בפעם השישית מאז 2000 ובפעם השלישית השנה יצאו העובדים בניגריה לשביתה כללית נגד מדיניות הממשלה והעלייה במחירי הדלק ומוצריו. ניגריה היא המדינה האפריקאית המאוכלסת ביותר, 120 מיליון אנשים חיים בה. זו גם המדינה שמייצאת הכי הרבה נפט ביבשת השחורה (ניגריה היא יצואנית הנפט החמישית בגודלה בעולם), אבל רק בני המאיון העליון של תושביה, פקידי הממשלה ובעלי הון מקומיים, נהנים מהדולרים שזורמים למדינה תמורת הנפט הזה, ואילו המוני ניגרים שחיים ליד בארות הנפט ועובדים בהן נאלצים לשלם יותר ויותר על כל ליטר דלק.
עליית מחירי הדלק פוגעת ברוב הניגרים לא בגלל הצורך לתדלק את האוטו (מכונית בניגריה היא מותרות שרק מעטים יכולים להרשות לעצמם), אלא בגלל ההשפעה המיידית על מחירי התחבורה הציבורית ומוצרי הדלק שמשמשים לבישול, לחימום ולהפעלת גנרטורים בזמן הפסקות החשמל התכופות.
מאז שהממשלה העלתה את מחירי הדלק ב־25% בספטמבר, בניגוד לסיכומים בסוף השביתה הקודמת, מנהיגי העובדים התכוננו לשביתה, הפעם בהשפעת חברי התנועה האחות של מאבק סוציאליסטי בניגריה, התנועה הסוציאליסטית הדמוקרטית (DSM). חברי התנועה ממלאים תפקיד מרכזי באיגודי העובדים. באזור לאגוס — הבירה הכלכלית של ניגריה והעיר הגדולה באפריקה, עם 13 מיליון תושבים — החליטו האיגודים לנקוט אסטרטגיה מדורגת, שבסופה שביתה כללית ללא הגבלת זמן. השלב הראשון היה שביתה של ארבעה ימים שהוכרזה בין ה־11 ל־14 באוקטובר, כהפגנת כוח של העובדים. עד לרגע התחלת השביתה הממשלה עוד חשבה שהיא יכולה לעצור אותה על ידי מעצרים של המנהיגות, כפי שהיה נהוג בימי המשטר הצבאי שנגמר רק לפני כשש שנים בניגריה, אבל משהתברר לה שהעובדים נחושים לצאת לשביתה למרות המעצרים וההפחדות, נאלצה הממשלה לשחרר את מנהיג פדרציית האיגודים של ניגריה, שנעצר יומיים קודם לכן.
לאגוס, עיר בהפסקה
בבוקר יום שני ה־11 באוקטובר, הרחובות הצפופים והפקוקים בדרך כלל של לאגוס היו ריקים, המפעלים לא עבדו, השווקים נסגרו, העיר הפסיקה את פעילותה, רק קומץ מכוניות עם תגים של איגוד העובדים, בהם נסעו חברי ה־DSM, נראו ברחבי העיר כשהם עוברים משכונה לשכונה ומפיצים פלאיירים, עונים על שאלות ונותנים הנחיות להמשך השביתה. החברים שלנו עברו ברחובות ובצמתים ומכרו את העיתון של התנועה. למרות הקושי למכור עיתונים במדינה בה המשכורת הממוצעת עומדת על 80 דולר לחודש, כשהחברים הסבירו את הצורך בשביתה ואת המאבק של התנועה שלנו למען סוציאליזם דמוקרטי, העיתון נמכר באלפי עותקים, ובמקום מסוים המשטרה אפילו ביקשה מאיתנו להפסיק את המכירה מחשש למהומה בגלל ההמון הגדול שרצה לקנות אותו. היה צורך להדפיס מהדורה חדשה של הגיליון שאזל. בין הקונים היו גם שוטרים, שאמרו שהמשטרה היתה צריכה להצטרף לשביתה. עובדי הנפט באזור הדלתא נהר ניג׳ר, שם החל בתקופה האחרונה מרד נגד הממשלה, אמנם לא השתתפו בשביתה (בעיקר מפני שההנהגה ההססנית של פדרציית האיגודים לא קראה להם להצטרף), אבל עצם האיום בשיבוש יצוא הנפט גרם לזינוק נוסף במחיריו בעולם.
הממשלה המושחתת של הנשיא אובסנג׳ו החליטה הפעם להתעלם מהכעס שביטאו ההמונים דרך השביתה, ולקוות שהנהגת השביתה לא תקרא תיגר על עצם השלטון של המשטר הנוכחי.
ברור שהמצב לא יוכל להישאר ללא הכרעה לאורך זמן בתנאים כאלה. השביתה האחרונה היתה רק שביתת אזהרה, ואחרי שהממשלה לא נענתה לדרישות העובדים, האיגודים הבטיחו לחדש את המאבק תוך שבועיים. לבקשת העובדים המוסלמים נדחתה השביתה הבאה עד סיום הרמדאן, וב־16 בנובמבר תתחיל שביתה כללית נוספת. הפעם, אומרים באיגודים, גם הפקת ויצוא הנפט יושבתו, והשביתה תימשך עד למילוי כל הדרישות של העובדים.
לא על הנפט לבדו
לא רק הנפט עומד בבסיס התביעות של העובדים, יש גם כעס אדיר על הממשלה ששריה מקבלים סכומי עתק. שרת האוצר למשל מקבלת 247,000 דולר בשנה, כשניגרי פשוט חי על שלושה דולר ליום. כמו כן העובדים מוחים על זיהום האדמות בדלתא ועל ההתעלמות המוחלטת מתושבי האזורים מפיקי הנפט, ודורשים הלאמה של כלל משאבי הטבע של המדינה וניצולם לטובת הרוב המכריע של האוכלוסייה במקום אליטה זעירה. בשלב הנוכחי של המאבק כבר ברור שלא מספיק להילחם בהעלאת מחירי הדלק. דרוש מאבק נגד השיטה המנצלת כולה — גם נגד האליטה המקומית וגם נגד בעלי־הבית האמיתיים, התאגידים הרב־לאומיים. הקפיטליזם מציע לניגריה רק עוני, ניצול מוגבר ואיום מתגבר של מלחמות אזרחים שיביאו להתפרקות עקובה מדם של המדינה. לעומת זאת, מהפכה סוציאליסטית שיובילו העובדים תהיה מוקד משיכה עצום להמונים המנוצלים של יבשת אפריקה וגם מעבר לה. רק כך אפשר יהיה להתחיל לעשות שימוש בפוטנציאל הטבעי והאנושי המבוזבז שקיים באזור.