בחודשים האחרונים הממשל בארה״ב מגביר את הלחצים על ממשלת נתניהו להגיע למו״מ עם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. הלחץ לא נעשה כמובן בשם אהבת אדם. גורלם של ההמונים הישראליים והפלסטיניים לא נמצא בראש מעייניהם של קברניטי הממשל, וארה״ב היא לא מתווך ניטראלי בסכסוך. כמעצמת־על, שמושקעת צבאית, פוליטית וכלכלית באזור, היא צד בעל אינטרסים בו.

"מה שאתם עושים כאן מסכן את שלום חיילינו הנלחמים בעיראק, באפגניסטאן ובפקיסטאן. זה מסכן אותנו ומסכן את השלום האזורי", כך בשיחה עם עמיתיו בישראל, הביע סגן נשיא ארה״ב, ג׳ו ביידן, את החששות הגוברים מצד גורמים במעמד השליט בארה״ב ליציבות הפוליטית במזרח־התיכון ובדרום־מרכז אסיה (ניו יורק טיימס, 14.03.2010).

קובעי מדיניות החוץ בוואשינגטון מקווים כי מבחינה גיאו־אסטרטגית, הצגת אופק מדיני לסכסוך הישראלי־פלסטיני תוכל ראשית לשפר את תדמיתה של ארה״ב באזור; ושנית לסייע להקלת הלחץ הציבורי הכבד על המשטרים הרקובים באזור — ובראשם ירדן, מצריים וטורקיה — להחריף את היחסים עם ישראל במחאה על הדיכוי המתמשך של הפלסטינים. באופן זה, ההנחה היא כי גם ההשפעה של איראן כמעצמה אזורית תתערער.

הבית הלבן לא "יכפה הסדר"

לכן ממשל אובאמה מתעקש על קיום מראית עין של מו״מ עם הרשות הפלסטינית. אלא שבדומה לדפוס המוכר כבר, גם תוכניות אלה לא צפויות להביא בסופו של דבר יציבות, ביטחון ושלום לאזור.

למרות העוצמה הרבה של ארה״ב, אובאמה, כמו קודמיו, לא מסוגל "לכפות הסדר" ישראלי־פלסטיני. היחסים האסטרטגיים בין המעצמה האמריקאית לקפיטליזם הישראלי נמצאים בעדיפות הרבה יותר גבוהה. לכן גם טועים מי שמעריכים שארה״ב, או כל מעצמה אחרת, תכריח את ממשלת ישראל לסיים את הכיבוש. למעשה, ארה״ב הסכימה לכיבוש בכול שנותיו, ואף סייעה לממן אותו ולסנגר עליו מבחינה פוליטית.

כך, כדוגמא אחת, באפריל 2003 אישר הקונגרס בארה״ב מתן ערבויות לאג״ח של ממשלת ישראל בגובה 9 מיליארד דולר, ולמעשה איפשר לממשלה לגייס הון לטובת תקציבי העתק שהוזרמו למלחמה בפלסטינים ולדיכוי העובד והפלאח הפלסטיני; הערבויות לוו בהתחייבות המנהיגים הקפיטליסטיים בארץ לקצץ בשכר המגזר הציבורי, לקצץ בקיצבאות ובשירותי ציבור, ולקדם הפרטה והשקעת קרנות הפנסיה בבורסה. המהלך הזה התיישב עם הניצול הציני של האינתיפאדה השנייה כשעת כושר להחרפת המתקפה הניאו־ליבראלית על מעמד העובדים הישראלי.

ביבי בין הפטיש לסדן

נתניהו נמצא בדילמה. מצד אחד, בתור משרת נאמן של המעמד השליט בארץ הוא צריך לא רק לשמור על יחסים טובים עם ארה״ב, אלא גם לתמוך במהלכים מדיניים אסטרטגיים לצורך ניהול אפקטיווי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובכלל זה ניהול מו״מ עם הרשות הפלסטינית.

אבל מצד שני, נתניהו צריך לשמור גם על שלמות קואליציית הימין הקיצוני שלו, והוא מנסה לפייס את הלחצים הכבדים, גם מצד גורמים שונים במפלגתו, שלא לנהל מו״מ, להרחיב את ההתנחלויות, ולהחריף באופן בוטה יותר את דיכוי הפלסטינים.

על הרקע הזה יש להבין את הריב האחרון בין ישראל לארה״ב. ניתן היה להביא את נתניהו לאמץ רטורית נוסחה של "שתי מדינות" — כשהכוונה היא למוכנות להקמת משטר בובות בשטחים — אבל מוגזם לצפות שממשלתו תהיה מסוגלת לשלם את המחיר הפוליטי כדי לקדם הקמה של משטר כזה.

לא לחינם כל עושי דברם של בעלי־ההון נעמדו על הרגליים האחוריות בעקבות המתיחות מול הבית הלבן, וקראו להכנסת קדימה לממשלה — אותה מפלגה ששרון הקים כדי להיפטר ממרכז הליכוד, וצוברת כיום אבק מחוץ לממשלה.

בישראל ובשטחים אין מפלגת עובדים

כפי שהוכיחה ממשלת קדימה הקודמת, גם ממשלה כזו תמשיך לאיים על העתיד שלנו, לשחק משחקים ציניים, לזרוע פירוד ולדכא את העובדים הישראליים והפלסטיניים, תוך שימוש מניפולטיווי בטיעונים ביטחוניים.

המצב מבחינת רוב הפלסטינים בשטחים — לפחות אלה שלא קוראים להם סלאם פיאד — הוא קשה במיוחד. ברצועת עזה מצור מתמשך, ובגדה המערבית בתים, בארות מים ושדות נהרסים על בסיס יומי לשם השתלטות מתנחלים על קרקעות. בני המזל שמוצאים עבודה בהתנחלויות ובישראל לא זוכים לתנאים סוציאליים מינימאליים וחשופים לדיכוי צבאי.

בדומה למפלגות הממסד בישראל, כך גם החמאס וגם הפת״ח, עם כל ההבדלים ביניהן, לא מציעות למעמד העובדים ולעניים בשטחים כל מוצא מהמשבר העמוק.

מי יביא שלום?

משני צידי ההפרדה הלאומית, אי־אפשר לצפות ולחכות שמפלגות שמייצגות את האינטרסים של האליטות השליטות, ופועלות למעשה בסופו של יום למען פגיעה באנשים העובדים, יפעלו אחרת כשמדובר באינטרס הביטחון האישי של העובדים והעניים.

כך גם ביטחון ושלום אמיתיים לא יוצנחו מארצות־הברית, מדינות האיחוד האירופי ומעצמות אחרות, שימשיכו לנסות לקדם, כפי שההיסטוריה מלמדת, את האינטרסים הזרים של המעמדות השליטים שלהן על חשבון הצרכים והשאיפות של האנשים מהשורה כאן. גם האו״ם הוא מוסד שבסוגיות משמעותיות בסך הכול מתכופף מול הצרכים של המעצמות הגדולות.

כדי לפתור את הסכסוך והבעיות החברתיות הבוערות, בניגוד לשקר הגדול של ה"הפרד ומשול", אין חלופה למאבק נרחב סביב האינטרסים המאחדים את מעמד העובדים הישראלי והפלסטיני, בביטחון, שלום, פרנסה, דיור ציבורי, חינוך ובריאות איכותיים הניתנים לכלל האוכלוסייה, ובפיתוח אזורי בהתאם לצורכי החברה ולא לטובת מרדף הרווחים של קומץ בעלי־הון.