socialism.org.il
עובדי נתב״ג עוצרים את הדלת המסתובבת
לאחר שנים של עבודה פיזית קשה, ללא ביטחון תעסוקתי וללא תנאים סוציאליים בסיסיים, העובדים ה"זמניים" של רשות שדות התעופה, עומדים בפני סכנת פיטורים של כ־120 מחבריהם לעבודה. התוכנית של ההנהלה, זכתה להתנגדות אמיצה מצד העובדים והעובדות. עם קבלת מכתבי הפיטורים, כל 400 העובדים הזמניים של הרש״ת פתחו בשביתה בדרישה לביטול תוכנית הפיטורים ומתן קביעות לכל העובדים המוגדרים מזה שנים כ"זמניים" על־ידי ההנהלה.
יאשה מארמר
17.11.2006 01:24

"העובדים נאבקים על זכויותיהם הבסיסיות: הזכות לביטחון תעסוקתי ולפרנסה הוגנת, הזכות לפרנס בכבוד את משפחותיהם ולהעניק לילדיהם חינוך ובריאות הולמים". במילים אלה סיכמו נציגי העובדים את מטרותיהם במאבקם הנוכחי נגד הנהלה.

המאבק של עובדי נתב״ג הוא כיום הקרב המרכזי נגד תנאי הניצול בהם נאלצים לעבוד מאות אלפי העובדים הבלתי־מאוגדים במשק. כמו בהרבה מקומות עבודה אחרים, מאז תחילת שנות ה־90, הנהלת רשות שדות התעופה, מונעת בשיטתיות מהעובדים ה"זמניים" להגיע למעמד של קביעות. העובדים אותם מגדירה ההנהלה כזמניים, מהווים כ־70% מכוח העבודה של הרש״ת. מדובר בסבלים, מנקות מטוסים ועובדי מודיעין, המועסקים במשך שנים על בסיס חוזים אישיים ב"שיטת הדלת המסתובבת". כלומר, עם תום החוזה, העובדים מפוטרים ומועסקים מחדש, כשהוותק והזכויות אותם צברו מתאפסים. לאחרונה הציגה ההנהלה תוכנית לפטר לאלתר כ־120 עובדים ועובדות. התירוץ השקרי גרס כי מדובר בעובדים עונתיים להם הרשות לא זקוקה בחודשי החורף. בפועל המועמדים לפיטורים הם עובדים המועסקים ברשות במשך יותר משלוש שנים, אותם ההנהלה רוצה להחליף בשכבה חדשה של כוח עבודה זול ומחוסר זכויות.

לאחר שבועות ארוכים של דיונים בין ההסתדרות להנהלה שהתמקדו באת מי ומתי הולכים לפטר, העובדים החליטו לנקוט בפעולה עצמאית ולהשבית את שדה התעופה בדרישה לבטל את פיטורים לאלתר.

כל 400 העובדים ה"זמניים", עצרו את עבודתם, קיימו אספות הסברה במטרה להחליט על המשך דרכו של המאבק, והתבצרו בעמדותיהם כדי למנוע מההנהלה לשבור את שביתתם. תגובת ההנהלה לא איחרה לבוא. שוטרי יס״מ נשלחו לאיים על העובדים ולהחרים מהם את התגים המאפשרים להם להיכנס לעמדותיהם בשדה התעופה. העובדים הקבועים נשלחו יחד עם עובדי הביטחון, לעשות את עבודות הסבלות והניקיון. רבים מהעובדים הקבועים מבינים כי על־ידי פיטורי העובדים הזמניים ומניעת הגעתם לקביעות, ההנהלה מנסה לשבור את כוחם של העובדים המאורגנים ולצמצם את מספרם למינימום האפשרי. לכן, רוב העובדים הקבועים תמכו במאבקם של חבריהם לעבודה העומדים בפני פיטורים, וסירבו לעשות את עבודתם של השובתים.

בית הדין לעבודה — בית הדין המכור של המעבידים

כבר ביום הראשון לשביתה מיהר בית הדין האזורי לענייני עבודה, להיענות לדרישת ההנהלה ולהכריז על השביתה כבלתי־חוקית. למחרת, השהה בית הדין האזורי את צווי הריתוק, חייב את הצדדים במשא ומתן על כמות המפוטרים, והעביר את החלטה הסופית לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי בתורו, נתן גיבוי מלא להנהלה ושלל מהעובדים הזמניים את זכות השביתה — הכלי היחיד בעזרתו ניתן לבטל את גזרת הפיטורים. פסיקת בית הדין אמנם מרגיזה אך אינה מפתיעה. לבית הדין לעבודה יש היסטוריה ארוכה של טירפוד מאבקי עובדים. אותו בית דין הכריז בשעתו כבלתי־חוקית, על שביתת עובדי נמלי הים שיצאו למאבק נגד ההפרטה. גם במאבקם של נהגי מטרודן מבאר שבע, בית הדין לעבודה עמד לצידם של המעבידים. בעיצומה של שביתת הנהגים (שפרצה לאחר שההנהלה סירבה להכיר בוועד הנבחר ובהתאגדות העובדים במסגרת ההסתדרות) הורה להם בית הדין לעבודה, לא לחסום את שערי חניון האוטובוסים. צעד זה איפשר להנהלת מטרודן, בסיוע חברת "קווים", להביא שוברי שביתה שיחליפו את הנהגים השובתים ולהתחיל במלחמת התשה נגדם.

איפה ההסתדרות?

העובדים ה"זמניים" של רש״ת אמנם משלמים מדי חודש דמי חבר להסתדרות, אך לא מיוצגים על־ידה (על פי הגדרתה). בתחילת השביתה זכו העובדים לגיבוי מצד הועד של העובדים הקבועים, אך לא לתמיכה אקטיבית. ההסכמים שנחתמו בין ההסתדרות להנהלת הרש״ת בשנים האחרונות, חייבו מצד אחד את העובדים המאוגדים לשמור על שקט תעשייתי בתמורה לשמירה על זכויותיהם, ומצד שני מנעו את האפשרות לצרף את העובדים הזמניים לחוזה הקיבוצי. ההסתדרות לא עשתה כול ניסיון להרחיב את המאבק של העובדים הזמניים, ולהביא לשביתה משותפת של כלל עובדי הרש״ת נגד הפיטורים. ההפך הוא הנכון, הביורוקרטיה ההסתדרותית כבלה את ניהול המאבק להחלטות בית הדין לעבודה, שמצידו מיהר לפסוק, בהסכמת ההסתדרות יש לציין, כי פיטורי העובדים חוקיים ואילו השביתה נגדם לא. הכניעה הבזויה של ההסתדרות לפסיקה של בית הדין, הנותנת הכשר לפיטורים, היא בגדר פשע נגד העובדים. מיד לאחר פסיקת בית הדין, ההנהלה ניצלה את הוראת ההסתדרות להפסקת השביתה, והחלה במסע של הפחדות. ההנהלה איימה בתביעות אישיות ופתיחת תיקים פליליים נגד כל עובד שיעז לשבות. במקביל מיהרה ההנהלה לגייס כ־120 עובדי קבלן, שקיבלו הבטחה לשכר של כ־100 ₪ לשעת עבודה, במידה ויצטרכו לשבור את שביתתם של עובדי הרש״ת. ההסתדרות אפילו לא מצאה לנכון להתייחס לפעולות אלו, והפקירה את העובדים בעיצומו של מאבק מול בריונות ההנהלה, ללא שום הגנה מצידה.

ההסכם שבדרך

ב־13 בנובמבר, בהתאם להחלטת בית הדין, התקיימה פגישה ההנהלה להסתדרות לגבי עתידם של עובדי הרש״ת. את המשא ומתן המואץ עם הנהלה, שהיה אמור להמשך כשבוע ימים, הצליחו נציגי ההסתדרות להשלים ביום אחד. אף אחד מנציגי העובדים הזמניים, לא היה נוכח בדיונים שהתקיימו. לכל אחד מהצדדים היה ברור, עוד לפני תחילת הדיונים, שביטול תוכנית הפיטורים לא עומד על פרק. אך נראה כי הפעם עייני וחבריו להנהגה, הלכו עם תוכנית הנהלה עד הסוף. כמעט מחצית מ־120 העובדים פוטרו, ו־72 הנותרים ימשיכו לעבוד על בסיס חוזה אישי ורק עד סוף שנת 2007. אף אחד מהם לא קיבל קביעות. לקח לביורוקרטיה ההסתדרותית רק ימים ספורים להרוס את יוזמתם של עובדים שהובילו שביתה אמיצה נגד אחד מהגופים החזקים במשק והיו מוכנים לעמוד מול ההנהלה, המשטרה היס״מ והממשלה כדי לשמור על מקום עבודתם.

מצד הנהגת ההסתדרות אין מדובר בפשרה, אלה בכניעה של ממש. ההסכמה העקרונית לפיטורים לא רק שתדרדר עשרות משפחות מתחת לקו העוני, אלה גם תיצור תקדים מסוכן, הנותן הכשר לפיטורים עתידיים. המטרה אותה מנסה להשיג הנהלה באמצעות גלי הפיטורים ההמונים, היא מניעת קביעות, הפיכתם של העובדים המאוגדים לקבוצה קטנה ובלתי־רלוונטית ובסופו של דבר חיסול ההסכם הקיבוצי ברש״ת. בתחילת שנת 2007, יפתח מחדש החוזה הקיבוצי של עובדי הרש״ת לדיון. ברור לכל כי ההנהלה רוצה להחליש את כוחם של העובדים המאוגדים לפני כן. לא רק שההסתדרות יכלה לנצל את השביתה נגד הפיטורים לטובת הגדלת מספר העובדים המאוגדים, לסייע לעובדים הזמניים ולחסל את תופעת הדלת המסתובבת — חובתה היתה לעשות זאת. הקרב על ההסכם הקיבוצי ברש״ת טרם הוכרע, ובמאבק הבא, כל הדיונים מול ההנהלה מוכרחים להתנהל על־ידי נציגי עובדים שיבחרו בצורה דמוקרטית, תוך שקיפות מלאה והבאת כל הסכם לדיון והצבעה של העובדים.

העובדים הזמניים של הרש״ת, הוכיחו בתעוזה ובאומץ, שאפשר וצריך להלחם. המאבק שלהם הראה, את הכוח שיש לעובדים ואת חשיבותה של סולידריות. אך גם את קשיים והסכנות מולם עומדים העובדים הבלתי־מאוגדים בארץ. המאבק שצמח מתוך הקבוצה הפגיעה ביותר של העובדים, זכה לאהדה בקרב עובדים ומובטלים בכל רחבי הארץ, והפך לקרב על עתיד החברה. את הקרב הזה יש להרחיב לעוד מקומות עבודה, וגם לתוך שורות ההסתדרות. רק כוח מאוחד של עובדים ברמה הארצית יוכל להבטיח את זכויותיהם של עובדי נתב״ג ושאר העובדים במשק.