עדות מהתופת ברצועת עזה תושב רצועת עזה, ג׳ומעה ח', בן 29, איבד חברים וקרובים במתקפה. כעת הוא מספר לתנועת מאבק סוציאליסטי על המציאות היומיומית, לפני ההפצצות ובמהלכן. הוא פונה לתושבי הנגב המערבי ואומר: "משתמשים בכם כקלפי מיקוח". ג׳ומעה משתייך למשפחת פליטים שהתגוררה ביפו עד שנת 1948. בשבע השנים האחרונות הוא עובד באירגוני סיוע הומניטרי, וכעת מרכז את אחד מאירגוני הסיוע שעובדים בתיאום עם בתי־החולים 2,049
הראיון התקיים בסיוע של אינאס מצרי. איך המצב ברצועה מאז תחילת הפסקת האש?"בימים האחרונים היו לא מעט הפרות, שכללו ירי מהים, הפגזות, הריסת בתים ושיטוח אדמה. לתושבים ברצועה אין כל ביטחון, במיוחד במצב שבו השלטון הישראלי לא מחויב לשמור את הפסקת האש, ולמעשה ממשיך בפעולות תוקפניות נגד האוכלוסייה, באמצעים צבאיים או באמצעות המצור. בעצם הפסקת האש לא סיפקה שום פתרון, ואפשר לצפות שגם בסבב הדמים הבא השלטון הישראלי יתנער מאחריות לצעדים התוקפניים שלו ויאשים את האוכלוסייה הפלסטינית, גם אם המציאות מלמדת אחרת". מה תוכל לספר על מציאות החיים תחת המצור עד למתקפה?"הנוכחות של השלטון הישראלי ברצועת עזה לא הסתיימה עם הוצאת הצבא וההתנחלויות ב־2005. באמצעים שונים של הטרדה והפחדה, אפילו כמו יצירת בומים על־קוליים בגובה נמוך, השלטון הישראלי הזכיר כל הזמן שהוא תמיד שם. ההטרדות התגברו כשתנועת החמאס נבחרה באופן דמוקרטי בבחירות לרשות הפלסטינית ב־2006. ישראל לגמרי לא כיבדה את הבחירה הדמוקרטית, והיא לא הענישה את החמאס בלבד, אלא במיוחד את העם הפלסטיני על הבחירה שלו. "כעונש הוכרז מצור על השטחים הפלסטיניים, ובמיוחד על רצועת עזה שהפכה לכלא ענקי. הענישה של האוכלוסייה הוחמרה בהדרגה ולוותה במתקפות צבאיות נוראיות. עוד לפני המתקפה האחרונה, המון משפחות נמחקו, בתים הוחרבו, ותשתיות הופצצו, כולל בתי־ספר ותחנת החשמל. מאז שחמאס הפסיקה לשתף־פעולה עם הפת״ח ביוני 2007, המצור הוחרף עוד יותר וישראל עצרה כמעט לחלוטין את אספקת הדלק. בהרבה מקומות כבר כמה חודשים אין בכלל חשמל וישנם בתים ועסקים שיש להם חשמל רק שעתיים ביום. כמעט ואין גז — כדי לשתות תה, אני שם אותו על הכיריים שעה קודם. "בגלל המצור האוכלוסייה נשארה כלואה. כ־350 חולים מתו לפני המתקפה האחרונה, לא מפצצות אלא מכיוון שנמנעה מהם קבלת טיפול רפואי מתקדם. רבים מהם חולי סרטן ובבתי־החולים ברצועת עזה אין טיפולים מתאימים — הכול נמצא בישראל. כל אישור מעבר היה צריך לעבור דרך "רופאים לזכויות אדם" וארגוני מתנדבים דומים, ובהרבה מקרים, חולים שהיו זקוקים לטיפול רפואי לא קיבלו אישור בגלל כל מיני תירוצים "ביטחוניים". ביום שבו הכריזה ישראל על הפסקת אש, היא גם פתחה מרפאת שדה גדולה בצד הישראלי ליד מחסום ארז ועשתה מזה רעש גדול. המשטר הישראלי מנסה להוכיח שהוא אנושי: היום הוא רוצח אותך ומחר מאכיל אותך. זאת הגישה שממשלות ישראל תמיד נוקטות. "המצור גם יוצר בעיה קשה של פרנסה, והכול מאוד יקר. יש אחוז אבטלה גבוה מאוד, וגם מי שעובד בקושי מצליח להתקיים מכיוון שחסרים מצרכים ולכן המחירים בשמיים. אנחנו אוכלים בעיקר דברים בסיסיים, ולפעמים גם קמח אין. המחסור בפרנסה גם מקשה על אנשים להתחתן ולבנות משפחה. אמנם יש גם אנשים שיש להם כסף. יש פערים קשים בכלכלה. אבל הרוב המוחץ הם אנשים שאין להם יכולת להשיג את הדברים הבסיסיים". איך לדעתך משפיע המצור על המאבק לסיום הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים?"המשטר הישראלי מדכא את האוכלוסייה הפלסטינית לרמה כזאת שאנחנו נאלצים לעסוק בהישרדות, בתנאי הקיום הבסיסיים, ואין לנו כמעט זמן לדבר על הכיבוש, הדיכוי והגבולות. גם זאת דרך של ישראל לרסק את ההתנגדות לדיכוי. בכל פעם שהיתה התפתחות בחברה הפלסטינית ובמיוחד בעזה, השלטון הישראלי פגע בזה. "אחת הדוגמאות היא ברמת ההשכלה. עזה נחשבת לאזור עם אחוזי השכלה גבוהים, גם בהשוואה בינלאומית. יש אצלנו ערך מאוד גבוה ללימודים. אנשים מרגישים שבלי לימודים, אין שום דרך לבנות עתיד. בן־דוד שלי עובד כטייח, ואין לו הרבה, אבל כל כסף שנכנס מייד עובר לתשלום שכר־הלימוד של הילדה שלו. משנת 2000 היתה קצת נפילה במספר הלומדים, מכיוון שהמצב לא איפשר לאנשים ללמוד — ישראל הרסה כמה בתי־ספר, מכללות ואוניברסיטאות. זאת מדיניות של פיתוח בורות בחברה הפלסטינית, והיא מצטרפת למדיניות של הרעבה וייבוש. אבל אנשים לא מוותרים. אנשים בעזה פיתחו יכולת של חיים ולמדו להסתדר עם מה שיש. המטרה היא לגרום לנו לרצות לאכול לחם, אבל אני מאמין שהחברה הפלסטינית תתאושש ותעמוד על הרגליים. "לאנשים כאן גם יש הרבה ביקורת על מצרים שמשתפת־פעולה עם המצור, ועל המשטרים הערביים שזורקים אחריות על הממשלה בעזה ומאוד כנועים לדרישות של ארה״ב, שמגבה את ישראל. מובארק לא יכול למנוע מאנשים בעזה לקבל אוכל. אבל אני יודע וסומך על הקהילה המצרית שתלחץ על ההנהגה לפתוח את המעבר לטובת התושבים בעזה. הגבול ייפתח אם יהיה מספיק לחץ מלמטה". התמונות והקולות מעזה צונזרו בכלי החדשות הישראליים לאורך ימי המתקפה. איך תתאר את ההתמודדות היומיומית תחת הפצצות?"מרוב שיש מוות, אתה כבר מפסיק לפחד מהמוות. כולם מתים. אתה רואה מטוס בשמיים, אתה יודע שהוא מתכוון להפציץ, והשאלה היא רק איזה בית ייפגע. לפני כמה ימים הפציצו בית שהיה בקושי כמה עשרות מטרים ממני. המצב הזה של אי־הוודאות הופך לשגרה. כל משפחה איבדה משהו. הייתי במקומות שבהם היו הפגזות והפצצות וניצלתי. בכל מקום יכלו למנוע ממני להגיע ויכלו גם לרצוח אותי. המהות של המוות משתנה. אבל גם אם אני בסכנת חיים, אני ממשיך לעבוד וחשוב לי לפעול כדי לאפשר לאנשים אחרים לחיות. "במתקפה הזאת שום אמנה בינלאומית לא היתה תקפה. היה שימוש בנשקים אכזריים במיוחד, שאסורים גם בכל מיני אמנות בינלאומיות. הצבא הפציץ מחסנים ובתי־חולים ובתי־ספר, והפגיז 14 אמבולנסים ורצח 16 חובשים ופרמדיקים. התנועה של אמבולנסים הוגבלה ואנשים מתו בעודם מחכים לטיפול דחוף. שני חברים שלי עבדו ככבאים ומתו כבר ביום הראשון להפצצות. ממשלת ישראל הכריזה בגאווה שהרגה אנשים של חמאס. אבל הם היו מצילי חיים. עובדי רשות, כמו עובדי מדינה, שפשוט נרצחו, כמו השוטרים שנרצחו באותו היום. "כל אחד מצפה למותו שלו במצב הזה. משפחות שלמות נמחקו. משפחה שאני מכיר ממחנה הפליטים אל־בורייג', אמא שלהם בישלה אוכל בזמן שהם הופגזו. קרובת משפחה שלי נהרגה בבית־הספר של אונר״א בשבוע השני למתקפה, כשהיא והגיסה שלה נכנסו לשם כדי להביא אוכל לאנשים שהשתמשו במקום כבמקלט, ואז התרחשה ההפצצה". איך היית מתאר את המצב כעת לאחר המתקפה?"החברה בעזה עכשיו סובלת ממצבים של חרדה ופוסט־טראומה. יש הרבה סימפטומים של מחלות שהאוכלוסייה עכשיו צריכה להתמודד איתה. אנשים נכים, ילדים יתומים, משפחות הרוסות. ישנה תחושת עקירה בקרב אנשים שנאלצו לברוח ממקום למקום ובקרב אימהות שבילו ימים ולילות בחיפוש אחר הילדים שלהם, כשניסו לברר מה עלה בגורלם. "המלחמה הזאת קרתה רק לטובת אינטרסים הרפתקניים של המפלגות הישראליות, בראשות ברק אולמרט ולבני — שרק רוצים להגשים אינטרסים פוליטיים משלהם על חשבון העם הפלסטיני, ולהוכיח שהם ניצחו. עד עכשיו הם לא ניצחו בכלום. הם גרמו גם לילד פלסטיני שעד לפני המתקפה התנגד לפגיעה בישראלים, לכעוס עכשיו עוד יותר, להיות הרבה יותר אנטי בגלל הסבל שהוא עובר. הוא לא ישכח מי אחראי לרצח קרוביו. ההרס הוא ברמה כזאת, שמה שהרשות הפלסטינית בנתה ב־10 שנים, הצבא הישראלי חיסל בכמה ימים, וייקח עוד שנים לשקם את זה. אבל לא מרימים ידיים". מה אתה אומר לישראלים, בעיקר עובדים ועניים, שחיים בנגב המערבי או בשדרות?"אני רוצה להגיד להם שממשלת ישראל אחראית לכל המצב, שהיא עברה את כל הגבולות ועשתה לא מעט הפרות וחיסולים בתקופת התהדיא. הם צריכים לדרוש מהפוליטיקאים שלהם לשנות את האסטרטגיה שלהם, את ההתנהלות שלהם, את איך שהם רואים את האדם הפלסטיני, שיכבדו את החיים של האדם הפלסטיני ואת הזכות של הפלסטינים לחיים ולניהול של שלטון עצמאי... שיידעו שישראל משתמשת בהם כבקלף מיקוח, מכיוון שהם חלשים, והם עוד קבוצה שבעלי השלטון מנצלים אותה. "בהחלט לא כולם מסכימים עם החמאס או מרוצים ממנו, אבל כולם יודעים שהקסאם היה רק תירוץ למתקפה הזאת. ההתקפות על האוכלוסייה הפלסטינית התחילו הרבה לפני הקסאם והרבה לפני החמאס, והן נמשכות גם בגדה המערבית. ישראל היא זאת שלא כיבדה את התהדיא עם חמאס ועדיין ביצעה חיסולים ואכפה את המצור. וגם — לרוב הנפגעים במתקפה הזאת לא היה שום קשר לירי הקסאם. אבל גם אם הקסאם לא השיג כלום, הרבה אנשים ראו בו מקום אחרון של התנגדות מתוך ייאוש מהמצב. בינתיים אני לא חושב שאנשים מעוניינים שייצא איזשהו קסאם לישראל, כי אנשים רוצים קצת שקט, רוצים להתאושש, לעמוד על הרגליים, ולהעריך איפה אנחנו עומדים. אך אנשים לא יוותרו על התנגדות כל עוד נמשך הדיכוי, ויהיו גם כאלה שימשיכו לבחור בקסאם או בדרכים אחרות. "עכשיו יש הרבה מתים, הרבה פצועים, הרבה אנשים מותשים. אנחנו צריכים לעמוד על הרגליים ולעשות מאזן. אני חושב שהחברה הפלסטינית מספיק בוגרת ותחליט לבסוף מה טוב לה ואיזו הנהגה היא תרצה. לא משנה מה היא תבחר, אבל היא תבחר מה שנראה לה נכון, ולא מה שיכתיבו לנו. אני רוצה לקבל את הזכויות שלי. אני רוצה ביטחון, ואני גם רוצה שתהיה לי זכות לחזור. אבל כל זה יושג באמצעות מאבק של הקהילה, של התודעה, ושל העט, של הכתיבה, של העשייה, של החינוך ושל הפרנסה". אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
צועקות די למלחמה
מחאה נגד המלחמה ביום הנשים הבינלאומי
סטודנטים נגד המלחמה
דקת דומיה רועמת בקמפוס נגד המלחמה ונגד ההשתקה
לעצור את הרדיפה הפוליטית
מורים, מורות ותלמידות: ציד מכשפות?! לא בבית ספרנו!
הפגנת "נשים דורשות חיים"
לעצור את מרחץ הדמים, לדרוש "כולם תמורת כולם"
חיפה
מאות בהפגנה חוצת קהילות לאומיות דרשו לעצור מיידית את מרחץ הדמים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.