מצעד הגאווה באילת הסתיים בתקיפה הומופובית. את מצעד הגאווה בתל־אביב הקדימה הסתה הומופובית שנועדה לטרפד את המצעד, מצד גורמים בממשלה, במועצת העיר תל־אביב, הרבנים הראשיים, וגורמי ימין נוספים. לפני שנתיים הועלתה בכנסת הצעת חוק שנועדה לאפשר לעיריות לאסור על קיום מצעדי גאווה. ב־2005 כבר הובילה ההסתה לפיגוע דקירה שביצע מתנחל חרדי במפגינים בירושלים, והשנה מאיימים שוב גורמים בימין הקיצוני לפגוע במצעד.

אלפים, חילונים ודתיים, להט״בים וסטרייטים, יהודים וערבים (כולל פלסטינים מהגדה המערבית) צעדו בשנים האחרונות במצעד הגאווה בירושלים, למרות האיומים הקשים על חיי אדם. מנגד היו מי שנכנעו להסתה ההומופובית וקיבלו את הטיעון שהמצעד הוא "פרובוקציה" ולא צעד הכרחי במאבק נגד דיכוי על רקע נטייה מינית. מי שמציע לוותר להומופוביה, לסקסיזם ולגזענות, בעצם מציע לאפשר להם להתחזק. בין המתנגדים למצעד בשנים קודמות היו גם סלבס ופוליטיקאים להט״בים, כמו עברי לידר, הח״כ־לשעבר עוזי אבן (מרצ), יניב ויצמן ואפילו דנה אינטרנשיונל ואחרים, שדווקא חייבים את העובדה שהם לא חיים כיום במחתרת למאבק הנחוש שאחרים הובילו לאורך השנים, שכלל קיום הפגנות ומצעדים גם תחת איומים כבדים והתאפשר בזכות פעילות ופעילים ששילמו מחיר אישי גבוה, חלקם אף בדם.

מורשת סטונוול

כל דגל גאווה, אפילו אם זו עיריית ת״א שתולה אותו, הוא תזכורת למאבק קשה ומתמשך. השנה מציינים 40 שנה למרד סטונוול, שהוליד תנועה בינלאומית שנתנה לראשונה למאבק נגד דיכוי על רקע נטייה מינית ביטוי פוליטי חד וברור והצליחה להביא להישגים היסטוריים. המתקוממים/ות בסטונוול, גם בהשראת מאבקים אחרים, אמרו "עד כאן!" — לא עוד אפליה, רדיפות, השפלות, סחיטות, הפחדות, מעצרים, תקיפות ורציחות, לא עוד זרות והסתגרות ולחץ חברתי לנתק עצמי — ובמקום זה, מלחמה בלתי־מתפשרת על הכרה מלאה ושוויון זכויות. בהשפעת התנועה הזאת התקיימה לפני 30 שנה ההפגנה האנטי־הומופובית הראשונה בת״א.

כל מצעד גאווה — אפילו שבחלק מהמקומות רוכבים עליו תאגידים שמנצלים אותו לטובת רווחיהם ומטשטשים את מטרתו האמיתית — הוא לא רק פה לצועדים/ות אלא גם להמוני זוגות עיניים שנשואות למצעד וכלואות מאחורי חומות של דיכוי, ומחפשות חיזוק, אישור והכרה. קיום המצעד בירושלים הוא סירוב להשלמה עם הסכנה הפיזית שמאיימת למשל על זוגות חד־מיניים בעיר הזו, כמו בערים אחרות. השלמה כזאת היא לא רק ויתור על שיפור המצב בערים כמו ירושלים, היא בעצם גם פותחת דלת לפגיעה בהישגים בערים כמו תל־אביב.

הרחבת המאבק

אלימות הומופובית ברמות שונות, גם מצד המשטרה ומוסדות המדינה, היא עניין שגרתי בישראל והיא הנורמה ברחבי העולם. אנשים נרדפים עד מוות (כולל דחיקה להתאבדויות) והם מטרה לאלימות ולמעצרים. כדי שאנשים לא יצטרכו להסתיר את עצמם במקומות עבודה, בבתי־ספר, ברחוב, או לברוח מירושלים, מהשכונות בפריפריה, מהמשפחה — יש צורך בהרחבת המאבק, יש צורך במצעדי גאווה בכל הערים המרכזיות בישראל, בשטחים הפלסטיניים, במזרח התיכון ובשאר העולם, כחלק מהמאמץ לבניית תנועה רחבה שתוכל להביא לשינוי חברתי רציני.

הישגים חקיקתיים משמעותיים עד היום התאפשרו, באופן ישיר או עקיף, רק כתוצאה מהתארגנות ומאבק, וכך ימשיך להיות. ההתעוררות המרשימה בתקופה האחרונה של תנועת מחאה אנטי־הומופובית בארה״ב סביב הסוגייה של נישואים חד־מיניים היא דוגמא לדרך אפקטיווית להגנה על זכויות ולהשגת רפורמות. אבל חקיקה לא מספיקה כדי לעקור את הדיכוי היומיומי בכול תחומי החיים — את זה תוכל לעשות רק תנועה רחבה, פעילה ולוחמנית לשינוי חברתי, שתוכל גם להציב אלטרנטיבה לאותם כוחות ימין פופוליסטי, שמאיימים על הישגים קודמים, ומנצלים את תקופת המשבר הנוכחי כדי לקדם את "החזון החברתי" הקפיטליסטי שלהם: דיכוי המוני, ניצול, עוני ומלחמות. מפלגות הממסד לא מסוגלות להציב אלטרנטיבה מכיוון שהן מנסות לקדם את אותה המדיניות בסגנון אחר, ולכן גם נושאות באחריות להתחזקות הימין הקיצוני.

סולידריות

ההתקפות על זכויות להט״ב מצטרפות לשורה של התקפות נוספות על זכויות דמוקרטיות בתקופה האחרונה, במיוחד כלפי פלסטינים אזרחי ישראל, שעצם אזרחותם נמצאת תחת איום. ממשלת הימין הקיצוני וגורמים שונים באליטה הישראלית מנצלים ומעודדים דעות־קדומות שמתרצות דיכוי: הומופוביה, סקסיזם וגזענות — שמושרשים היטב בחברה שלנו — הם פנים שונות של אותה תופעה אלימה, שהמאבק נגדה חייב להיות כולל, עקרוני ובלתי־מתפשר.

התנגדות רק לחלק מהתופעה מפספסת את הנקודה שמי שיש לו אינטרס בהגדרה של להט״בים, ערבים, נשים, מזרחים וכו' כנחותים (או "מסוכנים"), הוא מי שיש לו אינטרס בדיכוי וביישום "הפרד ומשול" בין קבוצות שונות בחברה. גזענות כלפי להט״בים, כלפי נשים, או כלפי ערבים, היא סימן אזהרה. דיכוי גזעני שמופעל כיום כלפי פלסטינים יכול להיות מופנה מחר באותה המידה כלפי קבוצות אחרות. הסולידריות קריטית עבור המאבק לחיסול ההומופוביה, ובלעדיה לא יהיה אפשר לנצח בו.

הקמפיינים של ארגוני הלהט״ב השונים חשובים בהחלט, אלא שכדי לנצח את ההומופוביה, יש צורך בחתירה למעורבות מלאה גם של ועדי עובדים, ארגוני מורים, אירגוני סטודנטים, מועצות תלמידים, ועדי שכונה, שיקיימו קמפיינים במקומות עבודה, בבתי־ספר, בקמפוסים ובשכונות נגד ההומופוביה, הסקסיזם והגזענות שמפלגים בין אנשים עובדים וקבוצות שונות בחברה שיש להן אינטרס להיאבק יחד נגד דיכוי ולמען חיסול הבעיות החברתיות הבוערות.

במאבק לשינוי חברתי

המאבק הזה חייב לקבל תמיכה מלאה ועקרונית מצד סוציאליסטים וארגוני מאבק לשינוי חברתי, שצריכים גם להתנער מכול גורם הומופובי, סקסיסטי וגזעני בשורותיהם (כך צריך לצפות גם מחד״ש/מק״י, לאחר שהח״כ מטעמה עפו אגבאריה כינה מעל בימת הכנסת את ההומואים "תמהונים" בחודש מארס האחרון, במהלך חילופי דברים עם ח״כית מ"ישראל ביתנו").

כל המפלגות הממסדיות, כולל מפלגות ליבראליות כמו מרצ שמציגות עצמן כ"גיי פרנדלי", לא מציעות פתרון אמיתי לבעיה. הן תומכות בשיטה החברתית שמנצלת ומשמרת את הדיכוי הקיים, ולכן גם מתנגדות לאותו שינוי חברתי רדיקאלי שתבעה התנועה לשחרור הגייז שצמחה בסטונוול. אי־אפשר להיפטר מהדיכוי המיני והמגדרי בחברה מבלי להיפטר ממבנה חברת הניצול המעמדית ובפרט מהשיטה הקפיטליסטית שבאופן תמידי מטפחת ומעודדת דעות־קדומות בחברה, כי אחרי הכול הן מאפשרות לה לשרוד.

יש צורך במפלגה גדולה אלטרנטיבית, אנטי־ממסדית, אנטי־קפיטליסטית, סוציאליסטית ומיליטנטית, שתאחד בין המאבקים החברתיים השונים ומאבקי העובדים, תתבסס על האנשים העובדים, ותפעל ביומיום בשטח כדי לקדם הישגים חברתיים וכדי לארגן ולבנות תנועה רחבה לשינוי פני החברה. זאת אחת המטרות של תנועת מאבק סוציאליסטי.

יחסים חד־מיניים התקיימו באופן טבעי לאורך כל ההיסטוריה האנושית — ההומופוביה לא. אנחנו יכולים/ות לחסל אותה. בשביל זה צריך מהפכה.

"לנפץ את דלתות הארון אחת ולתמיד, קומו ותתחילו להילחם!" – הארווי מילק

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת ל:

• תמיכה בקיום מצעדי גאווה לא ממוסחרים בכל הערים המרכזיות בישראל ובשטחים הפלסטיניים — במידת הצורך תחת אבטחה מאורגנת מראש על־ידי המפגינים
• קמפיינים ציבוריים מטעם ארגוני להט״ב, ארגוני עובדים, ארגוני מורים, ארגוני סטודנטים ותלמידים והתארגנויות קהילתיות, נגד הומופוביה, סקסיזם וגזענות במקומות עבודה, בקמפוסים, בבתי־ספר ובשכונות. דרישה לתיקצוב עירוני/ממשלתי של הקמפיינים
• שת״פ בין ארגוני מאבק שונים במערכה נגד הימין הקיצוני ונגד ממשלת ההון ההומופובית והגזענית במטרה לבלום את צעדי הדיכוי המכוונים כלפי קבוצות שונות בחברה ואת הגזרות הכלכליות המונחתות על העובדים והעניים
• עצירת הייבוש וההפרטה של השירותים החברתיים, ותיקצוב ממשלתי מלא לכל מרכזי התמיכה לנוער להט״בי
• הפרדה מוחלטת של דת ומדינה. זכות להליכי נישואים וגירושים אזרחיים לכל הזוגות, ללא אפליה מטעמי נטייה מינית, דת, לאום או קבוצה אתנית. שוויון זכויות מוחלט בכל התחומים, ובפרט בעבודה ובמשפחה, כולל גידול ואימוץ ילדים
• חיסול העוני — גם בשכונות החרדיות — באמצעות השקעה ממשלתית מאסיווית במישרות איכותיות, שירותים ותשתיות. עוני ומחסור הם קרקע פורייה להסתה על בסיס דעות־קדומות
• בניית מפלגה סוציאליסטית גדולה ופעילה שתשמש כלי למאבקי האנשים העובדים ולמאבקים החברתיים השונים, ותוכל להוביל את המאבק להחלפת שיטת הדיכוי והניצול הקפיטליסטית בדמוקרטיה סוציאליסטית, שתזרוק את ההומופוביה, הסקסיזם והגזענות לפח־הזבל של ההיסטוריה