socialism.org.il
הפיתרון של ביבי לסכסוך
פרובוקציות ודיכוי
ממשלת הימין הקיצוני מייחלת להצליח ליצור מצג־שווא חדש נוסח אנאפוליס, ונשמע ממנה דיקלום דרמטי של קלישאות אודות מוכנותה הגדולה להקרבות למען שלום כלל־אזורי. בדומה לקודמותיה, ההשלכות העיקריות של מדיניות הממשלה מסתכמות בליבוי הסכסוך, ויש צורך במאמצי "הסברה" כבירים כדי לטשטש זאת
יאשה מארמר
26.12.2009 12:43

ממשלתם של ביבי, ברק וליברמן נאלצת להתאמץ להצניע את האג׳נדה האמיתית שלה, של ימין קיצוני מיליטריסטי, כדי שתצליח להתמודד עם בידוד דיפלומטי גובר בעקבות המלחמה בעזה, כמו גם להחליש ביקורת ציבורית פוטנציאלית על היעדר מאמצים לפיתרון הסכסוך — פיתרון שרוב העובדים והעניים משני צדי ההפרדה הלאומית היו מעוניינים בביצוע מהלכים רדיקאליים לצורך השגתו. בכול זאת, כמו קודמותיה, הממשלה הזאת היא לא פרטנר של ההמונים בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובמזרח־התיכון בכלל.

מס־השפתיים שנאלץ נתניהו לתת להכרה כביכול בזכות הפלסטינים למדינה, וההקפאה לכאורה של הבנייה בהתנחלויות, הם חלק מאותה אחיזת העיניים שנשענת על תדמית מיתממת. בניסוח דיפלומטי מצא דרך לשווק את האג׳נדה של ממשלתו ההזויה כתומכת ב"פיתרון שתי מדינות". בהכרזה משתפכת וריקה מתוכן הצליח להתנער מהאחריות להרחבת ההתנחלויות המתמשכת באמצעות אותה החלטה שנוגעת רק להתחלות בנייה חדשות, רק בעשרת החודשים הקרובים, ורק לא במזרח ירושלים. בניית אלפי יחידות דיור ומבנים תימשך ביתר־שאת בחסות רשמית של הממשלה, בנוסף לבנייה ה"בלתי־חוקית" שזוכה לחסות ממשלתית בלתי־רשמית.

נביחות ונהימות

הרמטכ״ל אשכנזי מאיים במתקפה גדולה נוספת ברצועת עזה, בעוד חיל האוויר מפציץ מפעם לפעם את התושבים הנתונים במצור (כבר למעלה מארבע שנים בדרגות שונות, ובאופן המחמיר ביותר מאז מלחמת עזה), שר הביטחון ברק נובח לעבר לבנון, רוה״מ נוהם לעבר איראן, ושר החוץ ליברמן מסתער על הזכויות הדמוקרטיות של הפלסטינים אזרחי ישראל. אכן, הושטת יד לשלום אזורי, המזכירה ביריון משתולל שמבקש שירסנו אותו.

בשלב הזה, מלבד הרמיסה של זכויות דמוקרטיות, מרבית האיומים במלחמה נוספת הם בעיקר בגדר לוחמה פסיכולוגית, אבל זה עוד עלול להשתנות, ועוד מרחפת הסכנה שהממשלה הזו תצית בעתיד מלחמה אזורית מדממת.

גם אם יושג בקרוב הסדר כולל של חילופי שבויים (עוד לא ברור בשעת כתיבת הכתבה), הקלת המצור על הרצועה, וסיום הפירוד בין הרצועה לגדה, זאת לא תהיה בשורה לתקופה חדשה של יציבות. לא משנה איזה פרטנרים נאמנים תשיג לעצמה ממשלת ישראל בקרב האליטה הפלסטינית — כפי שהמחישה היטב עם מחמוד עבאס וסלאם פיאד — גם במו״מ היא לא תיסוג ממדיניות ברוטאלית של דיכוי לאומי בצורה זו או אחרת.

פרובוקציות במקום ביטחון

באופן מסורתי, "צורכי הביטחון" משמשים את הממשלות בארץ כתירוץ מרכזי להגברת הדיכוי שמופעל נגד הפלסטינים, להתקפה על זכויות דמוקרטיות ואף להמשך הייבוש התקציבי של השירותים החברתיים.

ההתעקשות על הרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, העלייה בהיקף הריסות הבתים במזרח ירושלים וחוקי ה"נאמנות" וה"אזרחות" השונים שיוזמים שרי הממשלה לא נובעים מדאגה לשלום הציבור. צעדים אלה מסלימים את הסכסוך ומגבירים את הקיטוב הלאומי בחברה, וכתוצאה מכך מהווים פגיעה בביטחון האישי של תושבים יהודים וערבים.

ההתנגשויות בחודש אוקטובר, בין הכוחות של הצבא והמשטרה לבין מפגינים ומתפללים מוסלמים במזרח ירושלים, הדגימו כמה מסוכנת המדיניות של ממשלת הימין הקיצוני לביטחונם של כלל תושבי האזור.

הממשלה, בגיבוי התקשורת הממסדית בארץ, מטילה את האשמה על אירגונים פוליטיים שונים מהימין הדתי הפלסטיני, ובייחוד על התנועה האיסלאמית (הפלג הצפוני) והחמאס. מדובר בהתנערות מוחלטת מאחריות וגם בהתעלמות מהעובדות בשטח. אומנם הנהגות אותם האירגונים מנסות לרכב על הזעם שקיים בשטח, אבל הזעם הזה לא נוצר יש מאין.

הממשלה מחזקת את הימין הקיצוני

לניצוץ שהדליק את השטח במזרח ירושלים באוקטובר אחראים גורמי הימין הקיצוני שניצלו את תקופת החגים, כמדי שנה, לשורה של פרובוקציות, לרבות התארגנות של קבוצות קנאיות לעלייה להר הבית. באופן כללי נעשו ההתגרויות בחסות הממשלה. כך לדוגמא, בעיצומן של המהומות, אירגן הימין הקיצוני טקס הנחת אבן־פינה להתנחלות חדשה בשכונת ג׳אבל מוכאבר הפלסטינית בדרום־מזרח העיר, בהשתתפות שר הפנים אלי ישי וח״כים נוספים. בבוקרו של אותו יום איבטחו מאות שוטרים וחיילים את "צעדת ירושלים" הלאומנית, שעברה במתריס דרך השכונה הפלסטינית סילוואן. אין סיכוי ש"צעדת ירושלים" פלסטינית הייתה זוכה לאישור, שלא לדבר על אבטחה.

המשטרה העריכה כי האירועים יביאו למחאה פלסטינית נרחבת, אז היא הוסיפה חטא על פשע ואסרה על כניסתם של מתפללים מוסלמים מתחת לגיל 50 לתפילה בהר.

בסוף אוקטובר יזם "המטה המשותף לאירגוני המקדש והר הבית", המאגד כמה אירגונים משיחיים של הימין הקיצוני, כנס בירושלים במטרה לקרוא ליהודים להגיע להר הבית בהמוניהם. באופן לא מפתיע, הפרובוקציה הזאת זכתה לגיבוי מצד מפלגות הממסד — בין הדוברים בכנס היו שר ההסברה יולי אדלשטיין, ח״כ אורי אורבך מסיעת "הבית היהודי" החברה בממשלה, ח״כ עתניאל שנלר מ"קדימה", סגן ראש עיריית ירושלים דוד הדרי וח״כים נוספים מהליכוד.

המשטרה העריכה שהכנס יגרור גם הוא מחאה נרחבת ומהומות (nrg, 24.10), כפי שאכן קרה, ותגובתה הייתה לפרוס כוחות גדולים מסביב למתחם הר הבית, ולהצהיר כי "תפעיל יד קשה נגד כל המתפרעים, המסיתים והמפגינים" — הכוונה לא הייתה כמובן למארגני הכנס או לשרי הממשלה שהשתתפו בו.

ברקע של צעדי ההתגרות האלה מתרחשת הרחבה של פעילות האירגונים הכהניסטיים כדוגמת עמותת אלע״ד ו"עטרת כהנים" הפועלים להתנחלות בשכונות הפלסטיניות במזרח העיר, כלומר להשתלטות דמוגרפית עויינת ("ייהוד") על חשבון האוכלוסייה. פעילות זו זוכה לשיתוף־פעולה מלא מצד משרדי הממשלה ועיריית ירושלים. העירייה אף הנפיקה, בצעד שמסריח מטיהור אתני, צווי הריסה לכ־80 בתים בשכונת סילוואן המאכלסים כ־2000 פלסטינים, בטענה כי הרס הבתים נועד להרחיב את שטחו של "האתר הארכיאולוגי" המנוהל על־ידי עמותת אלע״ד. הימין הקיצוני לא היה מצליח ליישם צעדים אלה ללא גיבוי ברור מרשויות המדינה, בייחוד בהתחשב בכך שצעדים אלה אינם נתמכים על־ידי מרבית הציבור היהודי בארץ.

בידוד בינלאומי

הבידוד האזורי והבינלאומי של ישראל פוגע באינטרסים של האליטה השלטת, אבל יש לו תפקיד תעמולתי חשוב במדיניות הפנים של ממשלת נתניהו. הביקורת מבחוץ מנוצלת על־ידי הממסד כדי לנסות לבצר את התמיכה מבית, תוך חיזוק תחושת המצור ("כל העולם נגדנו") והצגת הממשלה בארץ כמגן אמיתי ובלעדי מפני האנטישמיות בעולם. הטענה המרכזית של הממסד בישראל היא שהעוינות כלפי ישראל נובעת מחוסר הבנה מוחלט של בעיות הביטחון של תושבי ישראל (היהודים). זהו גם הטיעון המרכזי שמשמש את הממשלה בהשתלחותה בדו״ח גולדסטון.

לא שהיה צריך דוח מהסוג הזה כדי לגנות באופן תקיף את המתקפה על רצועת עזה ואת פעולות ממשלת ישראל דאז, אבל הדו״ח עצמו בסך הכול מסכם כמה מאינספור העדויות של קורבנות המלחמה, פלסטינים וגם ישראלים. הביקורת העולה ממנו אינה סותרת את עיקר העדויות של חיילים ישראלים שנחשפו בתקשורת הישראלית. הדו״ח גם מתייחס בפירוט לפגיעה בתושבי הנגב, מבקר את ירי הרקטות מהרצועה וקורא לממשלה הישראלית ולשלטון החמאס בעזה לחקור את ההתנהלות שלהם לאורך המלחמה. בכך הדו״ח עושה אפילו הנחה לשלטון בישראל, שכן הוא יוצר הקבלה מלאכותית בין שני השלטונות. אלא שחקירה כזאת, גם אם הייתה מתרחשת בישראל, לא הייתה מונעת את המלחמה הבאה או מבטיחה שהיא תהיה פחות ברוטאלית.

בשביל שלום צריך להיאבק

סקר שקיימה באחרונה רשת החדשות "אל־ג׳אזירה" מצביע על כך ש־40% מתושבי השטחים הפלסטיניים אינם סומכים לא על החמאס ולא על הפת״ח. הנתון הזה מצטרף לאכזבה הרחבה שקיימת ברחוב הפלסטיני ממדיניות ממשל אובמה, שלמרות כל הרטוריקה מעניקה גיבוי לממשלת נתניהו. הייאוש הכללי בשטחים הפלסטיניים, והמשבר העמוק שבו נתונה הממשלה ברמאללה, דחפו את עבאס לאיים ב"הכרזה חד־צדדית" על מדינה פלסטינית ללא הסכמת ממשלת ישראל. הכרזה כזו כבר התקיימה בנובמבר 1988 בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, אך לא הספיקה כדי להשיג מדינה עצמאית. גם הפעם, בתוך ימים ספורים נדחתה הצעה זו הן על־ידי וואשינגטון והן על־ידי שוודיה, המשמשת כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי. נתניהו עצמו, כצפוי, ענה להצהרות של הפת״ח באיומים ב"צעדים חד־צדדיים מצד המשטר הישראלי" — כאילו שהכיבוש עצמו אינו חד־צדדי.

על פניו, נראה כי הפיתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני רחוק מתמיד. אך דווקא חוסר המוצא המוחלט וההידרדרות למעגל דמים נוסף שמציעות המפלגות הממסדיות, עשויים לעודד מעגלים חדשים בקרב עובדים וצעירים, יהודים וערבים, לחפש פיתרון ממשי לסכסוך.

פיתרון כזה, שיבטיח ביטחון ושלום אמיתיים לישראלים ולפלסטינים כאחד, יחד עם זכות הגדרה עצמית שוויונית לשני הלאומים, מצריך למעשה מאבק משותף והמוני של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים; הוא מחייב מהפכה חברתית, שתאפשר הקמה של שתי מדינות סוציאליסטיות עצמאיות ושוות, והוא לא יוכל להיפתר במסגרת הקפיטליסטית הקיימת.

לשם כך יש צורך בבניית כוחות פוליטיים חדשים ונאמנים לאנשים העובדים והעניים משני צדי ההפרדה הלאומית. אלה יוכלו לקדם כבר עכשיו הידברות ושיתוף־פעולה בין מאבקים חברתיים, מאבקי עובדים, אירגוני מאבק, תושבי שכונות, סטודנטים ונוער משני צדי הגדרות במאבק למען שלום ונגד הדיכוי הצבאי בשטחים — כולל פרוייקט ההתנחלויות — הגזענות, הטרור, האבטלה והעוני.