גל התאגדויות במשק

הנה רשימה חלקית ומקוצרת של קבוצות עובדים שהתאגדו בתקופה האחרונה: ועדי המאבטחים באזור רחובות וירושלים, ועד עיתונאי הארץ, קופי טו גו, קופי בין, הדיילים בישראייר, מחסנאי רשת קסטרו, עובדים פלסטינים במפעל הישראלי אבן בר במישור אדומים, עובדי מפעלי ויטה, כימאגיס, ההתארגנות־מחדש בחיפה כימיקלים דרום, גננות חרדיות ברשת הגנים של "אגודת ישראל", קופולק ברמת־חובב, עובדי חברת ההייטק ECI, עובדי עמותות חינוך ורווחה, עובדים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה ובטכניון וכן מרצים מן החוץ במוסדות נוספים, עובדי סינמה סיטי, עובדי במה והגברה, מלצריות לחם ארז בחיפה, נוער באולם האירועים "ביג פאלאס" בירושלים, ועוד.

מרבית ההתארגנויות החלו כתוצאה מיוזמה של גרעין קטן מקרב העובדים, שהבין שהדרך האפקטיבית היחידה לשיפור בתנאי העבודה היא התאגדות ומאבק, במיוחד משום שנוכח ההידרדרות הכללית בתנאי העבודה בישראל, ללא התאגדות, מוצא עצמו העובד מול שוק של משרות גרועות ללא חלופות. רוב קבוצות העובדים התאגדו במסגרת ההסתדרות הכללית, אך גם במסגרת "כוח לעובדים" ובמסגרות נפרדות במקרים חריגים. חלק מהוועדים הגיעו להישגים משמעותיים כבר בשלבים הראשוניים ולהישגים נוספים לאחר שביתה; אחרים נמצאים בעיצומו של מו״מ או מאבק ומקומות נוספים עוד בשלבי ההתארגנות.

גל התאגדויות העובדים אומנם מוצנע ע״י התקשורת הממסדית (מלבד כמה סיקורים בודדים), אבל מדובר בהתפתחות משמעותית ובמספר תקדימי של קבוצות עובדים, גם אם הן מונות פחות מ־1% מכוח העבודה בישראל. במשך כשני עשורים חל כירסום חד בבסיס העבודה המאורגנת בארץ, שהשתקף בריסוק שיעור השכירים המאוגדים מכ־85% בשנות ה־1980 לכ־20% כיום. המעבר של הקפיטליזם הישראלי לניאו־ליברליזם, לא התבטא רק בהרס השירותים הציבוריים, אלא גם במכירת חיסול של נכסי ציבור לקבוצות הון פרטיות, כדי שיתחילו להפיק מהם רווחים. תחת הכותרת "הגמשת שוק העבודה" מקדמים המעבידים והממשלה חזרה לדפוסי העסקה נצלניים במיוחד נוסח המאה ה־19. יום עבודה של 8 שעות שמספק פרנסה בכבוד הפך לחלום רחוק עבור עובדים רבים; סוחרי העבדים המודרניים — חברות כ״א וקבלן — פורחים, שירותי הרווחה קורסים, 37% מהשכירים הם עניים והאחוז רק הולך וגדל...

הנהגת ההסתדרות

למרבה הצער, הנהגות ההסתדרות הכללית, הישנה והחדשה, שיתפו־פעולה בשורה התחתונה עם מגמות אלה, מכרו אשליות בדבר הפרטות "ללא פגיעה בעובדים", וכבלו את ידי העובדים שניסו להתנגד להתקפות עליהם. כיום, הנהגת ההסתדרות הכללית בראשות עופר עיני, המקורב למיליונר ורה״מ־לשעבר אהוד ברק, הביאה את הבגידה בעובדים לשיאים חדשים, תוך שהיא לא מתאמצת להסתיר את סלידתה משביתות ואת נאמנותה לבעלי־ההון, בתירוץ השקרי שטובת העובדים היא טובת בעלי־ההון (מי הרוויח מהצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר שהייתה בישראל?). "המועצה הכלכלית־חברתית" ("המודל האירי"), שעיני מעוניין בהקמתה יחד עם ידידו יו״ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, בסך הכול תשדרג את הכפיפות הנוכחית של ההסתדרות הכללית לתכתיבים של ההון. אלה מתורגמים לריסון של מאבקי עובדים ודרישותיהם או לתמיכה מפורשת בדרישות המעבידים.

כך תמך עיני בקריאות התעשיינים לממשלה לפעול לייקור הדולר ביחס לשקל, כדי להגן על רווחי היצואנים לארה״ב, והצדיק אחר כך את סגירתו באפריל של מפעל "פולגת טקסטיל" בקריית־גת, שמיליונים רוקנו מקופתו ע״י בעליו. תוספת ה־5% לשכר עובדי המגזר הציבורי, בפריסה לשנתיים, היא דוגמה נוספת לאחת הפשרות הרקובות שהביא עיני. במקום להיאבק על תוספות שכר משמעותיות ותוספות יוקר מלאות, התפשר עיני על העלאה שמשתווה בערך למנת פלאפל (דימוי שבמקור שימש אותו כדי לבקר את הצעות הממשלה), שגם היא הולכת ונשחקת עם עליות המחירים. עובדי הרשויות המקומיות, שבמשך שנים הופקרו ע״י הנהגות ההסתדרות, כמעט ולא קיבלו אפילו את התוספת הזעומה הזאת, עקב התנגדות של מרכז השלטון המקומי.

שביתת המורים הגדולה ב־2007 לא זכתה לתמיכת ההסתדרות הכללית, ועיני שימש בה במקום זאת כ"מתווך" שפועל לריסון דרישות אירגון המורים העל־יסודיים. הסיבה לכך היא שהמאבק הנחוש של המורים והישגי השכר שלהם (אפילו שהם עדיין זמניים וחלקיים), חשפו את התנהלותה הסופר־פשרנית של הנהגת ההסתדרות, והראו שגם ההסתדרות יכלה להגיע להישגים משמעותיים באמצעות מאבק רציני. הסכם הפנסיה וגם הדיבורים בדבר קליטת עובדי כוח־האדם במגזר הציבורי הם אחיזת עיניים שנועדו לתת את הרושם של דאגה לכלל העובדים ובפרט לעובדים הבלתי־מאורגנים. אך למעשה מדובר בהרעת תנאי העבודה הנהוגים כיום, כך שאין פלא שהממשלה והמעבידים מסכימים לה בשמחה. תמיכה מתוקשרת וצבועה "בעובדים החלשים" נועדה להסתיר את התמיכה של עיני ושותפיו במדיניות הפוגעת בכלל הישגי העבודה המאורגנת בארץ. היא מסווה גם את העובדה שההסתדרות לא משקיעה מאמצים רציניים כדי לאגד רוחבית את הענפים המנוצלים ביותר, ובעצם מסתפקת בלהמתין להתארגנויות ספונטניות — כשגם רבות מהן נתקלות במנגנון בירוקרטי אטום, שלמעשה פוגע במאמציהן, כפי שיתואר בהמשך. למרות המיתוס לפיו ההסתדרות "מגנה רק על ועדים חזקים", בעצם גם קבוצות העובדים החזקות מוחלשות בשיטת הסלאמי תחת חרב ההפרטה.

צריך להחליף את ההנהגה

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת לבניית התארגנות שתציב אלטרנטיבה להנהגת ההסתדרות ותפעל להחלפתה. יש צורך בהקמת אופוזיציה מאורגנת בהסתדרות, שתובל ע״י נציגי עובדים לוחמניים, ותיקרא לעובדים נוספים שמאסו בעיני ומעוניינים באיגודים מיליטנטיים ולא כנועים, להצטרף ליוזמה. לדעתנו, יש להיאבק באופן בלתי־מתפשר על אופייה של ההסתדרות הכללית ולמען:

• תוספות יוקר מלאות ותוספות שכר משמעותיות, במגזר הציבורי והפרטי כאחד
• השקעה ממשלתית ביצירת מישרות חדשות במגזר הציבורי, באמצעות פיתוח התשתיות והשירותים הציבוריים
• התנגדות מובהקת לכל ההתקפות הכלכליות על העובדים והעניים, ובכלל זה תוכניות ההפרטה והקיצוצים
• קמפיין כלל ארצי לאיגוד מקומות עבודה נוספים, למען העסקה ישירה וחיסול חברות כ״א והקבלן
• הפסקה של שביתה או חתימה על כל הסכם, תחייב דיון ואישור בהצבעה ע״י קבוצת העובדים הרלוונטית
• בחירות דמוקרטיות לוועד/מועצת עובדים בכל מקום עבודה אחת לשנה, ואפשרות להחליף נציג גם במהלך הקדנציה בתוך פרק זמן סביר, אם העובדים דורשים זאת; לאפשר לעובדים ארעיים, עובדי קבלן ועובדי כ״א לבחור ולהיבחר לוועדים ולמועצות
• סוף למינויים — בחירות דמוקרטיות של כל נציגי העובדים. שכר ממוצע של עובדים כשכר מקסימלי לכל נושאי התפקידים בהסתדרות. מניעה מנציגי עובדים לאייש תפקידי הנהלה. ועדי העובדים יפעלו כדי לחשוף את שחיתויות ההנהלה.
• מחוייבות של האיגוד לשמור על נאמנות בלעדית לעובדים — לממשלה ולמעבידים יש אירגונים משלהם; קיום ועידות מרחביות בהסתדרות אחת לשנתיים וועידה כללית אחת ל־4 שנים, לצורך דיון דמוקרטי במדיניות האיגודים
• סולידריות עם מאבקי העובדים בארץ ובעולם — פגיעה באחד היא פגיעה בכולם
• תמיכה בהתמודדות רשימות של נציגי עובדים בבחירות לרשויות המקומיות או לכנסת, על בסיס מצע שמקדם את מאבקי העובדים בשטח, וכשלב בדרך להקמת מפלגת עובדים עצמאית ודמוקרטית

סיעת חד״ש־מק״י ששואפת להוביל שינוי בהסתדרות, נוקטת בגישה שגויה שדחפה אותה לשמש בפועל לאורך השנים האחרונות כעלה תאנה לקואליציות של פרץ ועיני. בבחירות האחרונות להנהגת ההסתדרות לא הציבה הסיעה מועמד אלטרנטיבי לעיני, ושני חברי הנהגת ההסתדרות מטעמה הציגו בפומבי גישות הפוכות ביחס לעיני, כאשר אחד קרא במפורש לתמיכה בו והאחר להחרמת הבחירה ליו״ר. המחסור בעמדה עקרונית מגובשת, התבטאה לאחר מכן בפירסומים רשמיים לפיהם שוב השיגה הסיעה הסכם קואליציוני מספק עבורה, כשבמציאות למעשה דווקא לא נכנסה לקואליציה, אבל מסיבות טכניות ולא עקרוניות, מבלי שתתפרסם על כך הבהרת עמדה. אנו קוראים לסיעת חד״ש לשנות גישה, להפסיק להכפיש את אירגון כוח לעובדים, לצאת באופן מוחלט וגלוי מהנהגת ההסתדרות, להתחיל לפעול כאופוזיציה לוחמת, ולקרוא לגורמים נוספים לשלב כוחות.

המחסור בפורומים להתדיינות שיגרתית ודמוקרטית בתוך ההסתדרות מקשה מאוד על הקמת אופוזיציה, כאשר גם בית נבחרי ההסתדרות (בינ״ה, לשעבר "הוועד הפועל") הוא גוף מנוון שלא מאפשר אפילו לנציגים החברים בו לפתח דיון דמוקרטי. למרות הקשיים שבהתארגנות להובלת שינוי משמעותי בהסתדרות בתנאי מחנק הדמוקרטיה הנוכחיים, אין ספק שוועדים קיימים, כמו הוועדים הלוחמניים בנגב, יכולים להוביל מהלך כזה ושתהיה לו היענות. באופן כללי, ניסיונות לעקוף את הבעיה בהסתדרות הכללית ע״י פרישה של ועדים חזקים ממנה או הקמה של איגוד "מתחרה" בשלב הזה, יפספסו את המטרה. הם בעצם יבודדו את העובדים הכי לוחמניים משאר העובדים המאוגדים באירגון העובדים הגדול בישראל, ויפקירו את הכוח העצום והחיוני שבידי ההסתדרות, לידי המנגנון המסואב וההנהגה המשת״פית של עיני. במקביל, הכוח האירגוני של איגוד שנבנה מאפס חיצונית להסתדרות יהיה בהכרח הרבה יותר חלש ופגיע. קל הרבה יותר למחוץ איגוד קטן ורדיקלי שמנסה להשיג הישגים גדולים, מאשר אירגון עובדים המוני. ההסתדרות נבנתה מדמי־החבר של העובדים בישראל במשך שנים ארוכות ולכן היא שייכת להם ולא לאף עסקן פוליטי המשרת את בעלי־ההון. כוח־האדם, המשרדים, וקרן השביתה שברשותה, הם כלים חשובים שעליהם אסור לוותר. כוח השביתה העצום של ועדים כמו הנמלים, חברת החשמל, מקורות, בתי הזיקוק, הבנקים, עובדי הבורסה, עובדי נתב״ג ואחרים המאוגדים בהסתדרות הוא נכס אסטרטגי במאבק מול הממשלה והמעבידים.

אחדות העובדים

מכיוון שהמטרה היא לחזק את רמת האירגון של כלל העובדים, לצורך מאבק כללי על האינטרסים החיוניים של האנשים העובדים, כל פיצול כוחות יהיה מוטעה, אם הוא אינו לגמרי הכרחי לטובת התקדמות במאבקי עובדים קונקרטיים ובכפוף לאותה המטרה. אחדות העובדים היא עניין אסטרטגי, אבל היא לא מכתיבה התנהלות אוטומטית. כך לדוגמה, זאת תהיה טעות קשה אם אירגון המורים העל־יסודיים, המונה כ־31 אלף עובדים, יצטרף בשלב הזה להסתדרות המורים, למרות שהיא מונה כ־88 אלף עובדים, או לחילופין להסתדרות הכללית. בעוד שבטווח הארוך יש לשאוף לאחד כוחות, התחברות שהיא אירגונית בלבד תהווה כעת מקל בגלגלים עבור מאבק המורים. גם אם אירגון המורים יוכל במקרה כזה להשיג אוטונומיה אירגונית מסויימת בקבלת החלטות, המדיניות ההרסנית של הנהגות ההסתדרות הכללית והסתדרות המורים תפגע באופן ברור בהישגיו, תפעל לריסונו, ותכבול את ידיו.

בשביתה האחרונה גם ההסתדרות הכללית וגם הסתדרות המורים פעלו למעשה נגד מאבק אירגון המורים. מבלי שתהיה לפחות אופוזיציה מאורגנת וחזקה באיגודים אלה ככוח שותף, שמסוגל גם לאיים על ההנהגות הקיימות, התמזגות היפותטית כזו של אירגון המורים משמעותה מיסמוס הישגיו והחלשת כוחו. אלפי מורים ערקו מהסתדרות המורים לאירגון המורים בעקבות השביתה, מכיוון שזיהו בו כלי מאבק אפקטיבי ואמין יותר, בזכות ההתנגדות הפעילה, הפומבית והעיקשת לתוכניות הממשלה, והנחישות להגיע להישגים. אם היה אירגון המורים מקופל באחד מהאיגודים האחרים, דוגמה מעוררת השראה זו של מאבק מיליטנטי והישגים לא הייתה מתממשת, והמורים היו צריכים להתחיל את מאבקם מרמת אירגוניות נמוכה בהרבה. אם האופוזיציות המאורגנות שקמו בחודשים האחרונים באיגודי המורים היו נאבקות בשלב הזה על התמזגות עם ההסתדרות הכללית, את מי הן היו משכנעות עכשיו לרוץ לידיים החונקות של עיני וה־5% שלו? כשתצמח אופוזיציה רצינית וגלויה בהסתדרות הכללית, השיקול עשוי כמובן להשתנות.

במילים אחרות, לפעמים הדרך היחידה להתקדם היא בפיצול כוחות טקטי ובהפרדה אירגונית, תוך שאיפה לחבירה עקרונית בהמשך הדרך. בעוד שאנחנו בתנועת מאבק סוציאליסטי פועלים במסגרת ההסתדרות הכללית ואיגודי המורים כפי שתואר, אנחנו פועלים במקביל גם במסגרת אירגון "כוח לעובדים" שהשתתפנו בהקמתו, בדיוק משום שההתנהלות הבירוקרטית והמנוונת של ההסתדרות לאורך השנים יצרה מחסום ממשי בפני מאבקי עובדים; הפיתרון הכללי לבעיה זו הובהר כבר, אבל "כוח לעובדים" נועד לאפשר להתגבר על אותו המחסום עבור מקרים מסויימים, ובעיקר עבור מאבקי עובדים של התארגנויות חדשות, שללא הכלי הזה ייחנקו ע״י מנגנון ההסתדרות ויוכלו להגיע להישגים הרבה יותר דלים, אם בכלל.

הרקע להקמת אירגון כוח לעובדים

תמיכת ההסתדרות בהתארגנויות החדשות נשארת בגבולות צרים מאוד. ישנן דוגמאות רבות מהתקופה האחרונה לוועדים שרצו לצאת למאבק אבל נחסמו ונאלצו להיאבק במנגנון ההסתדרותי עצמו כדי לקבל תמיכה. לעיתים תוך כדי המאבק עם המעביד עצמו גילו שפקידי ההסתדרות מנהלים מו״מ בשמם ומגיעים להסכמות שלא מקובלות על העובדים והוועד. התארגנויות חדשות באופן טבעי מתקשות הרבה יותר לנהל מאבק בשתי חזיתות במקביל, כפי שעשו עובדי הרכבת בדימונה, שנאבקו גם בהנהגת האיגוד וגם בהנהלת הרכבת. הדוגמאות הקלאסיות מהשנים האחרונות להתארגנויות חדשות שהותשו וחוסלו למעשה באשמת ההתנהלות הכושלת של הנהגת ההסתדרות הן אלו של עובדי מפעל חיפה כימיקלים דרום ב־2003 ונהגי חברת האוטובוסים מטרודן ב־2005.

בשני המקרים הפעילו ההנהלות אמצעי אלימות כלפי העובדים (במקרה של חיפה כימיקלים דרום הייתה זו אלימות פיזית ברוטאלית במיוחד), ואילו ההסתדרות נקטה בקו סופר־פשרני מתחילת הדרך, לא הובילה אפילו שביתת סולידריות אחת, ומנעה מהעובדים להסלים את המאבק. נכון שעובדי מטרודן התרוצצו בכל הארץ בניסיון לשכנע קבוצות נהגים נוספות להתאגד, אבל אלה חששו לפרנסתם, והדרך לשכנע אותם להתאגד גם הייתה בהצבעה על הישגים ברורים במאבק, ועל גיבוי של ממש מצד ההסתדרות, אלא שגיבוי כזה לא ניתן. ההנהלות הצליחו להפעיל שוברי־שביתה, והמשיכו לעשות רווחים בשעה שהעובדים המתינו לתוצאות של תביעה משפטית. שביתת נהגי מטרודן נמרחה על פני חצי שנה והפכה לשביתה הארוכה שהייתה בישראל. בשני המקרים, ההישגים המזעריים העצימו את שחיקת העובדים והדמורליזציה. מנהיגי העובדים התפטרו והוועדים התפוררו. עובדות הקבלן בדואר ישראל והעובדים הארעיים בנתב״ג שביקשו את תמיכת ההסתדרות במאבקם נתקלו בהתעלמות וגישה בוגדנית מצד הפקידים הממונים בהסתדרות. ההסתדרות לא עשתה דבר כדי לארגן את ציבור המאבטחים ולהפסיק את הפרת הזכויות השיטתית שלהם בשל הסכמה שבשתיקה בין ההנהגה לבין חברות השמירה.

רבות מההתארגנויות החדשות שפונות להסתדרות נתקלות בגישה פשרנית שלא מחפשת הישגים מעבר למינימום הקבוע בחוק, בדילים מלוכלכים עם הנהלות מאחורי גב העובדים, ובחוסר הכוונה. מהסיבה הזאת פנו חלקן לקליניקה למשפט ורווחה באוניברסיטת ת״א לקבלת סיוע משפטי ואירגוני, וחלקן הסתייעו בתנועת מאבק סוציאליסטי ובפעילים חברתיים ופוליטיים. תגובה זו מצביעה על קצה הקרחון של התופעה של עובדים שמתנכרים להסתדרות, ומעידה שאפשר היה לאגד בתקופה זו שיעור גבוה בהרבה של עובדים, אם לא ההשפעות השליליות של מדיניות הנהגות ההסתדרות. להסתדרות יש משאבים וכוח־אדם שיכולים לסייע לארגן עשרות אלפי עובדים נוספים תוך מספר שנים מועט, אם תאומץ תוכנית אסטרטגית להשגת מטרה זו; שביתת עובדי הבורסה להכנסת עובדי כוח־האדם להסכם הקיבוצי הייתה דוגמה יפה למה שאפשר וניתן ליישם גם במקומות מאוגדים נוספים.

היוזמה להקמת "כוח לעובדים" ב־2007 עלתה בעקבות הסקת מסקנות של פעילים חברתיים, הקליניקה למשפט ורווחה, תנועת מאבק סוציאליסטי ומנהיגי העובדים שפעלו יחד סביב הקמת ועדי המאבטחים, מאבק קלדניות הדואר ושביתת העובדים הארעיים בנתב״ג. הצורך לחבר בין קבוצות עובדים שונות ולאפשר להן לסייע אחת לשנייה הוביל להקמת אירגון עובדים שיהווה גב גם להתארגנויות נוספות.

הישגים ראשונים

כוח לעובדים עמד מאחורי השביתה הראשונה בבית־קפה בישראל. השביתה ב"עלית קופי טו גו", שהגיעה להישגים מרשימים, עוררה השראה בקרב עובדים בענף, וגם דירבנה את ההתאגדות המקבילה במסגרת ההסתדרות ב"קופי בין". כיום מאוגדים במסגרת כוח לעובדים גם עובדי האוניברסיטה הפתוחה, בה מעולם לא היה קיים אירגון עובדים לפני כן, וכן עובדי במה והגברה. האירגון גם יזם וסייע להקמת ועדים בקסטרו, סינמה סיטי, לחם ארז בחיפה, במספר עמותות ובמקומות נוספים. האירגון מקיים קשרי סולידריות ומסייע לוועדי המאבטחים בבי״ח קפלן, בפקולטה לחקלאות, באוניברסיטה העברית ולוועד העיתונאים בהארץ וכן מקיים קשרים עם קבוצות סטודנטים הפעילות למען צדק חברתי. בתחום ההסברה הוקם אתר אינטרנט ופעיליו יזמו קורס (במסגרת המכללה החברתית־כלכלית) לקידום התארגנויות במקום העבודה, בתל־אביב, חיפה, ירושלים ובאר־שבע.

כוח לעובדים מציג מבנה של אירגון עובדים דמוקרטי בו הכוח מרוכז אצל העובדים מהשורה. בחירות לכול מוסדות האירגון מתקיימות אחת לשנה וישנה אפשרות להחליף נציג מכהן בכל זמן בהליך פשוט יחסית, שכירים של האירגון ישתכרו עד השכר הממוצע במשק, החלטות מהותיות כגון סיום שביתה, סכסוך עבודה או חתימה על הסכם מתקבלות בהחלטה דמוקרטית של העובדים אליהם נוגע העניין וכל סניף/ועד מחוייב לקיים ישיבה של כלל העובדים לפחות אחת לשלושה חודשים. הגוף הריבון באירגון, "אסיפת הנציגים", מורכב כולו מנציגי הסניפים/וועדים. זוהי קרקע בריאה המעודדת התגבשות אירגונית ופוליטית ואקטיביות של הוועדים החדשים.

מטרות כוח לעובדים, כפי שהן מנוסחות באתר האירגון, כוללות מאבק "באופן חסר פשרות להגנה על זכויות עובדים, לשיפור תנאי שכרם ועבודתם, נגד העסקה באמצעות חברת כוח אדם וקבלן, נגד תהליכי הפרטה, ובעד קידום העבודה המאורגנת... מאבק לצדק כלכלי־חברתי, מדינת רווחה אוניברסלית, דמוקרטיה בעולם העבודה... שוויון מלא בין נשים וגברים, ערבים ויהודים וכל חלקי החברה הישראלית".

התפקיד של כוח לעובדים

כוח לעובדים חייב להמשיך בקו החיובי בו הוא נבנה עד היום ולבנות את כוחו: לצרף חברים חדשים, להקים ועדים חדשים ולגבש אותם מבחינה אירגונית ופוליטית, להכשיר פעילים נוספים, לבסס את המטות האזוריים ואף לבנות חדשים. על כוח לעובדים להגביר את הדיון הפנימי בנושאים הפוליטיים — ניתוח הקפיטליזם בישראל, הגלובליזציה, ניסיון תנועת העובדים, האלטרנטיבה הסוציאליסטית וכו' — שהינם הכרחיים לבניית האירגון. עליו לנסח קו פעולה ואסטרטגיה, שתהיה מסוגלת להתמודד עם השאלה: כיצד מנצחים את תוכניות ההפרטה, הקיצוצים והרס העבודה המאורגנת?

גם אם ישנם גורמים שיחלקו עלינו בקביעה זאת, התפקיד של כוח לעובדים אינו לבנות איגוד מתחרה להסתדרות, מהסיבות שפורטו. כוח לעובדים לא תוכל להתחרות ביכולות האירגוניות של ההסתדרות, וזה כולל קרן שביתה (אפילו שחשוב לבנות עבור האירגון תשתית כלכלית יציבה הנשענת על כוחם של עובדים בלבד) או ביצוע צעדי גיבוי משמעותיים כמו הפגנות ושביתות סולידריות בקנה מידה גדול. תמיכתו של עיני במדיניות ההפרטה קונה לו מתנגדים בקרב חברי הוועדים לוחמניים ועובדים פעילים מהשורה, אבל אין להסיק מכך שהם יהיו מוכנים לעזוב את ההסתדרות לטובת אירגון חדש כמו כוח לעובדים, וגם אם היו מוכנים, לא בהכרח זה מה שהיו צריכים לעשות. יש לחבור לגורמים אלה ולאופוזיציות באיגודי המורים, לצורך קידום שת״פ לחיזוק מאבקי עובדים והמאבק לדמוקרטיזציה באיגודים.

כוח לעובדים צריך להשתמש במבנה הדמוקרטי שלו, אופן הפעולה שלו ובהישגים שלו כמודל התנהלות עבור שאר האיגודים, וכבסיס לחיזוק קשרים עם עובדים מאיגודים אחרים. דוגמה יפה לכך כבר הודגמה בתמיכתו והצטרפותו של כוח לעובדים לצד פעילי תנועת מאבק סוציאליסטי להפגנות האופוזיציה בהסתדרות המורים. חשוב שכוח לעובדים יפתח בהדרגה קו של ביקורת בונה כלפי ההסתדרות הכללית והסתדרות המורים, שמצד אחד תוקף את מחדלי ההנהגה ומצד שני מסוגל להתחבר לעובדים לוחמניים בשטח. חשוב גם שהאירגון יתמוך ויסייע במאבקים מקומיים וארציים של עובדים המאוגדים בהסתדרות, ויציע תוכנית רצינית לניצחון המאבק. תמיכה זו תהיה קריטית במיוחד אם הנהגת המאבק, הוועד או האיגוד ינסו למכור אותו. סולידריות מסוג זה תסייע גם במקרים שבהם יצטרכו ועדים של כוח לעובדים להסתייע בסולידריות ותמיכה מבחוץ.

לבסוף, מאבקים איגוד־מקצועיים בלבד אינם מספיקים לשינוי החברה. מעמד העובדים נתקל גם בבעיות חברתיות בוערות — הפרד ומשול בין עובדים על רקע גזענות, אפליה וליבוי סכסוכים לאומיים, לדוגמה. לכן חשוב שכוח לעובדים יפתח גישה סולידרית בסיסית כלפי מאבקים חברתיים שחורגים ממקומות העבודה, ויתמוך עקרונית בהקמת מפלגת עובדים עצמאית ודמוקרטית, על בסיס המוני, שתוביל מאבקים אלה, ותשמש את האנשים העובדים להגנת האינטרסים שלהם.