ב־8 במרץ 1857, צעדו פועלות טקסטיל בניו־יורק במחאה על תנאי העבודה הנוראיים שלהן ובדרישה ליום עבודה של 10 שעות. המשטרה פיזרה את ההפגנה באש חיה ורצחה עובדות רבות. מתחילת המאה העשרים תאריך זה נקבע לזכרן, כיום האישה הבינלאומי, יום המוקדש למאבק ולמחאה נגד דיכוי נשים. ביום זה אנחנו צריכים לצאת לרחובות ולהפגין נגד הקיצוצים, העונשים המגוחכים שמקבלים האנסים והגברים המכים (והמחסור במסלולי שיקום ראויים), נגד האפליה בשכר ונגד חוקי הנישואים והגירושים הפרימיטיביים והדכאניים. זהו גם יום שבו אנו חייבים להתחיל ולהילחם למען שכר הוגן ושווה לכל עובדת ועובד, למען חינוך חינם — כולל מעונות יום — למען זכות להפלה חינם לכל דורשת בלי וועדות משפילות ובלי שטיפת־מוח.

לדיכויין של נשים בחברה צדדים רבים. נשים רבות נאנסות במהלך חייהן, רוב הנשים עוברות הטרדה מינית בבית, בצבא או במקום העבודה; מאות אלפי גברים מכים את בנות־זוגן — ומערכת "הצדק" מתעלמת, מטילה עונשים מגוחכים, או במקרה הגרוע יותר, מאשימה את הקורבן. מערכת המשפט הישראלית מטפלת בנישואים ובגירושים על פי החוקים ההלכתיים, שבמסווה של "מסורת" אינם אלא כלי לדיכוי המין הנשי. זאת בעוד שלגבר אין שום בעיה חוקית לגרש את אשתו ואפילו להאשים אותה בכך שהיא "אישה מורדת".

התקשורת הקפיטליסטית מנסה להציג את הזנות כ"תעשיית שעשועים" קלילה, ולגרום לנו להאמין שהזונות מוכרות את גופן "מרצונן החופשי", ובכך מסתירה את העובדה שאף אישה אינה עובדת בזנות מרצונה החופשי. חלק מהזונות נחטפו ונמכרו לבתי־בושת, ואחרות נאלצו למכור את עצמן לסרסורים כדי לממן את תנאי החיים הבסיסיים שלהן ושל ילדיהן.

החיפוי התקשורתי הוא רק קצה הקרחון — מערכת החוק מעדיפה לעצור, לשפוט ובחלק מהמקרים לגרש מהארץ את הזונות, בזמן שהסרסורים והלקוחות, האשמים בניצול מחריד, באונס שיטתי ובסחר בבני אדם, לא נעצרים כלל או שמקבלים עונשים מגוחכים. ניצול הזונות על־ידי הסרסורים הוא פשע נגד החברה כולה — וצריך לעשות עם האשמים בפשע זה את הצדק ולהעניש אותם קשות — אותם ולא את הקורבנות! הסחר בנשים והזנות הם בין הגרועים שבביטויי הקפיטליזם, שבו כל דבר הופך לסחורה, כולל גוף האדם.

הנשים, מהוות יותר ממחצית האוכלוסייה ויותר ממחצית כוח העבודה, אך מרוויחות בממוצע כ־60% משכר הגברים. למרות זאת, בחברה מצופה מהן לנקות, לכבס, לבשל ולגדל את הילדים בחינם. האישה מנוצלת ומדוכאת פעמיים — פעם אחת על ידי הבוס בעבודה, ופעם נוספת כשהיא נאלצת לבצע בחינם את עבודות הבית. כדי להגן על העושק הכפול, שמכניס להם כסף רב במישרין ובעקיפין, מגני השיטה הקפיטליסטית מתאמצים לגרום לנו לחשוב שגידול הילדים, ניקיון הבית וכיו״ב הם "הייעוד" של נשים, "הטבע" שלהן. עבודות ניקיון, בישול וגידול ילדים חיוניות לכלל החברה, ואינן נחותות מכל עבודה אחרת המביאה משכורת הביתה, אך אין סיבה שייועדו אוטומטית לנשים (או לחילופין רק לגבר העשוי למלא את אותו תפקיד). כפל התפקידים הזה אינו פוגע בנשים רק במישור הכלכלי. גם אם נשים היו מקבלות שכר הוגן על העבודה בבית ומחוץ לו, עדיין היו שעות העבודה הארוכות פוגעות ביכולתה של האישה להשתתף במאבקים נגד הפגיעה בהן ובגברים העובדים, וליטול חלק בתהליך קבלת ההחלטות המשפיעות על חייהן. הפיתרון למגבלות אלה לא יכול לבוא רק בהעלאת שכר, למרות שאסור לוותר על דרישה זו. הפיתרון חייב לבוא בשינוי כולל שיהפוך את החברה לבעלת תפקיד פעיל יותר בגידול הילדים. זה צריך לבוא לידי ביטוי במעונות יום בחינם, הנגישים לכל עובדת, במערכת חינוך ובריאות איכותית בחינם שעובדים יוכלו להיעזר בהן כשהם נאלצים לעבוד שעות ארוכות.

הבעיה בדרישות אלה היא שכיום השיטה הקפיטליסטית אינה מסוגלת לספק אותן. למשפחות ההון השולטות בכלכלה ובפוליטיקה פשוט לא משתלם לספק לנו תנאי חיים נורמליים. גם במדינות הרווחה שסיפקו חלק מהתנאים אותם עלינו לדרוש, הם נמצאים בשנים האחרונות תחת התקפה מתמדת ומכורסמים בזה אחר זה. הניצול ותנאי החיים הקשים של העובדים הם גם הגורמים העיקריים לאלימות הפיזית והמינית הגואה כלפי נשים. זה כמובן לא מוריד את האחריות מכתפיהם של גברים שעסקו במעשי אלימות כאלה, ולא יכול להוות תירוץ להימנע מענישה חמורה שלהם. מערכת המשפט המטילה פעמים רבות על עברייני מין עונשים הנופלים מאלה של אנשים שהורשעו בעבירות רכוש קלות, משדרת מסר שהאלימות המינית היא לגיטימית, לעומת הפגיעה בזכות הקניין שנתפסת כחמורה ביותר.

הניסיון עם נשים כמו מרגרט תאצ׳ר, מחריבת מערכת הרווחה בבריטניה, לימור לבנת, שחרתה על דגלה את המאבק בארגוני המורות, ושרי אריסון, שהחליטה למען רווחיה לפטר 900 עובדות ועובדים, מראות לנו שבעלי הברית הטבעיים של הנשים העובדות הן הגברים העובדים ושרק הפלת המערכת המעמדית והקמת חברה סוציאליסטית ודמוקרטית במקומה יוכלו להביא לשוויון אמיתי בין נשים לגברים ולחיסול הדיכוי.