socialism.org.il
אחרי הפשרה בנמלים — המאבק חייב להימשך
הסכם הפשרה שנחתם בין האוצר להסתדרות וקובע את הפרטת הנמלים מאיים על עצם קיומה של העבודה המאורגנת בישראל. מאבקם של עובדי הנמלים לא חייב להסתיים כך. הנהגת ההסתדרות לא הובילה מאבק בלתי מתפשר נגד הפרטת הנמלים ששייכים לכולנו, והחליטה לסגור עסקה מפוקפקת שנתנה לבעלי ההון את הנמלים והשיגה לחלק מהעובדים תנאים נוחים יותר, על חשבון עתיד מפוקפק. עדיין לא מאוחר לפתוח מחדש במלחמה נגד ההפרטה.
יובל גל
22.03.2005 16:56

עוד מערכה במאבק הנמלים נגמרה. העובדים הרוויחו מענק חד פעמי, תוספת של 17%, והפסידו בקרב על אחד ממקומות העבודה המסודרים והיציבים היחידים שנשארו בישראל. הם הפסידו בקרב על הכנסות למדינה מפעילות הנמלים ובקרב נגד עצם ההפרטה. שום מענק חד פעמי ואלף תוספות שכר לא יכסו על ההפסד שנגרם לכולנו כשביבי חתם וחייך. ההפרטה עוד תתורגם לקיצוצים נוספים בתקציב כתוצאה מאובדן הכנסות למדינה שילכו לבעלי הון פרטיים, בתוספת בונוס של קביעת התעריפים הנוכחיים לשירותי נמל, שהם מן הזולים בעולם, כתעריפי מקסימום, מה שפותח פתח להורדתם על חשבון המשכורות ותנאי ההעסקה של העובדים. העובדים והמובטלים באשדוד, אילת וחיפה הפסידו את סיכוייהם להיכנס יום אחד למקום העבודה האחרון כמעט שמשלם בסדר. העובדים בישראל ממשיכים להיות סחורה ולא יותר בשביל בעלי ההון. הכוח העיקרי של העובדים המאורגנים בישראל ויתר על העוקץ שלו.

אפילו התנאים שהצליחו העובדים לקבל בעסקה לא נראים כמו מציאה גדולה כשבוחנים אותם יותר לעומק. קודם כל, ההסכם כלל פרישה "מרצון" של עובדים רבים. שנית, שמירת זכויות העובדים שמובטחת לתקופה של חמש שנים למעשה אינה מובטחת בכלל, משום שבעל בית פרטי תמיד רוצה לשנות הסכמי שכר ולכופף עוד את העובדים. בעל הבית החדש יטען שהמשכורות אינן "תחרותיות", יכניס עובדי כוח אדם נוספים לאלה שיש היום, יחתום עם חברות אחרות שיספקו שירותים לנמל ובכך יחליש עוד ועוד את העובדים המאורגנים ואת יכולתם להיאבק על זכויותיהם. בנוסף לכך התחייבה ההסתדרות להימנע משביתות בנמלים בתקופת חמש השנים, מה שיקשה על חידוש המאבק או התגוננות נגד התקפות בעתיד. גורם נוסף שיקשה על התארגנות עובדי הנמלים בעתיד הוא סעיף בהסכם לפיו כל עובד חדש שייקלט יהיה במעמד של "דור ב'", כלומר יקבל תנאי העסקה טובים פחות ולא יהיה חבר באיגוד — מה שיקשה מאוד על בניית איגוד עובדים שיקיף את כל עובדי הנמלים, ופותח דלת לאלף משחקי הפרד ומשול של בעלי חברות הנמלים נגד העובדים.

ברור שעובדי הנמל המיליטנטיים יקומו אז על הרגליים להילחם. ברור שתהיה שביתה. השאלה היא איך ינהלו העובדים את אותו מאבק מעמדה חלשה בהרבה מזו שיש להם עכשיו.

הנמלים הם נכסים ציבוריים של כולנו, ולא רק של עובדי הנמל. הם בטח לא משהו שאפשר לוותר עליו בשביל איזה בעל הון שישחד את ביבי וישלשל לכיסו את הרווחים מהנמלים, שעד היום שימשו בחלקם למימון פעילותם השוטפת ולפיתוחם. הניסיון של הפרטות דומות בעולם מראה שהמשמעות של אובדן מקור ההכנסה הזה הוא נמלים המתוחזקים בצורה פחות טובה, שהציוד בהם מוחלף לעתים פחות תכופות והעובדים בהם פחות בטוחים כתוצאה מעלייה חדה במספר תאונות העבודה, וגם מפני שההעסקה בנמלים אלה היא במקרים רבים על בסיס יומי, מה שלא נותן לעובדים שום ביטחון תעסוקתי.

איך הגענו להסכם הזה?

כבר שנים נמשך המאבק נגד הפרטת הנמלים. כל ממשלה קמה להפריטם. העובדים ניהלו שביתות חוקיות ושביתות לא חוקיות, החליפו ראשי ועדים שהראו תבוסתנות, דרשו עדכונים מנציגיהם והפגינו רוח קרב אדירה. גם הנהגת ההסתדרות לא יכלה לעצור אותם, והם שבתו גם נגד רצונה. כל הממשלות עד היום נכשלו. עצירת הייבוא והייצוא דרך הים נתנה מכה אנושה לבעלי ההון. הללו יצאו מגדרם ונהיו נחושים יותר להפריט את הנמלים ולהחליש את הוועדים. העיתונות השתלחה בעובדי הנמלים כאילו הם אויבי העם. שקרים הוצגו כעובדות מעל דפי העיתונים. עסקנים שמתעלקים על הנמלים, שמונו על ידי פוליטיקאים ומקבלים משכורות ענק תמורת כלום, הפכו לתדמית של כל עובדי הנמלים. כשיו״ר הוועד בנמל חיפה בזמנו, דודו פרץ, יצא ממעצר עם מכונית גרוטאה, לא הראו את התמונות בטלוויזיה. את היגואר של אותו פעיל ליכוד שסוחט מהנמלים עשרות אלפי שקלים מכירים כולם.

עודד טירה, שהיה אז ראש איגוד התעשיינים, הביא בכוח ובהסתה את עובדיו להפגנה מול הנמל, כדי לסכסך בין עובד לעובד. היו גם איומים להכניס את הצבא לנמלים כדי לשבור את השביתה. בעלי ההון היו בפאניקה כשהנמל שבת. ובכל זאת, במקום שהמאבק ינצח בנוק־אאוט נגררו העובדים לכמה מערכות ולהפסד בנקודות. כל פעם הם חתמו על הסכם למשא ומתן, הסכם שדוחה את תאריך ההפרטה או מוריד במעט מתנאי העובדים. הממשלה לא העזה להכניס את הצבא, והעובדים לא העזו לחנוק את הכלכלה. כל צד מיצמץ בסוף. העיתונות המשיכה להכפיש.

הוויתור בסיבוב הקודם היה הטעות הכי גדולה. במקום להיאבק נגד הפרדת הנמלים לארבע חברות שונות נאבקו העובדים על תנאי ההעסקה אחרי ההפרטה ונגד ההפרדה בין נכסים שונים של אותו נמל. אז אמרו לנו בנמל חיפה שהממשלה לעולם לא תסכים לתנאים שהעובדים דורשים, ולכן ההפרטה לעולם לא תצא לפועל. לבסוף הוחלט על תאריך מסגרת למשא ומתן. העובדים חזרו לעבודה ברגשות מעורבים: מצד אחד ההפרטה נדחתה, והם הוכיחו שוב את כוחם. לא עמיר פרץ ולא בית הדין לעבודה יכלו להם. מצד שני ההשפעה של השקרים שסיפרו על עובדי הנמלים חילחלה. הם לא האמינו עוד ביכולתם לזכות בתמיכה של עובדים אחרים במאבק נגד ההפרטה, והסכימו ברמה ההצהרתית על העניין העקרוני, תוך שהם מקווים להציב תנאים שלא יאפשרו את ההפרטה. זו היתה טעות קריטית.

במקום להילחם על התנאים ולהשלים עם הנחיתות של העובדים בדעת הקהל, היה צריך להיאבק עקרונית נגד ההפרטה ולפנות עצמאית לדעת הקהל. היה צריך לקרוא לאסיפות הסברה במקומות עבודה מאורגנים שבהן ידברו עובדי נמל ולצאת לרחוב עם דוכני החתמה על עצומות תמיכה. היה צריך להילחם בשקרים של התקשורת בשטח, ולא ליפול לתסכול מכך שהשביתה אינה זוכה מתחילתה לסולידריות משמעותית. בדוכנים של מאבק סוציאליסטי גילינו שגם אנשים שהאמינו בהתחלה לשקרים של התקשורת גילו תקווה שמישהו סוף סוף יביס את ביבי, גם אם יהיו אלו עובדי הנמלים. מעולם לא היתה מוכנות גדולה יותר לשמוע מה יש לנו להגיד על המצב האמיתי בנמל. הקרקע למלחמה על דעת הקהל היתה מוכנה. אבל הנהגת ההסתדרות כלל לא היתה מעוניינת בשביתה האחרונה, ולכן מובן מאליו שלא התכוונה להילחם על דעת הקהל לטובתה.

לאחר השביתה ביולי־אוגוסט, שבמהלכה הכריזו עובדי הנמלים שלא יסכימו לפתוח במשא ומתן מבלי שישולמו משכורתיהם של עובדי הרשויות, יצאו עובדי הנמל מתוסכלים מהעובדה שהם שובתים למען עובדי הרשויות המקומיות אך אף אחד לא שובת יחד איתם. מתי נבין שכל מאבק עובדים הוא מאבקם של כל העובדים? המאבק בנמל היה צריך להיות מאבקם של כל חברי ההסתדרות והארגונים החברתיים, בדיוק כמו השביתה הכללית על משכורות עובדי הרשויות.

בחודשים שעברו מאז אוגוסט, הממשלה התכוננה לקרב הבא הרבה יותר ברצינות מאשר ראשי הוועדים של עובדי הנמלים. ביבי פינטז על שבירת עובדי הנמלים והוועדים שלהם בכוח, והזמין כתיבה של דו״ח סודי על הדרכים שבהן תוכל הממשלה לשבור את השביתה הבאה. אלא שהדו״ח הראה שאף אחד מהרעיונות המבריקים של ביבי וחבריו לא יעבוד: לא שימוש במספנות ישראל או העברת מטענים ביבשה ובאוויר, לא הפניית מכולות לנמלי עקבה ופורט סעיד ולא הכנסת הצבא לנמלים.

גם התעשיינים הבינו את המצב וחששו מההפסדים שתגרום להם עוד שביתה, ולכן הפעילו על ביבי וחבריו במשרד האוצר לחץ כדי שישיגו פשרה בתיווך הנהגת ההסתדרות. עובדי הנמלים היו מוכנים למלחמה, אבל ראשי הוועדים החליטו לא להוציא אותם לקרב. גם כשאיימו בשביתה, זה היה איום לצורך מיקוח בלבד, ללא שיתוף של העובדים בפרטי המשא ומתן והכנתם למאבק רציני. פרץ וסגנו הנאמן עופר עיני מכרו לוועדים, ודרכם לעובדים, את הטענה שכניסת שרי העבודה לממשלה מאפשרת לעובדים להשיג את הדיל הטוב ביותר שאפשר לקוות לו. העובדים יכלו להשיג הרבה יותר במאבק אמיתי, אבל ראשי הוועדים לא האמינו ביכולת שלהם לגייס את התמיכה הציבורית שדרושה לשביתה מוצלחת. זה היה הבסיס להסכם שהשיג לעובדים בונוס היום על חשבון עתיד מעורפל.

מה הלאה?

בנק דיסקונט הופרט, בנק לאומי בדרך, אל על נמכרה לבורוביץ. גם מערכת החינוך בדרכה להפרטה, והמתנ״סים ילכו ראשונים. המדינה נמכרת אט אט למנמיך במחיר, אנשי שלומם של, חברים לדרך ולכיס של פוליטיקאים נבחרים. אפילו הבנק שמעביר כסף מהממשלה לרשויות המקומיות הוא פרטי.

אבל המבט שלנו חייב להיות קדימה לעתיד חדש, ולא להווה שכולם יודעים שהוא מסריח. זה הזמן להילחם על הזכות לאיגוד מקצועי במקומות שאינם מאוגדים, ועל פורום נגד הפרטה וקיצוצים שיאגד את העובדים שאינם מוכנים לוותר. ישראל צועדת בין כה וכה לפיצוץ חברתי. אם תהיה לו הכוונה נכונה, הוא יוכל להגיע להישגים. אם נמשיך לוותר מראש, לא יעזור כל הכעס בעולם.

כל חברה שמופרטת וכל שביתה שנגמרת בפיטורים מביאים מיד לירידה במוראל של שאר העובדים. כל ניצחון מוכיח שאפשר גם אחרת. בשבוע שבו נחתם ההסכם בנמל אמר לי עובד במקום עבודה לא מאוגד ש"אפילו לעובדי הנמל לא עזר שום דבר, הם קיבלו מאה אלף שקל והפסידו מקום עבודה".

גם ברגעים האחרונים של המשא ומתן היו בוועדי הנמלים מתנגדים להסכמות, והללו הודחו על ידי עופר עיני, ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות וממבשלי העסקה בין ההסתדרות לאוצר, מחברותם בוועד. כלומר עדיין יש מי שמתנגד גם להסכם הזה. עדיין יש מי שיהיה מוכן בעתיד ללכת מול פרץ ומול עיני ולדרוש מאבק מקיף, ועוד לא מאוחר להיאבק נגד ההפרטה.

גם במקומות עבודה אחרים שהופרטו עלינו לדרוש העברה לבעלות ציבורית — בניהול דמוקרטי של העובדים יחד עם נציגי הצרכנים של השירות או המוצר וללא מינויים פוליטיים — ולא לוותר על העתיד של העובדים הצעירים תמורת פיצויים או תנחומים של ארגוני צדקה.

הבנקים, אל על, צים ושאר החברות שהופרטו לאחרונה צריכים לחזור לשרת את כולנו, העובדים. הסכמה של העובדים בעבר למכירתם אינה מחייבת אותנו להשלים עם המצב גם היום, אחרי שברור שההפרטה היא אסון לעובדים.