עשרות אלפי עובדים ומשפחותיהם הולכים להיזרק לרחוב ולמעברות נוסח שנות האלפיים כדי להעשיר חשבונות בנק של כמה קבלנים, הכל בזמן שבאותו אזור נזרקים אלפי עובדים יהודים מדירותיהם למען רווחיהם של קומץ בנקאים ועורכי דין. כולנו עומדים מול התקפות וקיצוצים. ההתקפות החריפות עוד יותר על הפלסטינים בישראל באות להשיג מטרה ברורה: הפרדה בין המאבקים של עובדים יהודים ופלסטינים, טריק ישן של בוסים — "הפרד ומשול".

בתחילת 1976 החליטה ממשלת ישראל על לקיחת תוכנית "יישוב הגליל" צעד אחד קדימה. הגליל כבר היה מיושב על ידי כ־209 אלף איש, מתוכם כ־30% יהודים. כאמור, הוחלט שדרוש פתרון ארוך טווח. השלב החדש בתוכנית הממשלתית כלל הפקעה של כ־20 אלף דונם נוספים (עד 1976 כבר נושלו הפלסטינים בישראל מיותר ממחצית אדמותיהם בגליל ובמשולש). מעבר להפקעות אלה תוכננה הפקעת אדמות רחבת ממדים מהבדואים בנגב, וכן באזור המשולש.

נוצר מצב אבסורדי: במהלך השנים צמחה באופן טבעי האוכלוסייה הערבית בישראל, ומנגד כמעט כל ממשלות ישראל המשיכו בזו אחר זו להפקיע את אדמותיה. ההמונים הפלסטינים־ישראלים הבינו שהם עומדים בפני נקודה קריטית, וראו מול עיניהם את איכות החיים, הירודה גם כך, ממשיכה להידרדר למצב של פיצוץ אוכלוסין בלתי נסבל. התוצאה היתה נכונות לצאת ולהיאבק נגד המשך ההפקעות והנישול.

הוועד הארצי להגנה על האדמות קרא לשביתה כללית ב־30 למרץ. כדי למנוע את השביתה פתחה הממשלה במסע איומים על האוכלוסייה הערבית ועל ראשי המועצות המקומיות הערביות.

בישיבה של מפלגת העבודה, שהיתה אז בשלטון, הוחלט כי "יוכנס כוח משטרתי מוגבר לנצרת כדי להגיב בחומרה רבה על כל התארגנות בעיר. הוחלט לנקוט צעדים דרסטיים נגד השביתה וההפגנות האפשריות בכל מקום". ב־27.3 התקיימה פגישה של ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס יחד עם מנגנוני הביטחון החשאיים, והם החליטו שהצבא, משמר הגבול והמשטרה יפעלו יחד נגד השביתה, לרבות בשימוש בנשק חם! היה ברור לגמרי שהמעמד השליט הישראלי רועד מפחד מפני האפשרות הריאלית של התקוממות פלסטינית אמיתית נגד המדיניות הנמשכת של האפליה והנישול. התוצאה הנוראית היתה צפויה מראש — שישה מפגינים נהרגו ורבים נפצעו עקב הדיכוי האלים וחסר הרחמים של השביתה וההפגנות על ידי כוחות הביטחון הישראליים.

אירועי אוקטובר

מאז שרר שקט מתוח בחסות הנהגת המפלגות הפלסטיניות, שהמשיכו לייצג את האינטרסים של אליטה מצומצמת ולא של ההמונים, אבל הפיצוץ הגיע באוקטובר 2000. בבת אחת התפרץ הזעם על עשרות שנות דיכוי, והצטרף להזדהות עם מאבקם של הפלסטינים נגד הדיכוי בשטחים. הפגנות המחאה ביישובים הערביים דוכאו באכזריות על ידי המשטרה, וב־10 באוקטובר, בתום הההפגנות, נספרו 13 הרוגים מירי כוחות הביטחון.

אירועי אוקטובר חשפו לעיני כל את היחס לו זוכים הפלסטינים בישראל, את האפליה הממוסדת ואת הזלזול בחיי הפלסטינים הישראלים מצד המשטר. המפלגות הערביות, שהיו אמורות לעמוד בחוד החנית של המאבק נגד פשעים חמורים אלה, עברו על כך בשקט יחסי, ולמעשה זנחו את הציבור שאותו הן אמורות לייצג. מיותר לציין שההישגים המפוקפקים עליהם ניסו להצביע, בדמות תקציבים מגוחכים בגודלם, נעלמו תחת כותרת הקיצוצים בתקציב.

הרס בתים, גירוש ואפליה שיטתית כיום

ברור לגמרי שהרעה נוספת של תנאי החיים של הפלסטינים בישראל, הריסת בתיהם וגירושם רק יחמירו את המצב. אותו מלכוד ציני של הרס בתים "בלתי חוקיים" בזמן שלא מאשרים תוכניות בנייה חוקיות נמשך. כתוצאה ממדיניות מינהל מקרקעי ישראל, הנמנע מהקצאת ופיתוח קרקעות סמוך ובתוך היישובים הערביים, נאלצים התושבים הפלסטיניים לבנות באופן לא חוקי.

בהתבסס על נתונים של המועצה האזורית לכפרים בלתי מוכרים, בשנה שעברה נהרסו 72 מבנים בנגב. נתונים של הוועד נגד הריסת בתים מעלים כי בשנה שעברה נהרסו 80 מבנים של פלסטינים ישראלים בערים המעורבות ו־269 בגליל ובמשולש. לממשלה יש גם תוכנית לגירוש תושבי 45 כפרים לא מוכרים בנגב וריכוזם בשבעה יישובים.

לפני כחודש החליט היועץ המשפטי לממשלה כי לא יפורסמו יותר מכרזים מטעם מינהל מקרקעי ישראל בהם מופיע תנאי כי הם מיועדים ליהודים בלבד. תגובת יו״ר קק״ל היתה: "מבחינתנו, אין שום שינוי בעמדת המדינה בנוגע לאדמות. אנו מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה, וכך העניין צריך להימשך".

פלסטינים־ישראלים — החלק המדוכא ביותר של מעמד העובדים הישראלי

בכל תחום ותחום אפשר לראות ולהרגיש את המחיר הנורא שכולנו משלמים על שלטון המיליונרים, בכל אחד מהתחומים אפשר לראות בבירור שהם דואגים שיהיה מי שישלם יותר. כך הם מנסים לטשטש את שותפות הגורל של עובדים ישראלים באשר הם. הפתרון שלהם הוא פשוט לדכא את הפלסטיניים הישראלים עוד יותר.

שיעור הילדים הערביים העניים הוא 60%, בהשוואה ל־30.5% בקרב כלל הילדים בישראל. שיעור המשפחות העניות הוא 48.4%, בהשוואה ל־14.9% בקרב המשפחות היהודיות. כאילו שהמצב הכלכלי של הציבור הערבי אינו חמור מספיק, תקציב 2005 הולך לחסל אותו סופית. ביטול שאריות תקציבי הפיתוח למגזר הערבי (שגם כך מקבל רק 5% מתקציבי התשתיות) יפגע עוד בתנאי החיים בו, והקיצוץ בקצבאות יגביר את העוני והמצוקה בכלל, ובמיוחד בקרב הפלסטינים — ככל שנקודת הפתיחה נמוכה יותר, הקיצוץ כואב יותר.

הבעיות המשותפות לעובדים הפלסטינים והיהודים והאויב המשותף — בעלי ההון הישראלים והממשלה שלהם — יוצרים את הפוטנציאל למאבק משותף. רק מאבק משותף והמוני להפלת השיטה הקפיטליסטית המדכאת והמנצלת, והחלפתה בשיטה שבה העובדים וההמונים ישלטו על גורלם וינהלו את הכלכלה והחברה בעצמם, יוכל להביא סוף לאי השוויון הזה שממנו כולנו מפסידים, יהודים או ערבים.

אנו קוראים למאבק מאוחד של מעמד העובדים הישראלי, פלסטינים ויהודים כאחד, נגד כל התוכניות הכלכליות, האבטלה והעוני ההמוניים, להעלאה מסיבית של ההשקעות הציבוריות ביישובים הפלסטיניים בישראל, בשכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח — בתשתיות, מקומות עבודה, בריאות, דיור וחינוך — די לפילוג ולאפליה הגזעניים!