מאות ההרוגים בימים האחרונים לא יובילו לשלום אלא רק לעוד זעם והרג. תנועת מאבק סוציאליסטי תמיד התנגדה לירי הקסאמים, ובכלל לפגיעה במשפחות העובדים והעניים בישראל, בשטחים הפלסטיניים וברחבי המזרח התיכון. התקיפה היא לא פעולה הגנתית מכל בחינה ולא נועדה להביא שקט לתושבי הדרום. כמו מלחמת לבנון השנייה, שגם אליה התנגדנו, לא רק שלא מדובר בפיתרון לשום דבר, מדובר בהחרפת הבעיה בשטח. הממשלה הנוכחית היא שאחראית כעת להסלמה ולהשלכותיה. התקיפה הזאת, לא רק שלא מהווה פיתרון, היא ממחישה שוב שהסכנה הגדולה לביטחון תושבי ישראל והאזור נמצאת בשלטון האליטיסטי בישראל.

למעלה מ־365 הרוגים פלסטינים, 1,600 פצועים, ו־4 הרוגים יהודים וערבים בצד הישראלי, כתוצאה מהתקיפה האווירית הנרחבת ביותר אי־פעם בשטחים הפלסטיניים, שכללה כבר בשעות הראשונות עשרות טונות של חומר נפץ שהטילו עשרות מטוסי קרב. בממשלה ובצבא ידעו היטב שירי הרקטות יוגבר בתגובה לתקיפה, ואף העריכו שמספר הרקטות יעלה ל־100 ביום במהלכה. כצפוי, התקיפה מבעירה את האזור כולו ומעצימה את הקיטוב הלאומי בין יהודים לערבים.

המטרה האמיתית של התקיפה היא לא רגיעה, בדיוק כפי שזאת לא היתה המטרה גם במבצע "חורף חם" בפברואר 2008 ובמלחמת עזה הקודמת (מבצע "גשמי קיץ") שנוהלה במקביל למלחמת לבנון השנייה. גם להתקפות אלה, שגבו למעלה מ־550 הרוגים יחד, התנגדנו. כמו אז, גם עכשיו, המלחמה ממשיכה באמצעים צבאיים את המדיניות הפוליטית של הממשלה. מטרת התקיפה היא לא הפסקת ירי הרקטות אלא פגיעה בממשלת החמאס ברצועה בניסיון ליצור רושם שהממשלה מתאמצת לספק פיתרון. עבור האליטה הישראלית, משחק היוקרה שלה מול החמאס חשוב יותר מהביטחון של תושבים בדרום, שמשמשים אותה כבני־ערובה. המהלך הראוותני מתבצע בחסות תקופת הבחירות בארץ ותקופת המעבר בין הממשלים בארה״ב, והוא נועד גם למחוק את התדמית התבוסתנית שדבקה בממשלה לאחר מלחמת לבנון השנייה, ולשמש כך כאיתות למוכנות לעימות מדמם נוסף עם איראן ועם החיזבאללה.

מלחמה לפני בחירות היא טקטיקת ספין קלאסית של ממשלות כושלות. הממשלה שאחראית לאסון של מלחמת לבנון השנייה, ולכמה מבצעי ראווה צבאיים ומדממים במיוחד, מציגה עכשיו עוד מהלך מלחמתי שנועד גם להציל את "קדימה" ו"העבודה" מהקריסה בסקרים, על חשבון הביטחון של תושבי רצועת עזה, שדרות, אשקלון, נתיבות, ויתר היישובים בסביבה.

שר הביטחון המיליונר ברק כבר הודיע שהוא משהה את קמפיין הבחירות שלו, וזה לא מפתיע מכיוון שהמהלך הצבאי עצמו הוא קמפיין הבחירות שלו. כל המפלגות הממסדיות מרוויחות בטווח הקצר מהעיסוק המסנוור במלחמה היזומה, שמשמשת גם כהסחת דעת מהמשבר הכלכלי העולמי. לאף אחת מהמפלגות הממסדיות, שתומכות כולן בקפיטליזם, אין פיתרון שיכול להבטיח הגנה על מישרות ועל תנאי המחיה, כפי שאין להן פיתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני ולבעיות שהוא יוצר.

כמיטב המסורת, ניתן למבצע הצבאי שם ציני וחולני — "עופרת יצוקה" (מתוך שיר לחג החנוכה) — כתזכורת לכך שישנם גורמים בשלטון הישראלי שעבורם לא מדובר בהרבה יותר ממשחק או הרפתקה. ההרפתקה הצבאית הזאת כבר גבתה מחיר דמים עצום — כבר בשעות הראשונות זינק מספר ההרוגים כתוצאה מהתקיפה לרמה הגבוהה פי כמה ממספר ההרוגים מכל הרקטות שנורו עד היום מהרצועה.

למרבה הצער, ההרפתקה הזאת לא הסתיימה, הממשלה מסרבת באופן שחצני להפסקת־אש, ועל הפרק נמצאות גם פשיטות קרקעיות וגם פתיחת חזית נוספת מול חיזבאללה בלבנון. כבר בשלב הזה גויסו אלפי חיילי מילואים בצווי חירום. התקיפה בהחלט עלולה להסתבך ולהצית אירועים עוד יותר קשים במזרח התיכון בשבועות הקרובים, כפי שהודיע ברק: "זה לא יהיה קל ולא יהיה קצר".

הממשלה חיבלה ברגיעה

ממשלת ישראל סירבה לחזק את הרגיעה ולהפוך אותה להפסקת־אש אמיתית, שלפחות תשפר את שיגרת החיים היומיומית של ישראלים ופלסטינים, שלא לדבר על צעדים ממשיים לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שאותו היא לא מסוגלת כלל לסיים. להיפך, לאורך כל חודשי ה"רגיעה" המשיכה הממשלה בפעולות התגרות והפרה — כמו לדוגמא ב־4 בנובמבר, יום הבחירות בארה״ב, שנוצל להפצצות מהאוויר. כפי שברק מודה כעת, הפעולה הצבאית הוכנה לפרטים במהלך אותם החודשים. בגדה המערבית ובשולי רצועת עזה נמשכה פעילות צבאית שוטפת. הממשלה סירבה לביצוע חילופי שבויים מלאים, שהיו יכולים להחזיר גם את החייל השבוי גלעד שליט למשפחתו.

במקביל נמשך המצור הכלכלי והצבאי על רצועת עזה, בשיתוף־פעולה של המעצמות הגדולות, של מצרים, של תנועת הפתח ושל שאר משטרי הליגה הערבית, שברובם מוחים עכשיו באופן צבוע על ההרג. עבאס (אבו־מאזן) והשלטון הדיקטטורי של מובארק במצרים, הגדילו לעשות והצהירו במרומז על תמיכה בתקיפה, באופן עוד יותר מובהק מכפי שעשו חלק מהשליטים הערבים בתחילת מלחמת לבנון השנייה. שרת החוץ לבני גם הוזמנה לביקור מיוחד בקהיר יומיים לפני המלחמה.

שיתוף־הפעולה הזה עם התקיפה מעורר זעם אדיר בקרב ההמונים הערבים במזרח התיכון. הוא מוסיף לשנאה שכבר קיימת למשטרים המושחתים של הליגה הערבית, שבדומה למשטר המושחת בישראל, לא פועלים כדי לשרת את הציבור הרחב של האנשים העובדים והעניים, אלא כדי לנצל ולדכא אותו. הזעם שמתפרץ כעת עלול עוד לקצר את ימיה של הדיקטטורה הנחלשת של מובארק במצרים, וצפוי גם להחליש עוד יותר את עבאס, בתור הבובה של הממשלה בישראל. המצב יגחיך עוד יותר את ההצגה של "שיחות אנאפוליס", שבינתיים הוקפאו בעקבות המלחמה ושמלכתחילה נתפסו בצדק כבדיחה בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובשאר העולם.

מאז הוצאת ההתנחלויות והצבא מרצועת עזה ב־2005, השלטון הישראלי המשיך לחלוש על השטח בפועל כמו על כלא ענקי, והסלים את ההתקפות על התושבים, בגיבוי המעצמות הגדולות, לאחר שהחמאס ניצח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. החמאס הצליח לנצח כתוצאה מהצבעת הענשה נגד המושחתים של תנועת הפתח, ועל רקע פשיטת הרגל של הארגונים הפלסטינים שקראו לעצמם פעם סוציאליסטים.

כמובן שחמאס רחוקה מאוד מלהיות תנועה סוציאליסטית, וגם מהווה מכשול במאבק של ההמונים הפלסטינים לשחרור לאומי, מכיוון שהיא לא מציעה אסטרטגיה לפתרון רציני של הבעיות של ההמונים הפלסטינים, וכמובן שהיא לא מסוגלת לבנות תמיכה בקרב האנשים העובדים והעניים בישראל, שבהם היא פוגעת. למרות זאת, החמאס מתחזק על בסיס השחיתות והבוגדנות של הפתח, והפעולות של הממשלה בישראל. הוא מתחזק למרות שלרוב הרחוב הפלסטיני, בדומה לרחוב הישראלי, נמאס מהמפלגות הגדולות הקיימות כרגע, ויש צימאון לאלטרנטיבה.

ערב המלחמה בעזה, עשתה הממשלה שימוש ציני במשבר ההומניטרי שבאחריותה, והורתה על פתיחה זמנית של המעברים לצורך הכנסת מזון וציוד רפואי. לאחר שהחלה התקיפה, הודו גורמים בממשלה שהמהלך נועד לאפשר לתקיפה אפקט הפתעה מקסימלי. הגנרלים והפוליטיקאים מטעם כל המפלגות הממסדיות מצדיקים את מדיניות הענישה הקולקטיבית כלפי תושבי רצועת עזה, כתגובה לירי הרקטות הכואב על התושבים הישראלים ביישובים שמסביב לרצועת עזה. זו הצטדקות צבועה. אותם גורמי ממשלה וצבא משחקים באופן ציני על הפחדים, החששות והמצוקה של תושבי הנגב המערבי, ומציעים רק החרפה של הבעיה והעמקה של הסכסוך.

מי שמשלמים בסוף היום את המחיר הכבד של הסכסוך הם המוני משפחות העובדים והעניים הישראלים והפלסטינים, ולא אותם קובעי מדיניות אליטיסטים, שבעיקר מרוויחים פוליטית מעידוד הסכסוך הלאומי. ירי הרקטות הוא רק סימפטום למצב שהאחראי המרכזי לו הוא השלטון בישראל, גם אם נציגי משרד החוץ ודובר צה״ל עובדים מסביב לשעון כדי לטשטש עובדה זו. מאזן הקורבנות בכל שנה מעיד עד כמה הסכסוך בשטח רחוק מלהיות סימטרי.

מדיניות ממשלתית של שנים אוכפת כיבוש ודיכוי שיטתי על ההמונים הפלסטינים, באינספור אמצעים, שכוללים הרס, הרעבה והרג המוני. גם בחודשים האחרונים, הממשלה בחרה להרעיב את תושבי הרצועה, כך שהרוב המוחלט של התושבים סובל מעוני קיצוני ובמיוחד ממחסור בפרנסה, במזון, בתרופות ובחשמל. כמובן שהמצב הזה גורר התנגדות.

גם התקיפה הצבאית הנוכחית תיתקל באופן טבעי בהתנגדות כשפלסטינים ינסו להגן על עצמם. הגנה עצמית היא מוצדקת, אבל חשוב להדגיש שסוציאליסטים מתנגדים לירי חסר־ההבחנה של הרקטות שפוגע באזרחים, וגם מספק לממשלה עוד טיעונים להצדקת פעולותיה ולגיוס תמיכה עבורן.

כל עוד מתקיים דיכוי לאומי, יימשך הסכסוך הלאומי ותימשך שפיכות הדמים.

הסכסוך הוא בבסיסו בעיה חברתית

ישנם ארגוני ימין דתי פלסטיניים, כמו החמאס, שמנסים להתחרות בפגיעה באזרחים, גם אם בקנה מידה הרבה יותר נמוך מזה שמבצעת הממשלה הישראלית, כדי ליצור רושם כאילו הם מובילים מאבק לסיום ההתקפות מצד הממשלה בישראל. במציאות, ירי הרקטות שהם מבצעים הוא רק אמצעי לנקמה, שבמציאות של ייאוש ורעב גם זוכה לעתים לתמיכה ציבורית פלסטינית. הירי בוודאי לא מסוגל לשבור את מדיניות המצור (בניגוד לפריצות ההמוניות של הגבול עם מצרים, לדוגמא), או לפגוע בדיכוי הצבאי, אלא רק לפגוע באזרחים מסביב לרצועה; בכך הוא משמש כמתנה פוליטית לממסד הקפיטליסטי הישראלי, שבאופן מסורתי משתמש בסכסוך ובסוגיית הביטחון כדי לחזק את התמיכה בו. אותה התמיכה מתערערת באופן כרוני, כתוצאה מהבעיות החברתיות הבוערות שהוא יוצר, ומההתקפות הכלכליות השגרתיות על העובדים והעניים בארץ.

זו גם הסיבה שהתעמולה הממסדית מתאמצת ליצור הפרדה מלאכותית בין בעיות חברתיות לבעיות ביטחוניות. אך גם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא בעיה חברתית בוערת, ואסור לסמוך על אותן מפלגות שמנהלות או תומכות במלחמה כלכלית נגד מרבית הציבור, שפתאום ידאגו לאינטרסים של אותו ציבור כשזה מגיע לשאלות של ביטחון. לאף אחת מהמפלגות הממסדיות אין פתרון לסכסוך ולבעיות שהוא יוצר.

לכן גם כל המפלגות הממסדיות מתחבקות בשעת מלחמה ולא מציעות כל חלופה. אותן מפלגות שנמצאות כביכול באופוזיציה, הופכות לקואליציה מורחבת, כפי שהן עושות באופן מוסווה יותר בשאלות כלכליות. כך אפשר היה לראות עכשיו את ביבי מהליכוד ואת ג׳ומס ממרצ מדברים בקול אחד. גם העיתונות הממסדית משבחת במקהלה את התקיפה ומדגישה את תפקידה ככלב השמירה של הממסד הקפיטליסטי ומלחמותיו.

מפלגת מרצ, שמחשיבה את עצמה כחלק ממה שנקרא "מחנה השלום", קראה לפעולה בעזה עוד לפני המלחמה, כפי שתמכה בעבר במלחמת לבנון השנייה. היא אפילו קיבלה מהממשלה הודעה מוקדמת על התוכנית לתקיפה. מרצ, בניסיון לגנוב מצביעים ממפלגת "העבודה", ממשיכה למלא את התפקיד ההיסטורי שלה, של מאמץ ליפות מדיניות ממשלתית הרסנית ופוגענית כלפי יהודים וערבים כאחד.

אלטרנטיבה סוציאליסטית

הביטחון של הציבור הישראלי־יהודי לא יושג לעולם על חשבון הביטחון של שאר העמים באזור. לציבור העובדים והעניים הישראלים והפלסטינים יש אינטרס משותף בביטחון ושלום אמיתיים. כדי להפסיק את ירי הרקטות ואת כל אמצעי הדיכוי של ההמונים הפלסטינים, יש צורך בתנועה חברתית רחבה בשטח שתילחם על כך, ותציע אלטרנטיבה למלחמה המתמדת ולשפיכות הדמים האינסופית. איגודי עובדים, כולל ההסתדרות הכללית, צריכים לתמוך בבנייה של תנועה חברתית כזו, לטובת ציבור העובדים.

המחסור בתנועה כזו, בתנועת עובדים חזקה, בתנועה סוציאליסטית גדולה של אנשים עובדים יהודים וערבים, בישראל ובשטחים הפלסטיניים, הופך את המוני משפחות העובדים והעניים כאן לקורבנות במציאות שאין להן שליטה עליה. אם מעמד העובדים היה מאורגן יותר, אז גם מרבית הציבור הישראלי־יהודי לא היה נואש כדי לקבל את ההצעות הכביכול־ביטחוניות של הממשלה, מכיוון שהוא היה יכול לקבל תשובה חלופית לשאלה "אז מה אפשר לעשות עכשיו כדי לשפר את המצב?". הממשלה, כאמור, היתה יכולה לעשות הרבה דברים אחרים, אבל בחרה בתקיפה.

אם היתה תנועה חברתית מאורגנת וגדולה, אפשר היה גם לכפות על הממשלה לפעול להפסקת אש אמיתית, להסיר את המצור ואת אמצעי הדיכוי המופעלים על האוכלוסייה הפלסטינית, וגם לבצע חילופי שבויים מלאים. תנועה סוציאליסטית רחבה תוכל לפעול הן בשטחים הפלסטיניים והן בישראל, כדי להציע חלופה למפלגות הגדולות הקיימות, ולביצוע של צעדים כאלה, כולל מאבק להפסקת ירי הרקטות וסיום כל הפעולות ההתקפיות של ממשלת ישראל כלפי ההמונים הפלסטינים.

בהיעדר תנועה סוציאליסטית רחבה של יהודים וערבים בישראל ובשטחים הפלסטיניים, יתחזקו תנועות פוליטיות אחרות שיציעו רק המשך העמקה של הסכסוך, כפי שהיה בעשרות השנים האחרונות. אך ישנם צעדים דחופים שאפשר וצריך לבצע כבר עכשיו, כדי לבנות בסיס לתנועה כזו. יש צורך בהרחבת התנועה נגד המלחמה, סביב מסר של פיתרון אלטרנטיבי, שיציע ביטחון ושלום אמיתיים לישראלים ופלסטינים כאחד. יש צורך בחיזוק של ההפגנות המשותפות של יהודים וערבים נגד המלחמה, תוך התנגדות לדיכוי כל מחאה והפגנות נגד המלחמה, תמיכה בזכות הגנה עצמית למפגינים מותקפים, והתנגדות לפרובוקטורים ושאר גורמים שמנסים לכוון את המאבק כנגד תושבים.

צעד נוסף לבנייה של תנועה רחבה הוא קיום דיון בתקיפה ובהשלכותיה בכל ארגון עובדים, ארגון סטודנטים, ארגון קהילתי, או בכל התארגנות שנאבקת לשינוי חברתי ולהגנת האנשים העובדים והעניים — וזה כולל את תנועת "עיר לכולנו" בתל־אביב ואת ארגון "כוח לעובדים". חשוב כי בפגישות אלה יתקיים דיון בין עובדים ופעילים יהודים וערבים, שיחתור לניתוח משותף של המצב הנוכחי, למציאת פתרונות משותפים ולארגון והרחבת המחאה כנגד המלחמה, ובמידת האפשר גם להוצאת גינוי פומבי.

קבוצת "קול אחר" שהקימו כמה עשרות תושבים ישראלים ופלסטינים מהנגב המערבי ומרצועת עזה, מראה מה עוד תושבים יכולים לעשות. הקבוצה מובילה עכשיו קמפיין למען רגיעה מחודשת ונגד המלחמה, ומאות מתושבי הדרום כבר חתמו על העצומה שהקבוצה מקדמת. הקבוצה מקיימת הידברות ישירה בין תושבי הנגב המערבי ורצועת עזה — הידברות שחשובה במיוחד בהתחשב בהסתה השקרית בכלי החדשות הממסדיים.

מטרת ההידברות הישירה היא ליצור הבנה של האינטרסים המשותפים בחיפוש אחר פתרון שפוי. קבוצת "לוחמים לשלום" (חיילים קרביים לשעבר ופלסטינים שהשתתפו בלחימה נגד הכיבוש) מקיימת גם כן מפגשי הידברות דומים. תנועה סוציאליסטית רחבה תוכל לקדם הידברות ישירה בקנה מידה גדול בהרבה, במסגרת של ועדות פיוס ושלום, ולפתח דיונים רשמיים גם בבעיות ביטחון וב"נושאי הליבה" של הסכסוך.

גם בישראל וגם בשטחים הפלסטיניים יש צורך במפלגות סוציאליסטיות גדולות של האנשים העובדים והעניים, שיובילו תנועה כזו, כחלק מהמאבק להפלת הקפיטליזם בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובמזרח התיכון, ולמען ישראל סוציאליסטית, לצד פלסטין סוציאליסטית ועצמאית, כחלק מפדרציה סוציאליסטית ודמוקרטית באזור.

הפגנות נגד המלחמה תחת דיכוי כבד

נגד התקיפה אורגנו הפגנות מחאה ביישובים רבים בישראל, בגדה המערבית ובמזרח התיכון, חלקן המוניות. ברצועת עזה הצליחו מפגינים לפרוץ פעם נוספת את הגבול עם מצרים, בניסיון צודק לשבור בכך בפועל את המצור, אך הם נענו בירי ממשמר הגבול המצרי. ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל הכריזה על שביתת מסחר, ושביתה דומה הוכרזה גם בגדה המערבית. במזרח־ירושלים ובגדה המערבית דוכאו ההפגנות בכוח. בחסות המלחמה, המשטרה והצבא מגבירים את אמצעי הדיכוי, ובכפר ניעלין שבגדה המערבית נורו למוות שני מפגינים. בכל האוניברסיטאות בישראל פוזרו הפגנות בכוח על־ידי היס״מ.

את דיכוי ההפגנות מלווה הסתה אנטי־ערבית אינטנסיבית בכלי התקשורת הממסדיים שמגבים את דיכוי ההפגנות, ומכנים אותן "הפרות סדר". הממסד כולו מתגייס כדי להשתיק כל אופוזיציה ומחאה וללבות את ההסתה. הימין הקיצוני מרים את הראש ואיתו גם הקריאות הגזעניות לפגוע בזכויות הדמוקרטיות של האזרחים הפלסטינים בישראל.

על הרקע של האווירה הסופר־מיליטריסטית, מופעל לחץ גם להקפאת מאבקי עובדים. ועד עובדי חברת החשמל, לדוגמא, הכריז על הקפאת מאבק העובדים נגד הפיטורים המתוכננים, בעקבות המלחמה. ההקפאה בוטלה לבסוף לאחר שההנהלה הודיעה שאינה מוכנה להקפיא בעצמה את התוכנית, ונציגי העובדים גילו את הניסיון לרמות אותם.

בתל־אביב הפגינו במוצ״ש מול משרד הביטחון מאות מפגינים יהודים וערבים, ובהם פעילי תנועת מאבק סוציאליסטי. באותה ההפגנה קראו פעילי התנועה: "ברק, שר הביטחון, לא תקנה בדם שלטון", "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", "הדם נשפך בשביל יוקרה של שרי הממשלה", "אין שלום, אין ביטחון, יפורק שלטון ההון", "כסף לחינוך ולמישרות, לא לכיבוש ומלחמות", "הממשלה יצרה אסון בעזה ואשקלון", "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות", "לא עוד חומות ומקלטים — הידברות בין תושבים", ועוד. התנועה מתכוונת להמשיך להשתתף בהפגנות נגד המלחמה.

בכנס סוציאליזם 2008, שאירגנה התנועה יום לפני המלחמה, ושכלל עשרות משתתפים, כולל תושבים מהנגב המערבי וכמה נציגים בולטים ממאבקי עובדים של התקופה האחרונה, הוסברה הסכנה שבמדיניות הביטחונית של הממשלה והמפלגות הממסדיות, והוסבר שאי־אפשר לסמוך על מי שלא מספק ביטחון כלכלי, שיספק פתאום ביטחון מפני מלחמה וטרור — שלטון ההון לא יביא ביטחון ושלום אמיתיים. בכנס הביעה התנועה סולידריות עם המשפחות היהודיות והערביות שנפגעות מהמצב, בשדרות, באשקלון, ברצועת עזה, ובשאר היישובים בסביבה.

בעיתונות כבר מדווח על זעם גדול בקרב משפחות בנגב המערבי על מצבם המוזנח של מקלטים במקומות רבים. בדומה למצב־הרוח בשטח בתקופת מלחמת לבנון השנייה, גל הלאומנות הנוכחי עוד ידעך ככל שיותר אנשים יבינו שמשקרים להם. אך ללא תנועה סוציאליסטית רחבה שתוכל להציב אלטרנטיבה פוליטית, קיים גם סיכוי להתחזקות של מפלגות ימין פופוליסטי וגורמים כמו ליברמן, שיצליחו לנצל את הכעס שקיים כלפי האליטה. זו כמובן סכנה אמיתית וזו עוד סיבה שבגללה הצורך בבנייה של תנועה סוציאליסטית הוא צורך קריטי.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת ל:

• הפסקה מיידית של ההפצצות ושאר הפעולות הצבאיות ברצועת עזה, ופיצוי כספי מלא מצד הממשלה הישראלית למשפחות הנפגעים משני צדי הגדר
• הפסקת אש מיידית ומלאה, שתכלול הסרה מוחלטת של המצור הכלכלי והצבאי על תושבי רצועת עזה, והפסקה של הפעילות הצבאית השוטפת בשטחים הפלסטיניים; לא לירי הרקטות על תושבי הדרום
• המשך הפגנות משותפות של יהודים וערבים נגד המלחמה בעזה, הפירוד הלאומי, הסכסוך והימין הקיצוני
• סוף לדיכוי צבאי או משטרתי של הזכות להפגין, וסוף להסתה הלאומנית־גזענית הממוסדת נגד ערבים
• סוף למשחקים של הממסד הקפיטליסטי הישראלי על הפחדים של הציבור בישראל, וסוף לשימוש בחיי תושבים לצורכי בחירות ובחיילים כבשר תותחים
• סוף להרפתקאות הצבאיות של האליטה השלטת ולניסיונות שלה לקבור כך בעיות חברתיות ופוליטיות
• חילופי שבויים מלאים, שיכללו את שחרורו של החייל גלעד שליט
• הידברות ישירה בין נציגויות תושבים ישראלים ופלסטינים, וחיזוק הקשרים בין האנשים העובדים והתארגנויות חברתיות משני צדי החלוקה הלאומית
• בניית מפלגות סוציאליסטיות גדולות של האנשים העובדים, גם בישראל וגם בשטחים הפלסטיניים, שיובילו מאבק כולל לפתרון הבעיות החברתיות הבוערות, כולל הסכסוך הישראלי־פלסטיני
• להוציא את הצבא מהשטחים הפלסטיניים ולהסיר את כל אמצעי הכיבוש והדיכוי שנאכפים על ההמונים הפלסטיניים, כולל המחסומים, החסימות, גבול ההפרדה וההתנחלויות. לא לסיפוח אדמות — חילופי שטחים רק על בסיס של הסכמה מלאה ודמוקרטית בין העובדים והעניים הישראלים והפלסטינים
• ביטחון ושלום אמיתיים — סוף לסכסוך הישראלי־פלסטיני וסוף להתערבויות ולתכתיבים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים שמבצעות המעצמות הגדולות במזרח התיכון, ושמבצע השלטון הישראלי בשטחים הפלסטיניים ובמדינות השכנות
• מאבק לישראל סוציאליסטית לצד פלסטין סוציאליסטית עצמאית, עם גבולות שייקבעו באופן דמוקרטי על־ידי נציגויות התושבים ועל בסיס הידברות ישירה, ותוך הבטחת חופש תנועה מלא; מאבק למען ירושלים כבירה משותפת של שתי המדינות הסוציאליסטיות, על בסיס שליטה אוטונומית בשני צדי העיר
• מאבק מאוחד של ההמונים במזרח התיכון למען פרנסה, שלום וסוציאליזם; למען מזרח תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי, שבמסגרתו יובטחו זכויותיהם של קבוצות ומיעוטים לאומיים