לפי כותרות העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה בשבועות האחרונים, אנחנו מתבקשים להאמין שעידן חדש של שלום מתמשך בין ישראל לפלסטינים נמצא בפתח. ערפאת, שהוצג לנו בשנים האחרונות כסיבה להתמשכות האינתיפאדה והפיגועים, כבר לא בתמונה, ובמקומו נבחר בבחירות דמוקרטיות (פחות או יותר) מנהיג פלסטיני שאיתו אפשר לעשות עסקים — אבו מאזן.

שרון, שבמשך תקופה ארוכה דחף את ההתנתקות כפעולה ישראלית חד צדדית שאינה לוקחת את הפלסטינים בחשבון, נפגש עם אבו מאזן והגיע איתו להסכמות לגבי היערכות משותפת להתנתקות, כולל "הפסקת האלימות" משני הצדדים, שחרור של כמה מאות אסירים פלסטינים (שממילא עמדו להשתחרר בקרוב) והעברת ערים פלסטיניות לאחריות בטחונית פלסטינית. האופטימיות ששידרו הממשלה והתקשורת בלטה מאוד גם בבורסה, שם כבר התחילו בעלי ההון לפנטז על "פירות השלום" — הרווחים השמנים שיגרפו בתקופה הבאה.

אבל הפיגוע במועדון הסטייג' בתל אביב הראה כמה חלש ושביר כל העסק הזה. הדוברים הישראלים הרשמיים אמנם מיהרו להפנות אצבע מאשימה לעבר חיזבאללה וסוריה, כדי להוריד לחץ מאבו מאזן ובאותו זמן לסייע למתקפה הפוליטית האמריקאית על סוריה, אבל מצד שני גם עוכבה העברת ערים נוספות לאחריות פלסטינית והועלו דרישות ישראליות להחליף כמה מראשי מנגנוני הביטחון.

תוך דקות מההודעה על הפיגוע, שהראה עד כמה אבו מאזן ואנשיו באמת שולטים במצב, כבר עברה התקשורת לעסוק בשאלת "מה יהיה על ההודנה?". הצבא והשב״כ חזרו לפעול בעצמם בטול כרם, בניגוד ל"הבנות שארם", שלפיהן פעולות ישראליות יתבצעו רק במקרים של "פצצות מתקתקות". אבל למה בעצם, למרות הציפיות שמטפחת האופוריה התקשורתית, רובנו לא הופתענו במיוחד מהאירועים האחרונים?

הלקח של אוסלו

כמו במקרה של אוסלו, גם היום המבחן האמיתי של כל ניסיון להסדר איננו בטקסים, בוועידות החגיגיות ובנאומים המנופחים של הפוליטיקאים. השאלה היא אם ההסדר יכול לפתור את הבעיות שמהן סובלים רוב הישראלים והפלסטינים, ולהביא לשיפור ממשי בתנאי החיים שלהם. מאחר שאוסלו, כהסכם שנחתם בין האליטות של בעלי ההון והפוליטיקאים משני הצדדים ולטובת האינטרסים שלהם, לא סיפק ולא יכול היה לספק את הסחורה הזאת, אפשר היה לצפות מראש שהוא עתיד לאכזב את ההמונים שתלו בו ציפיות משמעותיות ולהתרסק.

הניסיון הנוכחי להסדר לא שונה באופן מהותי. הציפיות של ההמונים הישראלים (לפי סקר מהזמן האחרון כשני שלישים מהישראלים לא מאמינים שההסדר יחזיק יותר משנה) והפלסטינים אמנם נמוכות בהרבה לאור הניסיון של אוסלו, אבל גם הפעם צפויה אכזבה, שתגיע תוך זמן קצר בהרבה בגלל הנסיבות השונות. לרוב הישראלים יש ספקות כאלה ואחרים, אבל אצל הפלסטינים הם עמוקים בהרבה.

רוב הפלסטינים לא יכולים לצפות שחייהם ישתנו לטובה באופן ממשי בתקופה הבאה. רצועת עזה, גם אחרי השלמת הפינוי והנסיגה, תמשיך להיות מוקפת, מכותרת ונשלטת מבחינה פוליטית, צבאית וכלכלית על ידי ישראל. הפינוי והנסיגה גם לא ישקמו את התשתיות ההרוסות ברצועה ולא ייצרו עבודה למאות אלפי המובטלים, והדוגמאות של אפגניסטן ועיראק כבר הוכיחו שההבטחות הגדולות של הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי להשקעות בשיקום נשארות ברובן המכריע על הנייר.

כל זה נכון גם לגדה המערבית, אבל שם המצב גרוע עוד יותר: ההתעללות השגרתית במחסומים נמשכת ללא שינוי, רוב ההתנחלויות רק מתחזקות וגם בניית החומה, שכוללת סיפוח של שטחים שבהם חיים אלפי פלסטינים, ממשיכה ומעוררת מאבקים חדשים נגדה. המרוויחים העיקריים בצד הפלסטיני הם כרגיל ה־VIP למיניהם, שמקבלים אישורי מעבר מיוחדים שיחסכו מהם את רוב הסבל וההשפלה שעוברים בני העם שלהם יום־יום.

אבו מאזן: מנהיג חלש לעם מותש

לאבו מאזן, שבו תולים הממשל האמריקאי וממשלת שרון תקוות רבות כל כך, אין בסיס תמיכה רציני בחברה הפלסטינית. הניצחון שלו בבחירות התאפשר בזכות האדישות של ההמונים הפלסטיניים (63 אחוזי הצבעה בלבד בבחירות הראשונות זה שמונה שנים ברשות), העובדה שמולו לא התמודד אף מועמד רציני אחר והברית בינו לבין תנועת החמאס, שדרשה וקיבלה השתתפות בממשלה העתידית ברצועת עזה ושינוי בשיטת הבחירות למועצה המחוקקת. תנועת הפת״ח שהוא מייצג עסוקה במלחמות פנימיות, שהתבטאו גם במאבקים בין דור תוניס הוותיק לדור הצעיר על הרכב הממשלה הזמנית. ראש הממשלה שלו, אבו עלא, נחל תבוסות מביכות במועצה המחוקקת כשניסה להציג את הממשלה שלו, ופתר את הבעיה באופן זמני על ידי הרכבת "ממשלת מומחים" שתכהן רק עד הבחירות הפרלמנטריות ביולי.

בבחירות האלה תתמודד גם חמאס, שכבר הגיעה להישגים בבחירות המקומיות בגדה ועוד יותר מכך ברצועה — בחירות שעוררו הרבה יותר עניין והשתתפות מאשר הבחירות לנשיאות. חמאס צפויה להישג משמעותי בבחירות ביולי, שיחליש עוד יותר את מעמדם של אבו מאזן והפת״ח.

גם הגישה הדיפלומטית של אבו מאזן, שרוב הפלסטינים רואים בו בצדק משרת נאמן של ארה״ב וישראל, ששוללת כל סוג של מאבק עממי, לא מוסיפה לפופולריות שלו, וחסרה לו ההילה של הסמל הלאומי הפלסטיני שחלק ממנה המשיך לדבוק בערפאת גם בשנים שבהן איבד הרבה ממעמדו ברחוב.

שרון, המתנחלים והיום שאחרי

בינתיים ממשיכה ממשלת שרון לדדות ממשבר למשבר בדרכה ליישום ההתנתקות. גם אחרי שעברה את משוכת ההצבעות על ההתנתקות בממשלה ובכנסת, מחכה לה המכשול של ההצבעה על התקציב בקריאה שנייה ושלישית. שרון כבר איבד את תמיכת רוב הימין שמעבר לליכוד, וגם מעמדו במפלגה שהוא עומד בראשה לא מזהיר, כפי שהראתה ההצבעה בעד משאל עם במרכז הליכוד. כתב האישום נגד עמרי שרון על עבירות חמורות בעת גיוס הכספים לקמפיין של אבא לפריימריז הקודמים בליכוד לא מוסיף לו כבוד — רק אנשים תמימים בצורה יוצאת דופן יאמינו שלשרון האב לא היה שום מושג מאיפה מגיע הכסף לקמפיין שלו.

שרון נשען על מפלגת העבודה הפתטית, שנתנה לו את תמיכתה תמורת כמה תיקים משניים בממשלה, ומקווה בעזרת שותפו/יריבו נתניהו לגרד כמה מקולות המורדים בליכוד כדי להעביר את התקציב. סביר להניח שגם התקציב האנטי־חברתי הזה יעבור בסופו של דבר, אחרי שכמה חברי כנסת יקבלו שוחד כזה או אחר.

שרון וחבריו מנפחים את איומי ההסתה והרצח הפוליטי למען ההישרדות הפוליטית שלהם, ומקבלים סיוע נרחב ממפלגות וארגוני "השמאל" מהעבודה ועד שלום עכשיו. מהצד השני, פעילי הימין שמתנגדים לפינוי ההתנחלויות נולדו מחדש בתקופה האחרונה כאבירי זכויות האדם והדמוקרטיה. פשוט מרגש לשמוע אותם יוצאים כנגד הטרנספר, הגירוש והמעצרים המנהליים.

שלא תבינו לא נכון: כסוציאליסטים התנגדנו לצעדים כאלה תמיד ואנחנו מתנגדים להם גם היום. אלא שפינוי 7,000 מתנחלים ששלטו בעזרת הצבא על האדמות הטובות ביותר ברצועה, ועל שליש משטחה הכולל, כשבשני השלישים הנותרים חיים בעוני ובצפיפות מהגרועים בעולם 1.3 מיליון פלסטינים, לא עונה להגדרה של גירוש או טרנספר.

למעצרים "מנהליים" ללא משפט אנחנו מתנגדים גם היום. הירושה הדיקטטורית הזאת מהאימפריאליזם הבריטי, שכל ממשלות ישראל שמחו להשתמש בה נגד פלסטינים שנאבקו בכיבוש, עשויה לשמש בעתיד גם נגד עובדים שובתים או כל מי שהפעילות שלו תאיים על רווחי בעלי ההון או על קיום השיטה שלהם.

אנחנו ב"מאבק סוציאליסטי" רואים את הוצאת הצבא ופינוי ההתנחלויות מהרצועה כהכרחיים, אבל זה לא אומר שאנחנו תומכים בתוכנית ההתנתקות, שמיועדת להגן על המשך וביצור הכיבוש בגדה המערבית, וכוללת בתוכה את האפשרות הסבירה של פלישה מחודשת גם לרצועה בכל רגע לאחר הנסיגה.

הפסקת האש עלולה להתפרק עוד קודם, אבל המבחן האמיתי שלה יהיה ביולי, אחרי הנסיגה בעזה והבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. אז כבר לא יהיה לפלסטינים למה לצפות, ולממשלת שרון, אם תשרוד עד אז, כבר לא יהיה מה להציע, במיוחד בנוגע לשאלות הקשות ביותר: גבולות הקבע, ירושלים, ההתנחלויות בגדה והפליטים. ההמשך יהיה כרוניקה של התפרקות ידועה מראש.

שלום של העובדים ולמענם

למעמד העובדים ולנוער בישראל, הרוב המכריע באוכלוסייה, אסור לתת אמון בתוכניות שבאות לשרת רק את האינטרסים של בעלי ההון והמשרתים שלהם בצמרת הצבאית והפוליטית. בתקופה הנוכחית, שבה הממשלות הקפיטליסטיות לא מסוגלות לשמור על הרווחים של בעלי ההון בלי להפריט, לפטר ולקצץ בבריאות, ברווחה ובחינוך שלנו, הן גם לא מסוגלות להתקדם לקראת פתרון אמיתי של הסכסוך באזור.

הפתרון יכול לבוא רק מהעובדים וההמונים הישראלים והפלסטינים, שתוך כדי המאבק נגד הממשלות והאליטות המנצלות ולשיפור תנאי החיים שלהם יגלו את האינטרסים המשותפים. בנייה של מפלגות עובדים עצמאיות ודמוקרטיות בישראל וברשות הפלסטינית, שיילחמו נגד כל סוג של ניצול ודיכוי, תהיה הבסיס לבניית שלום אמיתי — שלום שיושג בהסכמה בין נציגויות דמוקרטיות של העובדים ולמען העובדים.

הפלת הממשלות הקפיטליסטיות, והמעבר לכלכלה שמתוכננת על ידי העובדים כדי לענות על הצרכים שלהם, יאפשרו להעלות את רמת החיים באופן מסיבי ולשים קץ לעוני, לאבטלה ולדיכוי שמאפשרים היום ללאומנות, לגזענות ולטרור לפרוח.