הקמפיין של עמיר פרץ לפריימריז במפלגת "העבודה" החל בקול תרועה רמה, וברטוריקה לוחמנית, שנתנו ביטוי לזעם ולתסכול שהצטברו בעיקר בחמש השנים האחרונות בשכבות רבות של מעמד העובדים בישראל כתוצאה מההפרטות, הקיצוצים האיומים בבריאות, החינוך, ושירותי הרווחה והנסיונות חסרי התקדים לשבור את העבודה המאורגנת, כדוגמת מאבקי עובדי הנמלים והבנקים.

מה נשתנה? אז זהו שכלום. "חגיגת הדמוקרטיה" באה והולכת. ההבטחות, הסיסמאות והבלונים הצבעוניים פורחים בכל פינה, ואחר כך נאספים על־ידי עובדי הניקיון שגם מחר יעבדו עבור חברות הקבלן תמורת הזכות לשרוד ממשכורת מינימום, במקרה הטוב. פתאום נזכרים בהם כל הפוליטיקאים שבדרך כלל עסוקים בלרמוס אותם. אבל אל דאגה, מיד אחרי הבחירות הם ישובו להרגלים הישנים והטובים.

ה־8 במרץ, יום האישה הבינלאומי, הפך בשנים האחרונות ליום שוק עבור התאגידים והסוחרים שמוכרים בו תכשירי קוסמטיקה ומעבירים סדנאות "להעצמה אישית" שמעצימות רק את חשבונות הבנק שלהם. ובאותו הזמן, מאחורי הקלעים, ממשיך שלטון ההון והניצול לקצץ בקצבאותיהן של האמהות החד־הוריות ובתקציב מעונות היום ולהעלים עין מהכמות הבלתי־נסבלת של אלימות מילולית, פיסית ומינית המופנית כלפי נשים.