socialism.org.il
המשבר מגיע לארץ
עם הבורסות קורסות גם הפנסיות. לא הממשלה ולא ההסתדרות מציעים רשת ביטחון רצינית לפנסיות או למפוטרים.
גל חייט ושי גלי
13.12.2008 13:49

חוסר ודאות כבד מלווה כל אחת ואחד מאיתנו נוכח התפתחות המשבר הכלכלי. דו״ח העוני שהתפרסם לאחרונה ומתייחס לשנת 2007, מצביע על מגמות של התרחבות העוני בקרב קשישים ל־22.6% וכן על כך ש־12.2% מכלל המשפחות בהן ההורים עובדים נמצאות מתחת לקו העוני, כלומר 46% מהמשפחות העניות הן משפחות עובדות. הצמיחה לא הצליחה לצמצם את היקף העוני, מלבד באופן מזערי בקרב ילדים, ואף ניכרת מגמה של העמקת העוני בקרב משפחות רבות. כ־75% מהשכירים מרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק. אלה הם רק נתוני הפתיחה לתחילת המשבר.

לאור המצב, החליט משרד האוצר להכריז על תוכניות להאצת המשק ולהצלת שוק ההון. היקף התוכנית שכונתה בשם "תוכנית ההאצה" הוא 21.7 מיליארד שקלים שמוקדשים, בין היתר, להשקעות בתשתיות, בניית כיתות לימוד והגדלת התקציב להכשרה מקצועית, שאמורים להוסיף מקומות עבודה ובאותה הזדמנות לשפר את השירות לאזרח. אך רק 1.5 מיליארד שקלים מגיעים מתקציב 2009. בתוכנית אין תכנון של פרויקטים ציבוריים חדשים, אלא רק הקדמתם של כאלה שתוכננו לעתיד. אין מדובר גם על הגדלה משמעותית של תקציבים, כדי לא להגדיל את הגירעון התקציבי. מדובר בכספים שכבר הוקצו לתקציבי השנים הקרובות. לצד מדיניות "החיסכון" של האוצר, חלק אחר בתוכנית דווקא מדבר על הורדת מיסים לעשירים. התוכנית ממשיכה בהורדת מס החברות ומס ההכנסה לבעלי שכר גבוה, הפחתת 80% מהמס על חלוקת דיווידנדים בבורסה והורדת מיסים למשקיעים זרים. הורדות מיסים אלו צפויות לעלות לקופת המדינה באובדן של יותר מ־7 מיליארד שקלים בשנה.

עיני, אולמרט ונתניהו "דואגים" לפנסיה שלך

הביקורת הרמה ביותר לתוכניות האוצר נשמעה מכיוונו של יו״ר ההסתדרות, עופר עיני, שמחה על חוסר ההתייחסות בתוכנית לקרנות הפנסיה וקופות הגמל. עיני ושרגא ברוש, יו״ר איגוד התעשיינים, גיבשו תוכנית חלופית שמציעה, בין היתר, רשת ביטחון של המדינה לקרנות הפנסיה וקופות הגמל. האוצר מתנגד נחרצות למהלך כזה ובמקום זאת החליט להשקיע 5 מיליארד שקלים בהזרמת כספי ציבור נוספים לבורסה באמצעות הקמת קרן יחד עם גופים פרטיים נוספים. קרן זו תרכוש אג״חים שאיבדו מערכן ותעניק אשראי לחברות שהנפיקו אג״חים כדי שיוכלו לקנות אותן בחזרה במחיר נמוך מהקרן (מיחזור חובות). כלומר, החברות האלה גם פיזרו אג״חי זבל וגם ירוויחו עליהן באדיבות כספי משלם המיסים. באופן לא מפתיע, כאשר נוגע הדבר לאינטרסים של חברות בורסאיות, האוצר דווקא מגלה נדיבות רבה ומציע אף לספוג את ההפסדים של הקרן לאורך כל תקופת מעורבותו. גם לטובת הבנקים יוקצו 6 מיליארד שקלים מצד המדינה כעירבונות לכיסוי הפסדים שעלולים להיגרם להם בשל אי־יכולת להחזיר חובות בתקופה זו. הערבויות יינתנו מבלי שהמדינה תדרוש דבר מהבנקים בתמורה. אלה הם אותם בנקים שהעובדים ובעלי העסקים הקטנים חילצו באמצעות כספי משלם המיסים בשנות השמונים. לאחר ש"הובראו", המדינה הפריטה אותם בתקופה של צמיחה, כך שבעליהם החדשים יכלו לגזור מקופתם דיווידנדים שמנים היישר לחשבונם הפרטי.

צביעות האוצר, המוכן להשקיע מיליארדים לחילוץ הבנקים וחברות כושלות אך מתנגד עקרונית להציל את חסכונותיהם של העובדים, עוררה בצדק זעם רב בקרב הציבור ובקרב עובדים מאורגנים בפרט. עיני נאלץ להגיב ולאיים בהכרזת שביתה כללית במשק. עיני דוגל בשיתוף־פעולה בין המעבידים, איגודי העובדים והמדינה, ולשם כך הוא מוכן לקשור את האינטרסים של העובדים לאינטרסים של המעבידים הגדולים. למרות זאת משרד האוצר לא שיתף אותו בהכנת התוכנית, דבר שהרגיז אותו במיוחד. אבל הצעתו של עיני לפריסת רשת ביטחון והזרמת כספים מתקציב המדינה על מנת לבטח את הפסדיהן של קרנות הפנסיה וקופות הגמל, אשר חלקן נמצאות בבעלות בתי השקעות וחברות פרטיות, אינה מהווה פיתרון לבעיה, כיוון שהיא משאירה את חסכונות העובדים נתונים לחסדי הבורסה בתקופה של משבר פיננסי חמור. הדבר משול לספינה העוברת ליד אדם הטובע בעת סערה בלב ים וזועק לעזרה, אך רב החובל מציע לזרוק לו את גלגל ההצלה ולהותירו בים במקום למשוטו מן המים ולהעלותו לסיפון.

להוציא את הפנסיות וקופות הגמל מהבורסה

חלק גדול מההפסדים בקרנות הפנסיה, מקורן ב"רפורמה" שהוביל ביבי בשנת 2003, אשר הגדילה את החלק היחסי המושקע בבורסה מתוך קרנות הפנסיה החדשות, מ־30% ל־70%. הריבית הריאלית השנתית של קרנות הפנסיה משנת 2004, עומדת רק על 0.23% (נכון לסוף אוקטובר 2008, לפי מחקר של מכון אדווה). במידה והקרנות היו ממשיכות להיות מושקעות ביחס הקודם, הן היו זוכות לריבית ריאלית שנתית של יותר מ־4%. האוצר, שטוען כיום כי אין מקום להתערבות בנושא הפנסיה מכיוון שהקרנות עדיין רווחיות, פשוט משקר, וזה לא חדש. נציגי האוצר גם טוענים שתוכניתם הצילה את הפנסיה מגירעונות אקטואריים (משוערים לעתיד). טענות אלה מתגחכות נוכח הגירעונות הריאליים שמאיימים על הפנסיות של החוסכים כבר בשנים הקרובות. בנוסף, היקף הגירעונות האקטואריים בזמנו נופח משמעותית לצרכים תעמולתיים. הגירעון האמיתי לא היה בהיקף חריג במיוחד. הוא נוצר בעיקר כתוצאה מעלייה בתוחלת חיים, ירידה כפויה במספר החוסכים, ואחוז הפרשה נמוך יחסית (הסכם הפנסיה החדש של ההסתדרות מפחית אותו עוד יותר). הממשלה הבטיחה לכסות גירעון עתידי זה עוד בשנת 1995, בתמורה להסכמת ההסתדרות הכללית אז לחיסול הפנסיה התקציבית.

מרבית העובדים התנגדו לתוכנית האוצר, כפי שהשתקף בהפגנה של 60 אלף עובדים מול הכנסת. אבל ההפגנה התקיימה רק לאחר שהנהגת ההסתדרות כבר התקפלה ואישרה בפועל את התוכנית של ביבי. ההפגנה הדגימה את הנכונות של העובדים למאבק נחוש נגד התוכנית, מאבק אותו סיכלה ההנהגה, שהייתה מוכנה רק לשיחרור קיטור לאחר שהמאבק הסתיים (לכתבה באתר).

פיתרון אמיתי למשבר הפנסיה חייב להתחיל בהוצאה מיידית של חסכונות הפנסיה מהבורסה. חייבים להפסיק את מחלבת הכספים שעושות הקרנות על גבם של החוסכים בדמות עמלות ודמי ניהול גבוהים. יש להבטיח פנסיה ראויה עבור כלל העובדים, ולהוריד משמעותית את גיל הפרישה (את העלייה בעלות אפשר לכסות באמצעות מיסוי מוגבר על המעבידים וההון הגדול). פיתרון אמיתי מחייב את העברת כל כספי הפנסיה לבעלות ופיקוח ציבוריים והבטחת פנסיה תקציבית ציבורית, שתמומן ע״י הממשלה והמעבידים ותספק שכר מחייה לכל עובד המגיע לגיל פרישה, באמצעות שיפור המנגנון שכבר קיים בביטוח הלאומי. קופות גמל וקרנות השתלמות יהיו בטוחות יותר גם כן אם יוחזקו כקופות חיסכון בבעלות ציבורית (תחת ניהול העמיתים), נטולות סיכון ופטורות ממס — המדינה תוכל לבטח את הסכומים, ובמקום שיישרפו על פרויקטי הנדל״ן הכושלים של תשובה ולבייב, שישמשו לפיתוח מערכות הבריאות והחינוך.

תוכנית למאבק בפיטורים

בין הצעות האוצר ישנה גם הצעה להסבה מקצועית של מפוטרי היי־טק למקצוע ההוראה. צביעותו של האוצר מתגלה פעם נוספת, מכיוון שהוספת תקנים לחינוך עומדת בסתירה למדיניותו בשנים האחרונות שכללה פיטורים, עידוד פרישה מוקדמת וקיצוץ מתמיד בתקנים של מורים. האוצר גם לא נותן מענה לרמת השכר הנמוכה במערכת החינוך. עיני וברוש מצידם מציעים, שהממשלה תממן משכורות של עובדים בחברות שנקלעו ל"קשיים כלכליים" כדי למנוע פיטורים. האינטרס של התעשיינים בכך ברור, אבל למרות שהכוונה המוצהרת היא מניעת פיטורי עובדים, אין לעובדים אינטרס במימון הפסדי המעבידים באמצעות כספי המיסים, ועוד מבלי להשתתף ברווחים...

חברות רווחיות רבות מפטרות עובדים או מרעות את תנאי העבודה כדי "לאבד שומנים" לקראת המשבר. לעיתים הן מציגות מצג שווא של "קופה ריקה" בזמן שלמעשה יש להן עודפים גדולים שהוזרמו לכיסם הפרטי של הבעלים והמנהלים או לחברות אחרות השייכות לאותם בעלים, כפי שקרה במפעל "פולגת טקסטיל" בקריית גת. צעד נחוץ כדי להגן על המשרות ותנאי העבודה, בייחוד בתקופה זו, הוא התארגנות להקמת ועד עובדים. בשום מקרה אסור לעובדים לוותר על זכות זו, דווקא לאור הלחצים הגוברים של מעבידים רבים בתקופה הנוכחית לפרק ועדי עובדים ולהתנכל להתארגנויות חדשות. דוגמאות לכך, ניתן לראות במוזיאון גן המדע במכון וייצמן או בחברת תדיראן אמפא, שם הסכים עיני לדרישת הנהלת קריסטל (שהתעניינה ברכישת החברה), לפירוק ועד העובדים ופיטורי עובדים נרחבים. מדובר שוב בהתערבות הרסנית מצד עיני, שמהווה בגידה לשמה באותם עובדים בפרט ובעבודה המאורגנת ככלל.

אל מול תוכניות פיטורים או קיצוצים, על ועדי עובדים לדרוש את פתיחת כל ספרי החשבונות של החברה כדי לברר לאן נעלמו הכספים. בכל מקום בו ההנהלה מציעה פיטורי עובדים, יש לדרוש את הדיווידנדים שהבעלים שילשלו לכיסם בעבר חזרה לקופת החברה וביטול חלוקת דיווידנדים עתידית. במקום פיטורי עובדים, יש לדרוש לפטר את המנהלים ולהעביר את החברה לבעלות ציבורית תחת ניהול דמוקרטי של העובדים. העובדים לא צריכים לשלם במשרתם עבור החמדנות לרווח של המעבידים.

תאגידים שמפסידים

ישנן גם חברות שבאמת מפסידות בתקופה זו, ועומדות בסכנת סגירה או פיטורים מאסיביים, גם במידה ומקצצים במשכורות מנהלים וברווחי הבעלים. במקרה ואותה חברה מייצרת מוצרים או שירותים שאינם נחוצים לחברה, ניתן להסב את תפקודה לייצור מוצרים או שירותים נחוצים. כך לדוגמא הייתה יכולה להימנע סגירת מפעל הייצור של "בגיר" ב־2002. "בגיר", שמתמחה בהפקת חליפות יוקרה, העבירה את פסי הייצור למדינות אחרות, ופיטרה כ־700 עובדים. אפשר היה להעביר אותה לבעלות ציבורית ולהסב את המפעל לייצור ביגוד איכותי לשוק הרחב ובגדי עבודה, לשיווק ללא מטרות רווח. אפשרות נוספת במקרים כאלה היא סגירת החברה והסבת אותם עובדים למקצועות ומקומות עבודה אחרים באחריות ובמימון המעביד והמדינה. השקעה מאסיבית של המדינה בפיתוח פרויקטים ציבוריים והרחבת המגזר הציבורי יכולה לתת מענה לאותם עובדים, כמו גם לצורך בשירותים ציבוריים חיוניים ותשתיות.

הממשלה מתכננת לחלק פרויקטים תשתיתיים לקבלנים ותאגידים פרטיים, שיעשו רווחים נכבדים על גבם של עובדים שיעבידו בתנאים מינימליים. החלופה ההגיונית היא לדרוש שהתוכניות יתבצעו ע״י המדינה. כך תתאפשר קליטת מפוטרים למגזר הציבורי, וזו צריכה להיעשות גם במקביל לקליטת כל עובדי כ״א והקבלן במגזר הציבורי כעובדים קבועים. כדי להגן על המפוטרים ועל המשרות הקיימות, יש צורך בעצירת תוכניות ההפרטה ובהבטחת דמי אבטלה בגובה שכר מינימום לפחות. גם במקרה זה חלק גדול מהמימון צריך להגיע ממיסוי מוגבר של בעלי־ההון — הם הגדילו את רווחיהם בתקופת הצמיחה, אין שום סיבה שיגלגלו על האנשים העובדים את מחיר המשבר.

איומו של עיני להכריז שביתה כללית במשק שתכלול את המגזר הציבורי והפרטי, משקף את הלחץ שמופעל עליו כתוצאה מכעס אדיר שמצטבר אצל עובדים רבים, ומוכנותם להתארגן למאבק על המשרות, החסכונות והפנסיות. אלא שעיני מקיים ברית הדוקה עם המעבידים, הוא אינו מייצג את האינטרסים של העובדים והצהרותיו הן בגדר מס־שפתיים. לכן זהו תפקידם של ועדים לוחמניים בהסתדרות, להניע מהלך כזה, במשותף עם התארגנויות עובדים נוספות, אירגון המורים, אירגון "כוח לעובדים", וכדומה.

הלאמה: כבר לא מילה גסה

במשך שנים נחשבה המילה הלאמה, יחד עם מושגים "שנואים" אחרים כמו איגודי עובדים וסוציאליזם, לגרועה שבקללות עבור כל תומכי מדיניות אי־ההתערבות בשוק. אבל בחצי השנה האחרונה ביצע הממשל האמריקאי הלאמות בהיקף גדול בהרבה מזה שביצע אויבם השנוא הוגו צ׳אווס, נשיא ונצואלה, המתיימר להיות סוציאליסט. ממשלות ארה״ב, אנגליה, בלגיה ואיסלנד הלאימו כמה מהגופים הפיננסיים הגדולים במשק. אלא שבדומה להלאמת הבנקים ע״י ממשלת ישראל ב־1983, מדובר בהלאמה שמטרתה להגן על המערכת הקפיטליסטית והאינטרסים של בעלי־ההון והתאגידים. הגופים הפיננסיים שהולאמו ממשיכים להתנהל למטרות רווח בלבד ולא למען רווחת הציבור וממילא מועמדים להפרטה בהמשך. דוגמאות אלו פותחות את הדלת עבור עובדים לדרוש מהממשלה שימוש בכלי ההלאמה כדי שישרת את האינטרסים שלהם ושל כלל החברה.

הקפיטליזם במשבר

הלקח העיקרי מהתקופה האחרונה הוא כי איננו יכולים להפקיר את הכלכלה בידי מי שקידמו מדיניות הרפתקנית שכרסמה בכושר ההשתכרות שלנו והפקירה את העתיד שלנו לחסדי הבורסה. האחריות אינה נופלת רק על כתפי שרי אוצר מושחתים, או פוליטיקאים, המקבלים תרומה ספציפית מבעל־הון זה או אחר. מדיניות קפיטליסטית ניאו־ליברלית קודמה ע״י כל הממשלות בשלושת העשורים האחרונים, ללא יוצא מהכלל, וע״י כל המפלגות הממסדיות. לרובם המוחלט של אמצעי התקשורת והאקדמיה, שהריעו בתשואות רמות לאותה מדיניות ואף טרחו לציין כי זו האפשרות היחידה וכי אין כל אלטרנטיבה אחרת, יש חלק בקידום מדיניות זו. המשבר הנוכחי גרם לחלק גדול מאותם מומחים, כלכלנים ופוליטיקאים להודות כי טעו. אבל עכשיו הם טוענים כי אנחנו צריכים לתת להם "לתקן את הנזק". המשבר אינו רק תוצר של מדיניות כלכלית לא נכונה, הוא תוצר של הכשלים הפנימיים של המערכת הקפיטליסטית עצמה.

הקפיטליזם הוא מערכת שבה עובדת מפעל נעליים אינה מסוגלת לרכוש בסוף החודש אפילו זוג נעליים אחד. תחת השיטה הקפיטליסטית, למרות שקיים שפע של מזון להאכלת כל אוכלוסיית העולם קיימות תופעות מקיפות של רעב נוראי גם בתקופות של צמיחה כלכלית. זו שיטה שדוחקת המוני משפחות לחיי עוני. מערכת שבה באופן מתמיד "הסנדלר הולך יחף". השפע העצום הקיים וההישגים הטכנולוגיים, עומדים בסתירה לעוני ולדלות של מספרים הולכים וגדלים. זהו תוצר של התעשרות חסרת תקדים של קומץ בעלי־הון ותאגידים בינ״ל. עבור רוב אוכלוסיית העולם, במיוחד בעולם השלישי, אך גם בקרב חלקים גדולים של העובדים במדינות המפותחות, משבר כלכלי הוא חוויה יומיומית. גם משברים חברתיים וסביבתיים הם תוצרים קבועים של אותה מערכת הרסנית. הסתירות האלה בדיוק, הן שמובילות את המערכת כולה, אחת לתקופה, למשבר כלכלי חמור בהרבה שמאיים לסחוף את החברה למערבולת של עוני, פשע, לאומנות, סבל ומלחמות.

המשבר של הקפיטליזם בעולם לא יביא לקריסת הקפיטליזם מעצמו ולהחלפתו בשיטה אחרת. להיפך, מבלי שתקום תנועת עובדים סוציאליסטית המונית, הקפיטליזם ובעלי־ההון יצליחו להתאושש מהמשבר באמצעות גביית מחירו הנורא משאר חלקי החברה. התקופה הקרובה תצריך בנייה של התארגנויות חדשות ברמה המקומית והארצית להגנה על תנאי המחייה שלנו. התארגנויות כאלה צריכות לשאוף לבנות בסיס המוני ולחפש שת״פ עקרוני עם גופים אחרים הנלחמים כנגד התקפות דומות מצד בעלי־ההון והפוליטיקאים. לאנשים העובדים נחוצה מפלגה עצמאית, דמוקרטית, על בסיס המוני. מפלגה כזאת תאפשר איחוד של מאבקי העובדים, המאבקים החברתיים והסביבתיים, מאבקים נגד הגזענות, הלאומנות, הכיבוש וסכנת המלחמה. היא תאפשר גם הפלה של ממשלות ההון והשיטה הקפיטליסטית ואת החלפתה בחברה סוציאליסטית, במסגרתה הכלכלה תתוכנן בצורה דמוקרטית למען סיפוק הצרכים של כלל החברה.