socialism.org.il
בחירות בלי בחירה ועובדים בלי פרנסה
מה נשתנה? אז זהו שכלום. "חגיגת הדמוקרטיה" באה והולכת. ההבטחות, הסיסמאות והבלונים הצבעוניים פורחים בכל פינה, ואחר כך נאספים על־ידי עובדי הניקיון שגם מחר יעבדו עבור חברות הקבלן תמורת הזכות לשרוד ממשכורת מינימום, במקרה הטוב. פתאום נזכרים בהם כל הפוליטיקאים שבדרך כלל עסוקים בלרמוס אותם. אבל אל דאגה, מיד אחרי הבחירות הם ישובו להרגלים הישנים והטובים.
אייל עצי־פרי
26.03.2006 13:25

אחרי הבחירות — באות התוכניות: "התוכנית למלחמה בעוני" שפירושה הוא יישום תוכנית וויסקונסין ההרסנית בכל הארץ. "תוכנית ההתנתקות הגדולה" שפירושה הוא תעמולה אינסופית על אחדות העם, המדינה החזקה וההנהגה הנחושה, בזמן שאותה הנהגה שבראשות אותה מדינה ממשיכה לשדוד אותנו. "התוכנית למלחמה בטרור" שבמסגרתה נראה את הצבא מסתבך יותר ויותר בקרבות מיותרים בסמטאות של מחנות הפליטים, מסכן את חיי החיילים בזמן ששלטון ההון עושק את הוריהם.

התוכניות אולי חדשות, אך המציאות לא השתנתה אלא לרעה. פלא שאחוזי ההצבעה כל כך נמוכים?

עוד לא נראתה מערכת בחירות כל כך רדומה. רוב המפלגות אפילו לא טורחות להפעיל את הסניפים בשכונות, כי הן יודעות שלא יזכו שם לסימפטיה. כל הפוליטיקאים, כל המפלגות, כל הכנסת — השיטה כולה, הוכיחו שהם נאמנים ל־18 המשפחות ששולטות במשק הישראלי, שאת שליטתן במשק הגדילו באמצעות מדיניות עקבית של מכירת חברות ציבוריות בגרושים. משפחות ההון — הן השלטון האמיתי, פוליטיקאי שרוצה להיבחר חייב ראשית כל להוכיח את נאמנותו אליהן.

גם לפרץ חברו בעלי הון, אלה שמבינים שלא לאורך זמן אפשר יהיה למחוץ את השד החברתי בבקבוק, ושכדאי להרגיע אותו כשהוא קטן. גם פוליטיקאים נוספים הבינו שהמדיניות שהפכה חצי מיליון אנשים לעניים תוך 5 שנים, לא תעזור להם להיבחר שוב. תוכניות חברתיות נזרקו לאוויר: פתאום ש״ס נזכרה בשכר המינימום, וביבי הבטיח להקטין בחצי את שכר הלימוד לאוניברסיטאות. 8 שנים אחרי שביתת הסטודנטים, שבסיומה הוא הבטיח אותה הבטחה, הוא כנראה חושב ששכחנו.

אבל בניגוד למה שרוב הפוליטיקאים חושבים אנחנו לא כל כך מטומטמים. אנחנו יודעים שמי שאשמות בעוני הן הממשלות שקיצצו בתקציבים והפכו את היתרה להטבות מס עבור העשירים. אנחנו יודעים שהעניים החדשים והישנים הם לא "בטלנים ופרזיטים", אלא אנשים שהיו מוכנים לעבוד, אבל ההון לא מסוגל לספק להם עבודה, או עובדי קבלן וכוח אדם שהופקרו ללא זכויות, לאחר שהפוליטיקאים מכל הממשלות ב־15 השנים האחרונות החליטו לתת במתנה את מקומות העבודה המאורגנים ל־18 משפחות שלטון ההון, הפרזיטים האמיתיים. אפילו חלק קטן ממה שבעלי ההון קיבלו בשנים האחרונות יכול לספק רמת חיים סבירה למאות אלפי הקורבנות של חלוקת ההון המעוותת שקיימת פה. אבל גם הסיסמאות של פרץ, מי שכמנהיג ההסתדרות מנע כל מאבק אמיתי נגדם, לא ישכנעו אותם לעשות שום דבר שחורג ממחוות מתוקשרות שלא יפתרו אף בעיה.

המשבר שאף אחד לא פותר

והבוץ הוא עמוק. הסיכוי של צעירות וצעירים להגיע לעבודה בטוחה שתאפשר להם לפרנס משפחה בלי להיכנס לחובות, ומבלי לסכן את בריאותם בתאונת עבודה הולך וקטן. היכולת של הגמלאים לממן מזון ותרופות מקצבת הזקנה המקוצצת, ומהפנסיה שכבר לא בטוחה כמו פעם, הולכת ונעלמת. בני הנוער קמים בכל בוקר לקרב הישרדות נוסף מול האלימות המשתוללת, מול חוסר היכולת של בית הספר לתמוך בהם, מול מבחני הבגרות שיחרצו את גורלם. בשכונות, בעיירות הפיתוח ובכפרים הפלסטיניים, הייאוש והפשע מתגוררים בכל רחוב. חוקי הג׳ונגל של הקפיטליזם הופכים את כולנו לאלימים יותר.

רוב חיינו מבוזבזים על עבודה למען רווחי הבוס, על נסיעה באוטובוסים עמוסים בפקקים של שעות בדרך לסידורים, ועל חרדות מפני פיטורים או פיגועים. והם, בעלי ההון ומשרתיהם המסורים בפוליטיקה ובתקשורת, חוגגים על חשבוננו. ובין ועידת הרצלייה לכנס ישראל לעסקים, הם מוצאים בשבילנו אויבים מדומים שנוכל להאשים אותם במצב. פעם זה החרדים, ופעם זה הערבים, ופעם בכמה זמן מוצאים איזה פוליטיקאי מזדמן שאפשר להקריב ולהאשים אותו בשחיתות. פרויקט הגרעין האיראני מאפשר לשלטון האיראני, שהכריז גם הוא על מלחמת חורמה בעובדים האיראנים, להסית את זעמם מהדיכוי והעוני, לעבר אנשי הצבא המתלהמים מישראל ומארה״ב, שבוודאי לא ייפגעו מהאש שיכולה להתלקח במזרח התיכון בזמן שישבו להם בבטחה בארה״ב או בבונקרים ממוגנים.

ניצחון החמאס מוכיח שהקונספציה של אוסלו — רשות פלסטינית שתכפה את המדיניות של בעלי ההון על השטחים במקום שהצבא הישראלי יעשה זאת, התרסקה. אבו מאזן וכנופייתו הם אולי פרטנרים לעסקאות מפוקפקות עם אנשי עסקים ישראליים, וליישום של תוכניות קיצוצים והפרטות, אבל הם לא הנהגה שהעובדים והפלאחים הפלסטיניים יכולים לתמוך בה. הדרך היחידה שלא תוביל אותנו לטביעה באמבטיית הדם שיכול להישפך במלחמות בין ישראל לחמאס, היא שיתוף פעולה של עובדים מישראל — ופלסטין בהתנגדות לשלטון ההון, ולתוכנית של החמאס שכוללת גם דיכוי על רקע גזעני וסקסיסטי.

הם עשו את הבחירות שלהם — עכשיו תורנו!

שלטון ההון הישראלי הכריז מלחמה על העובדים והעניים בישראל. בין אם אנחנו יהודים או ערבים, דתיים או חילוניים, מזרחיים או אשכנזים, נשים או גברים. המפלגות בארץ מאוחדות סביב 18 המשפחות. כדי להחזיר מלחמה אנחנו חייבים להתאחד סביב מפלגה משלנו. המפלגה שלנו לא תהיה מבוססת על מרדף אחרי ג׳ובים, היא לא תרוץ אחרי הכסא המרופד. היא תורכב מהמאבטח שפועל להקמת איגוד, מהעובד השובת נגד ההפרטות והפיטורים, מהמובטל שנמאס לו מוויסקונסין, מפעיל השכונות שלא מוכן שיסגרו לו את המתנ״ס ואת "טיפת חלב". הבחירות האמיתיות מתחילות מחר — בכל שכונה, בכל מקום עבודה, אנשים מתחילים לדבר על התארגנות, על איך מרימים את הראש, מפסיקים לחטוף ומתחילים להחזיר. כל מאבק הוא עוד קול בשביל עצמנו. עוד כוח אמיתי ועצמאי בשטח שימנע מההסתדרות לוותר על עוד מקומות עבודה בעסקת פיצויים תמורת הפרטה. עוד כוח שיגרום לממשלה לחשוב פעמיים לפני שהיא מקצצת בתקציבים וסוגרת או מייקרת עוד שירות לשכונות. זו הדמוקרטיה האמיתית. היא מתחילה במאבק על תנאי החיים הבסיסיים שלנו, וממשיכה במאבק על השלטון נגד הדיקטטורה של ההון, ושיאה בחברה שמנהלת את משאביה למען החברה כולה ולא למען הרווחים של 18 משפחות — חברה סוציאליסטית.