ב־29 בנובמבר 2006, אחרי אינספור התחמקויות מצד משרדי האוצר והפנים ואיומי סרק מצד ההסתדרות הכללית, הכריזה סוף־סוף ההסתדרות על שביתה כללית במגזר הציבורי, במחאה על אי־תשלום משכורות ו/או הפרשות סוציאליות לכ־52 אלף עובדים ברשויות המקומיות, בשירותי כיבוי האש ובמועצות הדתיות. היתה זו השביתה הכללית הראשונה של עופר עיני מאז ירש את עמיר פרץ בתפקיד יו״ר ההסתדרות.

השביתה הקיפה 200 אלף עובדים וזכתה לתמיכה ניכרת הן מהציבור, שכ־70% ממנו תמך בשביתה והזדהה עם השובתים והן מכמה מאמרים בעיתונים הגדולים, שבדרך כלל מזדרזים לגנות כל שביתה עוד לפני שהחלה. אפילו ערוצי הטלוויזיה ששידרו שוב את התמונות הרגילות של "נוסעים זועמים" בנתב״ג לא הצליחו לטשטש את התמונה — רוב הישראלים, שהם עובדות, עובדים ובני משפחותיהם, מבינים טוב מאוד שאי־תשלום משכורות והפרשות לפנסיה הוא פשע שנגדו חייבים להילחם, אחרת ייהפך ללגיטימי ויתפשט למקומות עבודה נוספים.

הפסקת השביתה

בבוקר ה־30 בנובמבר הורה כצפוי בית הדין הארצי לעבודה על "דחיית" השביתה בשבוע. הוא קבע שעד אז "תסייע הממשלה לרשויות המקומיות, לשלם במלואו את השכר המולן לעובדי הרשויות המקומיות, למעט מספר מצומצם של רשויות בעייתיות. בית הדין הורה לצוותים המוסמכים מטעם המדינה לקיים דיונים אינטנסיביים במטרה למצוא הסדר לתשלום השכר המולן לעובדי הרשויות הללו, ולדווח לנציגי ההסתדרות על הדיונים ועל הפתרון המוצע" (מתוך פסיקת בית־הדין). המספר המצומצם של הרשויות "הבעייתיות" מתייחס לרשויות שעל כספיהן הוטלו עיקולים. ההסתדרות קיבלה ללא עוררין את החלטת ביה״ד והפסיקה את השביתה. השביתה לא השיגה דבר עבור רוב עובדי הרשויות, כפי שלא השיגה דבר עבור הכבאים ועובדי המועצות הדתיות, מלבד הבטחות ריקות. גם חודש לאחר סיום השביתה ובניגוד להחלטות ביה״ד עדיין ישנן הלנות שכר בקנה מידה נרחב. האוצר העביר אמנם סכום מזערי של כ־70 מיליון שקל ל־23 רשויות, אך ב־39 רשויות נמשכות הלנות השכר (כלומר, לעשרות אלפי עובדים). עשרות אלפי עובדים נפגעים והנהגת ההסתדרות שותקת!

מדוע ההסתדרות שותקת? או מיהו עופר עיני.

עם כניסתו לתפקיד יו״ר ההסתדרות הבהיר עיני, שהוא מאמין ב"הידברות" ולא בשביתות, וכדי להוכיח את רצינות כוונותיו מיהר להיפגש עם נציגי המעסיקים, נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש ויו״ר איגוד לשכות המסחר אוריאל לין (שהוא גם מבעלי חברת כוח האדם "לין־ביכלר"). מסרים מרגשים של שותפות גורל והרמוניה שוגרו מפגישות אלה, עד שנוצר הרושם הברור שעיני מרגיש הרבה יותר בנוח עם נציגי המעבידים הנכבדים מאשר עם עובדים מהשורה. במכתב ששיגר עיני להפגנה החברתית "ועידת העשוקים" שהתקיימה מול "ועידת ישראל לעסקים" כתב כי ההסתדרות הולכת לדרך חדשה של שיתוף פעולה עם המעסיקים ובשנה הבאה הוא מקווה לראות "ועידה אחת משותפת".

הנכונות של עיני והקליקה שלו לשותפות "האמיצה" עם הבוסים היא שיוצרת את הגישה הסלחנית של ההסתדרות כלפיהם וכפועל יוצא מכך פגיעה חמורה במאבק על זכויות העובדים.

הרקע לשביתה

שערוריית אי־תשלום המשכורות נמשכת כבר כחמש שנים. אך במשך שנה, במקום לפעול, המשיך עיני בעוד ועוד אזהרות מסוג "לא יעלה על הדעת", "לא ניתן לזה להימשך"... וזה נמשך. בתחילת ספטמבר יו״ר הסתדרות המעו״ף (המאגדת את עובדי הרשויות המקומיות, שירותי המדינה, הבנקים ורשתות השיווק) דאז, ליאון מורוזובסקי, הודיע על כוונתו לפלג את ההסתדרות ולהקים איגוד מקצועי עצמאי לעובדי הסתדרות המעו״ף. באופן צבוע, הוא ניצל את הבטן הרכה של עיני בעניין בעיית השכר של עובדי הרשויות כאחת הסיבות העיקריות להצדקת המעשה שלו. עיני כמובן מיהר להטיל את האשמה בחזרה על מורוזובסקי עצמו. המהלך לשמחתנו נכשל. למעשה, שניהם צדקו: בנוסף לשרי ופקידי האוצר האטומים ולראשי הרשויות שחלקם מושחתים, גם לעיני, מורוזובסקי, פרץ (בשנים 2003–2005) ושאר הנהגת ההסתדרות, אחריות כבדה למצבם של עשרות אלפי עובדי הרשויות. בינתיים התנצל מורוזובסקי ומצא עבודה חדשה כמנהל הפיתוח העסקי בחברת הביטוח "הראל גונן" — אבל זה כבר סיפור אחר... בסופו של דבר, עיני, שבאמת עשה הכול כדי למנוע שביתה כללית, נכנע ללחץ מלמטה (שהורגש בפרשת ניסיון הפילוג) בנושא הלנות השכר והפגיעה בציבור העובדים במסגרת תקציב 2007, ואיפשר את היציאה לשביתה.

הלחץ מלמטה, שהורגש בפרשת ניסיון הפיצול, בנושא הלנות השכר והפגיעה בציבור העובדים במסגרת תקציב 2007 הוביל את עיני למרות שניסה להימנע מכך לצאת לשביתה. עיני הבין ששביתה תאפשר לעובדים לשחרר קצת קיטור ותחזק את מעמדו כ"מגן העובדים החלשים", לקראת הבחירות בחודש מאי.

ככה לא בונים שביתה

אמנם ההסתדרות יצאה לשביתה, ומוטב מאוחר מאשר אף פעם, אבל חשוב גם איך מתנהלת השביתה. כדי להגיע להישגים, לא מספיקה שביתה שבה העובדים יושבים בבית, והוראות מחולקות מלמעלה לראשי הוועדים. עיני אף הורה לעובדי המגזר הפרטי המאוגדים בהסתדרות, בהם עובדי הבנקים, רשתות השיווק ולא מעט מפעלים, שלא לשבות — ובכך פגע בסולידריות בין העובדים. גם עובדי דן ואגד, מערכת הבריאות ומערכת החינוך (למעט הסייעות בגנים) קיבלו הוראה להגיע לעבודה כרגיל. כך קרה שמתוך כ־700,000 העובדים המאוגדים בהסתדרות, שבתו בפועל רק כ־200 אלף. כמובן שהנהגת ההסתדרות לא הניחה לרגע כי עובדים שלא מקבלים שכר במשך חודשים מהווים סיבה טובה מספיק כדי להמשיך לשבות באופן עיקש עד לרגע התשלום ולהתעלם מהבלמים שמציב ביה״ד לעבודה. למעשה, גם כחודש לאחר מועד דחיית השביתה, עשרות אלפי עובדים עדיין לא קיבלו את שכרם. למרות זאת, ההסתדרות לא עושה דבר וחצי דבר וזאת על אף שסקר של מכון דחף מאמצע דצמבר הראה כי 73% מהציבור תומכים בחידוש השביתה.

איך כן בונים שביתה?

כדי שלא יוכלו לטעון שאנחנו רק מבקרים ולא מציעים אלטרנטיבות, הנה מספר הצעות לדרך הנכונה והצודקת לנהל שביתה כללית במשק שתשיג מקסימום הישגים במינימום פגיעה בעובדים:

1. יש לבנות תוכנית מסודרת לניהול השביתה. התוכנית בנויה על העיקרון שככל שהשביתה רחבה יותר (מכילה יותר מגזרים) וממוקדת יותר (בפגיעה באוצר ובבעלי ההון) כך היא תהיה קצרה יותר. הלחץ העצום שנוצר על הממשלה מצד המעסיקים בשביתה כזו יביא להשגת פיתרון מהיר לעובדים. לכן יש להשבית גם את המגזר הפרטי.

2. יש לנהל שביתה פעילה. אסיפות הסברה יומיומית חשובות ביותר למיקוד המאבק. השביתה מפנה את העובדים לצורך המאבק, ולכן אין כל טעם בישיבה בחוסר מעש. המאבק חייב לכלול גם פעולות הסברה, הפגנות המוניות, חסימות כבישים ספציפיים המובילים לאזורי תעשייה, לכנסת וכו', ופעולות מאורגנות המוניות להשגת מטרות המאבק (כמו השתלטות על עיריות ומוסדות, לצורך הקפאתן עד לביצוע התשלום).

3. יש לנהל הסברה עצמאית ולא להסתמך על התקשורת הממסדית. יש לארגן צוותים שיעבירו ידיעות בזמן אמת לערוצי הטלוויזיה והרדיו הממסדיים, אבל שבמקביל ינהלו הסברה עצמאית באמצעות האינטרנט, הטלפונים הניידים וכל האמצעים העומדים לרשות ההסתדרות. במקביל צריכות להתקיים פעולות הסברה ברחוב, במקומות עבודה בלתי־מאורגנים, בקמפוסים, בבתי־ספר, וכו' על־ידי השובתים עצמם, שיסבירו על מה השביתה וכיצד היא נוגעת גם לשאר העובדים.

4. אסור להפסיק את השביתה עד שיתקבלו המשכורות בפועל (ולא הבטחות ריקות) בחשבונות הבנק של העובדים. המדינה תנסה להפסיק את השביתה גם באמצעות צו של ביה״ד לעבודה (כפי שעשתה) — אין להפסיק את השביתה בשום מקרה עד שיתקבלו המשכורות (מעניין אם איזשהו שופט היה עובד אם לא היו משלמים לו משכורת חצי שנה). מול עמדה נחושה של ההסתדרות ביה״ד ייאלץ להתקפל ולבטל את הצו, כפי שקרה כבר בעבר בשביתת "מקורות" ובמקרים נוספים.

5. יש למקד את השביתה בפגיעה באוצר ובמעבידים ולצמצם למינימום (אי־אפשר למנוע באופן מוחלט) את הפגיעה בעובדים, קשישים, חולים וכו'. בשלב הראשון אפשר, לדוגמא: להפסיק בביטוח הלאומי את שירותי הגבייה ולהמשיך בחלוקת הקיצבאות; להשבית רק את רכבות המשא ולא את רכבות הנוסעים (אפשר להעלים עין מאי־תשלום של נוסעים ע״י השבתת הפקחים); לנתק שירותי חשמל ומים רק לאזורי תעשייה, מסחר ושירותים פיננסיים, למוסדות ממשלתיים ולשכונות עשירות. השלב הבא יכול להיות הרחבת השביתה לרמה טוטאלית, שתאפשר את הדממת הכלכלה לצורך פינוי כלל העובדים למאבק והכרעה סופית.

לסיכום

מדוע לא פעלה ההסתדרות כנגד תקציב 2007 הפוגע בעובדים, במובטלים ובמקבלי הקצבאות למרות שהכריזה כנגדו סכסוך עבודה? מדוע לא איחדה את המאבקים של עובדי משרד החקלאות כנגד פיטורי 100 עובדים, עם מאבקם של העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים כנגד הפרטת תחנות בריאות הנפש הציבוריים, יחד עם מאבקם של עובדי הרשויות המקומיות, המועצות הדתיות והכבאים כנגד הלנות השכר? מדוע במקום להילחם בהפרטות של חברת החשמל, חברות המים העירוניות, בז״ן, רשות הדואר ורשות שדות התעופה, היא בוחרת להנחות את העובדים שלא להתנגד להפרטה אלא להסתפק רק במו״מ לשימור תנאי העובדים? וזאת למרות שברור מניסיונות העבר וממדינות אחרות שתוצאות ההפרטה הן בהכרח: פגיעה בעובדים, פגיעה באיכות השירות לצרכנים או עליית מחירים והפסד הכנסות לקופת המדינה בטווח הארוך. מדוע לא לאחד מאבקים אלה יחד עם המאבק של אירגוני המורים, הסטודנטים והתלמידים כנגד הפגיעה המתמדת בחינוך? האם לא ברור כי הנושא של כל המאבקים הללו הוא בעצם המאבק במדיניות הקפיטליסטית שמובילה קבוצה של משפחות ההון, בעזרת פוליטיקאים ופקידים מושחתים והתקשורת שבבעלותם, שדופקת ללא רחמים את המעמד העובד? או שמא מעדיף עיני אותם על פנינו?

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת ל:

• מאבק בלתי מתפשר נגד ההתקפות על העובדים, כולל שביתה כללית פעילה והפגנות נגד אי־תשלום שכר עובדי הרשויות ונגד הגזרות הכלכליות
• תכנון המאבקים בהתאם לצורכי העובדים ולא בהתאם לדרישות המעבידים והאוצר!
• התנגדות להסטת המאבקים לפסים משפטיים בלבד או להכפפתם לבית־דין לעבודה
• התנגדות להנחתת הסכמים מלמעלה. הבאת כל ההסכמים לדיון והצבעה של העובדים
• קמפיין כלל ארצי לאירגון עובדים בלתי־מאוגדים מכלל המגזרים (כולל מהגרי עבודה) וגיוסם להסתדרות
• הקמת אופוזיציה פעילה לביורוקרטיה של עיני והקליקה הישנה של פרץ
• הפיכת ההסתדרות לאיגוד עובדים דמוקרטי, לוחמני ופעיל בשטח