, מזכירה בצורה מדהימה את תל־אביב).

בכיכר המרכזית של ניקוסיה הטורקית נמצא מבנה מפלגת השלטון. מעל המבנה מתנוסס שלט ענק המציג את פרצופו של נשיא הרפובליקה הצפונית דנקטאש, מביט מלמעלה. כל העיר (וגם כל חנות) מלאה בפסלים ודיוקנים שלו ושל אטאטורק (אבי טורקיה המודרנית). דגלים של הרפובליקה הצפונית, יחד עם דגלים טורקיים מתנוססים כמעט בכל רחוב. שוטרים חמושים באלות נמצאים בכל פינה (סה״כ בחלק הצפוני של קפריסין מוצבים כ30,000 חיילים טורקים). מכל מקום בניקוסיה ניתן לראות הר שמשקיף אל העיר ועליו מצוייר בגודל ענק של כמה קילומטרים דיגלה של הרפובליקה הצפון קפריסאית, כסימן לכולם, "אנחנו כאן לנצח".

העובדים רוצים איחוד — הממשלה מנסה לשרוד

אבל דווקא מתוך אותן סמטאות, מהעוני ומהדיכוי, צמחה התנועה המרשימה ביותר לאיחוד האי. כמעט כל תושבי החלק הצפוני לקחו חלק בהפגנות שנערכו בשנה האחרונה. הפגנות שדחפו את הממשלה של דנקטאש להגיע למשא ומתן מול היוונים.

להמונים הקפריסאים פשוט נמאס לחיות תחת הכיבוש הטורקי (מבחינה כוללת של תנאי החיים והדיכוי המתמשך). התחושה הרווחת היא שהחיבור עם הדרום ישפר באופן ניכר את רמת החיים ובטווח הארוך יאפשר השגת תנאי חיים מערב־אירופאים. ניתן להשוות את המודעות שלהם למודעות של העובדים במזרח גרמניה בסוף שנות השמונים. ההמונים אז הפילו את החומה שחילקה את ברלין והפילו את המשטר הסטאליניסטי שהיה אחראי לדיכוי הברוטאלי ולמיתון הכלכלי שסבלו ממנו. לרבים מהם היו אשליות שאיחוד גרמניה המזרחית עם המערבית הקפיטליסטית יביא לשיפור חייהם. והם דרשו כלכלה חופשית, דמוקרטיה כמו בחלק המערבי וכו'. ברור שיש הבדלים מהותיים בין גרמניה של סוף שנות השמונים (שהייתה בפתחה של הצמיחה הכלכלית הגדולה של שנות התשעים) לבין קפריסין של שנות האלפיים, שנמצאת בתחילתו של מיתון שמושפע מהמיתון העולמי. יחד עם זאת, חשוב ללמוד את הלקחים של איחוד הגרמניות משום ששם הפך החלק המזרחי, 14 שנה אחרי נפילת חומת ברלין, לאזור העני ביותר של גרמניה עם אבטלה גבוהה במיוחד. המעמד השליט של מערב גרמניה ניצל את האיחוד בשביל לחזק את השליטה שלו על גבם של העובדים במזרח גרמניה, והביורוקרטיה המזרח־גרמנית ניצלה את ההזדמנות להתעשר ולהתבסס בחלק המערבי.

זה לא אומר שזה מה שיקרה בקפריסין. המעמד השליט של הצפון לא מתכוון להעלם, ובמשך שנים רבות ובמיוחד עכשיו במהלך המשא ומתן, הם דורשים פדרציה של קפריסין בתור הסכם שלום. כלומר, שהם יוכלו לשמור על הזכויות והמיקום החברתי שלהם. תוכנית אנאן מדברת בדיוק על זה. כנראה שאת דנקטאש ואת הממשלה שלו יוכלו רק ההמונים לגרד מהכיסא תוך כדי מהפכה.

בינתיים מנסה הממשלה של הצפון לשחק על כל נימי הלאומנות של העובדים הטורקים כדי לשרוד. והממשלה מפיצה פוסטרים שמציגים את דנקטאש עם אגרוף קמוץ ודגל טורקיה, ופליארים שמסבירים בליווי קריקטורות איך יוון הולכת לחטוף את קפריסין מידי טורקיה.

משא ומתן, למה דווקא עכשיו?

הממשלה של דרום קפריסין טענה תמיד שהיא הריבון החוקי והאמיתי של כל האי. במעבר הגבול בניקוסיה מציגה הממשלה הדרומית שלטים הקוראים "להפסיק את חוסר האנושיות הטורקית" או "אנחנו דורשים — איחוד האי ופינוי כל החיילים והמתנחלים הטורקים".

אפשר להירגע, זה לא כאילו שהממשלה היוונית החליטה להרים את נס האנושיות וזכויות האדם. היא הרי לא פונה לצבא הבריטי, שבסיסיו יושבים על פני חלקים גדולים של קפריסין הדרומית. הם גם לא ממש רוצים להודות בפשעי המלחמה שהממשלה שלהם ביצעה בזמנו.

הצמיחה הכלכלית שהביאה התיירות לקפריסין הדרומית, עם שלושה מיליון תיירים לשנה (שהם פי כמעט ארבעה מהאוכלוסייה של המדינה), הקפיצו את הכוח והיוקרה של הממשלה הקפריסאית. קפריסין הדרומית הפכה להיות מועמדת רצינית להיכנס לאיחוד האירופי. ב־1 במאי השנה עומדת המדינה להיכנס לאיחוד האירופי. המעמד השליט של דרום קפריסין, כמו גם הממשלות והמנהיגות של האיחוד האירופי מצפים לפתור את המשבר הזה מהר ככל האפשר כדי שיהיה אפשר להימנע מלהכניס לאיחוד מדינה שנמצאת במצב מלחמה. בוש רוצה בסך הכל להגיע לבחירות בנובמבר עם ניצחון אחד לפחות ביד, לאחר שורת הכישלונות שלו בעיראק, בניסיון להניע את תהליך השלום בישראל / פלסטין, בכישלון להיפטר מהממשלה של שאבז בוונצואלה או בלייסד דמוקרטיה חדשה באפגניסטאן. הנה, הבנו מאיפה צמחה פתאום יוזמת אנאן.

כמה עובדות בסיסיות על הכלכלה של דרום קפריסין:

הצמיחה הכלכלית נגמרה. הבורסה נפלה כמה פעמים בשנה האחרונה. אמנם המצב הכלכלי בחלק הדרומי טוב בהרבה מהחלק הצפוני, אבל נראה שהתקופה הטובה נגמרה. הצריכה בדרום ממשיכה להיות גבוהה, אבל היא מבוססת בעיקר על אשראי שהבנקים מעניקים לצרכנים (על בסיס קנה עכשיו, שלם בעוד שנה). וברור שיש גבול לכמה שהצריכה יכולה להימשך על הבסיס הזה. כחלק מהכניסה לאיחוד מחוייבות הממשלות לבצע רפורמות כלכליות בהתאם לדרישות של הבנק האירופי המרכזי. הרפורמות קובעות הפרטה, ריביות מסוימות, גובה גירעון ציבורי... בקיצור, כל מה שצריך כדי לנהל מדיניות ניאו־ליברלית למופת. תשאלו את בלייר באנגליה איך עושים את זה. תשאלו את ביבי בישראל, לשניהם תהיה אותה תשובה.

מה העמדה של העובדים הקפריסאים היוונים?

הציבור היווני נמצא במבוכה. הם פשוט לא רואים מה יצא להם מהסדר השלום הזה. ההסכם שמתגבש ייתן ככל הנראה את הזכות של פליטים בצפון לחזור לביתם בדרום וגם לקבל פיצוי מהממשלה הדרומית. אך לא ההפך. כלומר, מתוך נקודת ראות לאומית יוונית, זה נראה כאילו הצד היווני לא מקבל כלום, בזמן שהצד הטורקי לא מחוייב לשלם פיצויים ועוד מקבל כסף מהמדינה היוונית. ההשקפה המקובלת היא שהשלום הזה כולל רק וויתורים לצד שלהם.

מדברים הרבה על משאל עם שעומד להיערך בעקבות השיחות בשוויץ. אם משאל עם כזה ייערך נראה שיהיה רוב מוחץ בצד היווני נגד ההסכם. כמעט כל יום נערכות הפגנות לאומניות ברחבי קפריסין הדרומית נגד השלום הזה.

הנשיא של קפריסין הדרומית עדיין לא הביע תמיכה חד משמעית בהסכם והוא מנסה לרקוד על שתי החתונות, גם להשתתף במשא ומתן וגם להביע מידי פעם סיסמאות פופוליסטיות נגד המשא ומתן. ככל הנראה תמיכה פומבית שלו בשלום תשפיע על תוצאות המשאל אבל לא תשנה את המבוכה הבסיסית של העובדים היוונים מפני שלום שנחתם בשמם ומאחורי גבם.

ארגוני העובדים בצד הדרומי, והעמדה שלהם כלפי השלום

המפלגה הקומוניסטית של דרום קפריסין היא המפלגה הפוליטית הגדולה ביותר שם. אבל, בכל אופן, השם שלה לא מעיד יותר מדי על העמדות הפוליטיות שלה. במשך כל השנים הרימה המפלגה הזו את הדגל של שתי המהפכות, כלומר, קודם כל לפתור את הבעיה הלאומית של קפריסין ורק אחרי זה להתחיל לדאוג לדרישות סוציאליסטיות. בממשלה האחרונה היא אף נכנסה לקואליציה ולראשונה יש לה גם שרים בממשלה.

מבין כל המפלגות הסוציאליסטיות או הקומוניסטיות ההמוניות בעולם והתקלקלו, המפלגה הקומוניסטית הקפריסאית היא ככל הנראה האחרונה שהיא עדיין מפלגת עובדים גדולה. הבסיס של המפלגה הוא האיגודים מקצועיים. היא מפעילה ארגוני עובדים, מוציאה עיתון עובדים וכו'. ובכל זאת, המנהיגות של המפלגה היא רפורמיסטית במקרה הטוב וניאו־ליברלית במקרה הרע.

העמדה של המפלגה הקומוניסטית היא תמיכה בלתי מסוייגת בשלום שנרקם בשוויץ. כשנשאל נשיא האיגודים המקצועיים של המפלגה הקומוניסטית איך הוא חושב שהעובדים הקפריסאים יקבלו שלום אימפריאליסטי שנכפה עליהם, הוא התחמק והשיב כי "עדיף שלום אימפריאליסטי ממלחמה אימפריאליסטית".

אבל בכלל לא נראה שזו העמדה של המפלגה הקומוניסטית, הרבה יותר גרוע. לפני כמה שבועות תוכנן בקפריסין יום של הפגנות נגד המלחמה בעיראק, יום הפגנות בינלאומי שמציין את ההתנגדות הגדולה של עובדים וצעירים המתנגדים לה. המפלגה הקומוניסטית סירבה להניע את האנשים שלה להפגנות. עד כאן מפלגה קומוניסטית.

העונש הטבעי הראשון שהעובדים מענישים באמצעותו את המפלגות שבוגדות בהם הוא האדישות. וניתן לראות את האדישות הזו בכל מה שהמפלגה מנסה לארגן באוניברסיטאות, בהפגנות וכינוסים שלה. חוסר שביעות הרצון מהמפלגה הקומוניסטית הוא דבר שרק יגבר כעת כשהמפלגה חברה בממשלה שמנהלת מדיניות ניאו־ליברלית אכזרית שפוגעת בבוחרים של המפלגה — בעובדים. התמיכה הבלתי מסוייגת בשלום — סביר להניח שתגרום נזק גם כן למפלגה. ראשי המפלגה מדברים באותה שפה שדיבר בה שמעון פרס, שתמך כזכור בהסכם שלום קפיטליסטי אחר. פרס אף פנה לקפריסאים ב־2001, כשר החוץ, ואמר כי ישראל וקפריסין חולקות את אותו החזון "לדמוקרטיזציה, פיוס, ואירופיזציה של המזרח־התיכון". הוא הודיע אז שישראל תומכת בקפריסין מאוחדת ולא מכירה בחלק הצפוני.

יותר ויותר ברור לכל שחסרה בקפריסין מפלגת עובדים שמייצגת את האינטרסים של מעמד העובדים. גופים לאומניים שונים בעלי דמגוגיה פופוליסטית עשויים לנצל את הוואקום שנוצר ולהגדיל את בסיס כוחם.

מה להצביע במשאל עם?

משאל העם כפי שהוא מוצג לקפריסאים אומר שאם הוא יאושר תיושם הצעת אנאן כפי שהתקבלה בדיונים בשוויץ. יו״ר האו״ם הודיע שאם המשאל לא יעבור כל ההצעה מבוטלת. כך שהרבה מוטל על כף המאזניים, למרות שממש לא ברור אם הממשלה תעמוד בהבטחתה בכלל לכבד את החלטת משאל העם. במקרה אחר היא יכולה לכפות לערוך משאל עם נוסף במידה ולא יתקבל ההסכם ולאיים שאם הוא לא יתקבל הם יאלצו לבצע שורה של קיצוצים ופגיעות בעובדים (עשו דבר דומה כאשר הציבור בדנמרק דחה במשאל העם הראשון שנערך את הכניסה שלהם לאיחוד).

העמדה של החברים של התנועה העולמית שלנו (CWI) בקפריסין קוראים להצבעת "כן" ביקורתית במשאל העם. בעיקר משום שהצבעה נגד התוכנית תוכל להתפרש כיציאה של העובדים היוונים נגד התקוות של אחיהם בצפון ולדרדר את המצב. יחד עם זאת אנחנו מתנים את ההצבעה הזו בהסברה על המגבלות של ההסכם הזה ועל הסכנות שטמונות בו.

שלום או הנצחת הסכסוך?

אבל המגבלה הכי גדולה של השלום הזה היא השלום עצמו. ההסכם שמתגבש בשוויץ, גם אם הוא יתקבל וייושם, רק ינציח את הסכסוך. ככל הנראה מדובר על הקמת פדרציה שבה חברות שלוש ממשלות: ממשלה של דרום קפריסין, ממשלה של הצפון וממשלה מרכזית. ככל הנראה לממשלות של הצפון והדרום יהיו סמכויות רחבות והממשלה המרכזית תהיה כמעט חסרת סמכויות. בתוך קפריסין יישארו גם חיילים טורקים וגם חיילים בריטיים, אמריקאיים, אירופאיים וחיילי או״ם.

בכל מקרה של סכסוך משפטי בין שני הצדדים יכריע בית דין משותף שיכלול שלושה שופטים מהצד היוונים, שלושה מהצד הטורקי ועוד שלושה שופטים ממדינות אחרות. הממשלה הטורקית דורשת שאחד מהשופטים האלה יהיה ממדינה מוסלמית ואילו הצד היווני דורש ששלושתם יהיו ממדינות אירופאיות. בכל הנושאים שקשורים לכלכלה עדיין לא פורסמו תוצאות סופיות וייתכן שההפרדה בין הכלכלות והמטבעות תימשך.

הסכמי שלום כאלה המונחתים מלמעלה ע״י מעצמות בינלאומיות ונחתמים בין האליטות השונות של כל צד, מוכיחים את עצמם כלא יעילים [כשאין ביכולתם לפתור את הגורמים הבסיסיים ביותר לסכסוך], ויכולתם להצליח נהיית מוגבלת עוד יותר בתנאים של משבר בינלאומי.

בצפון־אירלנד חתמה ממשלת הלייבור הבריטית הניאו־ליברלית שלום בין האירגונים החמושים והמפלגות של הפרוטסטנטים ושל הקתולים ('הסכם יום שישי הטוב'). עפ״י ההסכם הזה היה אמור להיות מוקם פרלמנט משותף בצפון אירלנד שבו המפלגות הלאומיות משני הצדדים מחוייבות לשבת בממשלה ביחד, כך שעצם קיום הפרלמנט, קיום ה"שלום", מחייב את ההפרדה בין הצדדים השונים. ההסכם באירלנד קרס.

זה לא ההסכם הקפיטליסטי היחיד שקורס. בשנות התשעים ניסו האמריקאים והאירופאים לכונן שלום אימפריאליסטי כאן בארץ בין ממשלת ההפרטות הישראלית ובין הכוורת המושחתת של ערפאת. זה התבטא במספר הסכמים ראשוניים וועידות שונות. במשך שבע שנים היו עוד אנשים שהאמינו שזו הדרך לפתור את הסכסוך.

אבל האמת הייתה שההסכם הזה כולו היה מבוסס על ניצול כוח העבודה הפלסטיני. המטרה הייתה להפוך את השטחים לשטח מפורז של ממשלת ישראל שממנו יצאו כל בוקר שלוש מאות אלף עבדים חוקיים לעבוד בשביל הבוסים הישראלים והאמריקאים ויחזרו כל לילה לישון בשטחי הרשות. בנתיים ההסכמים לא היו מסוגלים לפתור את בעיות העוני והצפיפות הדראסטיים בשטחים, אלא רק החריפו אותם. בניסיון לגרום למערכת שכזו לעבוד בכל זאת, הוקמו שבע עשרה מנגנוני בטחון כדי לדכא את ההמונים הפלסטיניים שיקומו יום אחד ויתחילו לדרוש את מה שהבטיחו להם: שלום, שגשוג, סוף הכיבוש ודמוקרטיה. הגהנום שאנחנו חיים בו היום הוא התוצאה של אשליית אוסלו ההיא.

בשנת 1989 נחתם בשוויץ הסכם דומה בין כל הארגונים החמושים שניהלו במשך עשור את מלחמת האזרחים העקובה מדם בלבנון. השלום הזה סיפק הפוגה ארוכה במלחמה ההיא אבל התחיל מלחמה חדשה, מלחמה כלכלית. הכיבוש הסורי של לבנון הפך לעובדה. לבנון ההרוסה שאחרי מלחמת האזרחים, הכיבוש הישראלי של הדרום, והנוכחות הצבאית הסורית הקיימת, היא מדינה של עוני מחריף. על רקע זה הממשלה הלבנונית, בעיקר מאז עלייתו לשלטון בבחירות של רה״מ חרירי (האיש העשיר בלבנון ואחד ממאה העשירים בעולם) מציגה ללבנונים גם את הפיטורים, הקיצוצים וההפרטות.

מה הם סיכויי השלום?

קשה לדעת לאן הדברים הולכים. אבל דבר אחד נראה די ודאי בשלב זה: תחת השיטה הקפיטליסטית בתנאים הנוכחיים לא ניתן לפתור את הבעיה הלאומית בקפריסין.

שלום בקפריסין דורש עצמאות מוחלטת, חופש תנועה ומגורים מלאים (מחיקה של הגבול החוצה את האי) והשקעה מאסיבית בשיקום ובבניית תשתיות ודיור זול בכל חלקי האי כדי לאפשר לפליטים לחזור בסמוך למקום מוצאם, ועלייה משמעותית ברמת החיים בצורה שלא תשאיר קבוצה אתנית אחת בעדיפות על פני האחרת. על רקע של מיתון כלכלי, הקפיטליסטים לא מסוגלים למלא את הדרישות האלה, ובמצב שכזה נוצרים תנאים נוחים להתחזקות של גורמים לאומניים.

המעמד השליט של הצפון לא מתכוון לוותר על ההשפעה והשליטה שיש לו עכשיו, וממשלת טורקיה, שצריכה לשרוד במשבר כלכלי חסר תקדים בשבילה, לא תמהר להפסיד תביעות לטובת האינטרסים שלה באי. הממשלה של דרום קפריסין, ובעלי ההון שלה, יעשו ככל יכולתם כדי לספח את כל פוטנציאל הרווח שנמצא עבורם בצפון. הם ינסו פשוט לבלוע את הבורגנות של החלק הטורקית. עבור בעלי ההון מחוץ לארץ זו תהיה הזדמנות לנצל שוק כלכלי חדש שהיה סגור בפניהם קודם לכן. אבל בתקופה כזו של משבר כלכלי עולמי לא נראה שיהיה מספיק כסף כדי לתדלק את השלום הקפריסאי.

מי שיאלץ לשלם את המחיר לכישלון היוזמה יהיו כמו תמיד העובדים והאנשים הפשוטים של שני חלקי האי. ומוקדם מידי לדעת מה תהיה התגובה שלהם. האם אנחנו עומדים לקראת תקופה נוספת של מלחמות ושפיכות דמים או לקראת התעוררות של מעמד העובדים ומהפכה שתאפשר שינוי רדיקאלי של החברה.

* המאמר נכתב לאחר ביקור של שניים מחברי התנועה בקפריסין בסוף מרץ ובעזרתם של חברי התנועה העולמית בקפריסין.