האולם היה מלא עד אפס מקום במושב המסכם בכנס סוציאליזם 2010, שעסק בבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית לימין ולמפלגות ההון. המושב התקיים במתכונת פאנל רב־שיח בהשתתפותם של: שי גלי מארגון מאבק סוציאליסטי וחבר הנהגת ארגון העובדים כוח לעובדים, אסמאא אגברייה ממפלגת דע״ם וארגון העובדים מען, וראובן אברג׳ל, מתנועת התחברות־תראבוט הפעילה במסגרת מפלגת חד״ש, שהיא כיום מפלגת השמאל הגדולה בישראל.

במקור הוזמן גם ח״כ דב חנין מהמפלגה הקומוניסטית (מק״י) וחד״ש, אך לצערנו הוא הודיע ארבעה ימים לפני הכנס באמצעות עוזרו הפרלמנטארי כי בשל כינוס של מפלגתו הוא ייעדר, ושיגר מכתב ברכה והתנצלות לבאי הכנס. בהתחשב בחשיבות הנושא שעל הפרק, צר לנו שהצעתנו שמפלגתו של חנין תשלח נציג חלופי מטעמה לא נענתה.

דיאלוג בין גישות

מטרת הדיון שייזמנו הייתה להפגיש בין גישות שונות של ארגוני מאבק שמאליים ולתרום בדרך זו להבהרת האתגרים העכשוויים שכרוכים בפיתרון הבעיה החמורה של הריק הפוליטי משמאל אל מול התקפות הימין. חקיקה והסתה אנטי־דמוקרטית וגזענית, ההתקפות על העובדים והעניים, הכיבוש והסכסוך הלאומי המדמם ובעיות בוערות אחרות, ממחישים יומיום את הדחיפות שבבניית הקול הפוליטי והכוח הפוליטי העצמאי שדרוש למעמד העובדים ולקבוצות מופלות ומדוכאות בחברה כדי להשיב מלחמה.

ארגון מאבק סוציאליסטי פועל בדרך של מעורבות נרחבת בשטח ביומיום למען חיזוק מאבקים להשגת הדרישות של עובדים וצעירים ושל קבוצות מדוכאות בחברה ולקידום האלטרנטיבה הסוציאליסטית, תוך קריאה לפעילים ופעילות נוספים להצטרף אלינו ולקחת חלק בבניית הארגון ככוח משפיע, מוביל ופורץ־דרך ברמה הארצית. אנחנו מאמינים שהגישה הכללית שאנחנו מציגים לשינוי החברה, גישה מרקסיסטית, היא המפתח למיגור הבעיות החברתיות הבוערות, ושגישה זו למאבק תוכל לזכות בתמיכה רחבה בציבור מעמד העובדים בישראל בעתיד.

יחד עם זה, אנחנו גם מודעים לכך שבהתחשב בהיקף המאבקים בחברה ובמגבלת הכוחות שלנו בשלב הנוכחי, אנחנו לבדנו לא מספיקים בשביל למלא את הריק הפוליטי בחזית המאבקים, כלומר בכדי להוות את הגב הפוליטי החזק שנחוץ כבר עכשיו ברמה הארצית במאבקים השונים מול המעבידים, הממשלה ובריוני הימין — ולכן, כפועל משלים לשאר העשייה שלנו, אנחנו חותרים גם ליצירת שיתופי־פעולה מועילים עם ועדים, ארגוני מאבק שמאליים ופעילים חברתיים, כדי לקדם מהלכים משותפים להשגת הדרישות של עובדים וצעירים ולבניית ארגוני מאבק רחבים.

כך לדוגמא, היינו גורם שותף בהקמה של ארגון כוח לעובדים ואנו משקיעים מאמצים לתרום לחיזוקו כיום. באופן דומה, אנחנו קוראים בשנים האחרונות לשילוב כוחות בין ארגוני עובדים וארגוני מאבק שמאליים לצורך הקמת מפלגת עובדים רחבה בישראל כאלטרנטיבה לוחמת למפלגות ההון.

מעורבות בשטח ומפלגת חד״ש

שלושת הדוברים הבליטו לאורך הדיון את החשיבות של בניית אלטרנטיבה פוליטית דרך מעורבות במאבקים בשטח. התפקיד של כולנו, אמר ראובן אברג׳ל מתראבוט וחד״ש, בפנייה לשאר הדוברים ולקהל, הוא להרחיב את השורות דרך עבודה בשטח, במאבקים של החלקים הכי מדוכאים בחברה, וגישה כזאת תוכל להביא לבסוף קץ לדיכוי בחברה ולגזענות ולכיבוש.

תנועת תראבוט, הסביר אברג׳ל, פועלת בשטח גם תחת פרופיל עצמאי מחוץ למסגרת של חד״ש, שאותה ביקר בשל התמקדות־יתר בפעילות פרלמנטארית. תראבוט שואפת להגדיל את השפעתה על חד״ש במטרה לתקן את התוצאות של תהליכי ההסתאבות, כלשונו, שמפלגה זו עברה. עם זאת, תראבוט רואה בחד״ש פלטפורמה רחבה למאבק בממסד שאין לה חלופה כרגע, ולכן לשיטתה גם ארגוני מאבק נוספים, ובהם תנועת מאבק סוציאליסטי ומפלגת דע״ם, צריכים להיכנס לפעילות במסגרת זו ולהפוך אותה לכלי אפקטיווי יותר עבור המאבקים החברתיים.

ארגון שמאל מחוייב להוביל ולהציב אלטרנטיבה ברורה, אמרה אסמאא אגברייה מדע״ם ('ארגון הפעולה הדמוקרטי'), וביקרה בהקשר זה בחריפות את חד״ש על כך שבדומה למפלגות שמאל רבות באזור, כולל בשטחים הפלסטיניים, חד״ש שימשה ועודה משמשת כזנב למפלגות בורגניות קפיטליסטיות במסגרת של קואליציות כושלות בהסתדרות, ברשויות המקומיות ובכנסת, שבסופו של יום לא השיגו דבר והובילו את חד״ש לתמוך באופן אופורטוניסטי במפלגות ימניות שהיא מתיימרת להציב להן אלטרנטיבה.

אגברייה הוסיפה כי בניגוד לדע״ם, המגדירה את עצמה 'מפלגת פועלים', חד״ש היא, לדבריה, מפלגה לאומית ערבית, שאינה מנסה כלל לטפח זהות מעמדית ואינה נמצאת בשטח, ובנוסף גם דוחקת הצידה את כל המאבקים פרט למאבק בכיבוש. "מהי זכות הקיום של חד״ש", שאלה בהתרסה, "ג׳ובים"? לכן הוקמה דע״ם בשנת 1995 מחוץ למסגרת של חד״ש (על־ידי פעילים מקבוצת "דרך הניצוץ").

בניגוד לעמדה שהציגו שני הדוברים האחרים, לדעת דע״ם אין כיום צורך כלל בחזית פוליטית רחבה, פרט לשיתופי־פעולה נקודתיים, כדוגמת קואליציה לקידום מאבקי נשים שדע״ם הקימה. כחלופה לרעיון של גיבוש חזית פוליטית רחבה, קראה אגברייה לפעילי הארגונים האחרים להצטרף למפלגת דע״ם ולהתווכח על דעותיהם במסגרתה. דע״ם, המונה עשרות חברים, רואה בעצמה בשלב הנוכחי תשובה מספקת לחלל של הפוליטיקה המעמדית והשמאלית ברמה הארצית. אגברייה סקרה את מאמציה של דע״ם לטפח מודעות מעמדית, גם בקרב נוער, ולסייע להתארגנויות עובדים באמצעות ארגון העובדים 'מען' שהקימה ושאגברייה מנתה כמה מהישגיו המכובדים עבור נהגי משאיות ועבור מרצים במכללת מוסררה בירושלים.

מפלגת עובדים רחבה

שי גלי מארגון מאבק סוציאליסטי התייחס לחלל הפוליטי בחזית המאבקים, לאופן שבו גורמי ימין מנצלים את המצב ורוכבים על המצוקה ועל מחאה קיימת, ולמעשה למצב שבו קיים משבר של מודעות פוליטית ורמת התארגנות בקרב מעמד העובדים.

קיים צורך במפלגה רחבה, הסביר גלי, שתפעל בשטח ותאחד עובדים וצעירים מרקעים שונים, ותשמש קול פוליטי עצמאי למעמד העובדים ותספק מענה גם לבעיות הייחודיות של כל קבוצה וקבוצה בחברה — נשים, ערבים־פלסטינים, מזרחים, להט״בים וכדומה. מפלגה כזאת תצטרך להיות עצמאית לחלוטין מבעלי־ההון, מתרומותיהם ומהאג׳נדה הקפיטליסטית, ותצטרך להציב אלטרנטיבה ברורה לקיצוצים, להפרטות, לניצול, לעוני, לדיכוי, להרס הסביבה, לגזענות ולכיבוש. אסור שמפלגה כזאת תפקיר לשאר מפלגות הממסד את ההתייחסות לסוגיות של הגזענות והכיבוש ובעיות לאומיות אחרות, והיא תהיה מוכרחה להציג אג׳נדה שתואמת את האינטרס של העובדים משני צדי ההפרדה הלאומית.

גלי אמנם דחה את הטענה שחד״ש היא מפלגה לאומית ערבית בלבד, אך התייחס גם הוא לעובדה שחד״ש לא מתאמצת לפנות באופן ברור לאנשים עובדים, לא מתמקדת במאבקים בשטח, ולמרבה הצער מתאפיינת בגישה של תמיכה ב"רע במיעוטו" על פני הצבת אלטרנטיבה, כפי שהדבר מתבטא בשיתופי־פעולה מזיקים עם מפלגות הון וגורמי ימין. לכן, למרות הכוונות החיוביות של פעילי חד״ש, גם היא לא מצליחה להוות את האלטרנטיבה הפוליטית הנחוצה שתתבסס על המאבקים בשטח ועל אג׳נדה מעמדית וסוציאליסטית למאבק בשלטון ההון ובמדיניות הקפיטליסטית והלאומנית של הימין.

שיתופי־פעולה מועילים

ראובן אברג׳ל הסביר שתנועת תראבוט נבנתה על הבסיס של יצירת קואליציות וכי הוא מאמין שבדרך של בניית סולידריות אפשר לגייס כוחות בכדי "להתחיל למוטט את השיטה מלמטה". לדבריו של אברג׳ל, הבסיס לגיוס כוחות רחב נמצא במאבק סביב אינטרסים משותפים, כאשר החיבור הפוטנציאלי החזק ביותר לדבריו הוא שיתוף־פעולה מזרחי־פלסטיני, ואחת הדוגמאות שציין הייתה מאבקם החשוב של הרוכלים על פרנסתם בירושלים.

בדומה לאברג׳ל, גם גלי חזר והתייחס באופן קונקרטי לצורך ביצירת שיתופי־פעולה עקרוניים לקידום המאבקים, הן בהקשר של חזית פוליטית רחבה, הן בהקשר של ארגוני העובדים כוח לעובדים ומען, והן בהקשר של אירועים נקודתיים, כאשר כדוגמא לכך ביקר גלי את מפלגת דע״ם על כך שהיא באופן מסורתי נעדרת מהפגנות האחד במאי המשותפות לארגוני מאבק שמאליים ולהתארגנויות עובדים, ומקיימת אירוע נפרד משלה. אגברייה הצדיקה זאת בין השאר בטענה שבהפגנות האחד במאי ה"קואליציוניות" שאורגנו השנה ברחבי הארץ לא צעדו, לכאורה, עובדים אלא "רק ארגונים". גלי תיאר כיצד נוצרו שיתופי־פעולה מרשימים שהצליחו להביא בחיפה, בירושלים ובתל־אביב להשתתפות של מורים, עובדים סוציאליים, מטפלות משפחתונים, מהגרי־עבודה, ועוד עובדים וסטודנטים מהשורה.

דוגמא זו שימשה להמחשת גישה מעשית לשיתופי־פעולה מועילים שמסוגלת להוות גם את התשתית להקמה של מפלגה חדשה ורחבה על בסיס פדרטיווי. בתגובה להצהרתה של אגברייה כי אין כל צורך במפלגת עובדים רחבה, מכיוון שמפלגת דע״ם כבר מהווה אלטרנטיבה פוליטית מספקת, התעקש שי גלי כי נכון להיום אף ארגון פוליטי שמודע למגבלת הכוחות שלו לא יכול להגדיר את עצמו בתור "ה־מפלגה" הרחבה של העובדים. בסבב האחרון בדיון טענה אגברייה כי "אני לא מוציאה מכלל אפשרות אף פעם שאם חד״ש תתעשת או אם תקום מפלגה אחרת, אנחנו בשמחה נצטרף למפלגה כזו שכמה שיותר תייצג את העמדות שלנו ואת האינטרסים שאנחנו מאמינים בהם ותהיה בשטח", אבל לדבריה דע״ם מאמינה שבעקבות ההשפעות הצפויות של המשבר העולמי על המצב בישראל, דע״ם תוכל למלא את החלל הזה בעצמה.

גלי היקשה לאורך הדיון והדגיש שהשאלה של יצירת שיתופי־פעולה ושל בניית מפלגת עובדים רחבה היא שאלה קונקרטית עכשווית ודחופה, וזה נושא שצריך לקדם ביומיום בהסברה ואף לפעול ליוזמות בכיוון הזה לקראת הבחירות הבאות, כדי ליצור מפלגה רחבה שתוכל להוות נקודת התייחסות משמעותית עבור האנשים העובדים.

כוח לעובדים ומען

כך גם קיים צורך מהותי וקונקרטי בשיתוף־פעולה ואף באיחוד כוחות בין ארגון העובדים מען וארגון העובדים כוח לעובדים, כאשר הרעיון, הסביר גלי, הוא לא סתם לאחד בין מסגרות, אלא ליצור איחוד כוחות בין מאות העובדים המאוגדים במען לבין אלפי העובדים המאוגדים בכוח לעובדים. לא רק שכוח לעובדים מעוניין ביצירת שיתופי־פעולה רחבים ואף פנה בעבר למען ולגורמים נוספים, אלא שגלי, כחבר הנהגת ארגון כוח לעובדים הודיע שישמח לתאם פגישה בין הנהגות הארגונים.

אגברייה טענה כי באופן כללי מען פתוחה לשיתופי־פעולה, אך שללה את הרעיון של איחוד כוחות משמעותי יותר, בטענה ש"כוח לעובדים הוא משהו קצת רחב באופיו וכולל כל מיני זרמים" ובהם פעילים שמקדמים מודל של מדינת רווחה ולא סוציאליזם, ועובדים שלא מזוהים לחלוטין עם השמאל. גלי השיב כי כוח לעובדים הוא ארגון עובדים רחב שלא מסונף לאף מפלגה, ומתקיים בו פלורליזם ודיאלוג בין דעות שונות, במטרה לבחון איזה מהרעיונות השונים יהיה הטוב ביותר לקידום העובדים, ויש בו מקום גם לעובדים ולפעילים של דע״ם ומען. סוציאליסטים מוכרחים להיות איפה שנמצאים העובדים, אמר גלי, ולכן פעילי מאבק סוציאליסטי פועלים גם יחד עם ועדי עובדים המאורגנים בהסתדרות.

אגברייה טענה כי בסך הכול המגוון של ארגוני המאבק השמאליים הוא דבר חיובי ובריא. גלי הגיב לדברים והסביר שיש להסתכל על הסוגייה הזאת בהקשר הקונקרטי של המאבקים שכל ארגון מקדם והציג את עמדת ארגון מאבק סוציאליסטי לפיה כל מאבק מצריך אחדות כוחות מירבית, ואילו פיצול כוחות הוא חיובי רק כאשר הוא מסייע בבירור לקידום המאבק. כך לדוגמא, ארגון כוח לעובדים הוקם בעקבות ההבנה כי בטווח הבינוני לא ניתן לשנות את ההסתדרות, ולו ניתן היה, עדיף היה לעשות זאת ולהשתמש בכל הכוח הארגוני שברשותה.

העובדים הם לא "עוד מגזר"

אברג׳ל טען לאורך הדיון כי לדעת תראבוט לא הקפיטליזם הוא הבעיה המרכזית שבה יש למקד את המאבק, אלא, לדבריו, האג׳נדה הציונית של לאומנות, גזענות, התנחלות ונישול. תראבוט מייצגת קשת דעות, הסביר, כאשר המכנה המשותף המרכזי הוא ההתנגדות לציונות. מכיוון שתראבוט רואה בציונות את שורש הבעיה, אברג׳ל קרא גם למפלגות הלאומיות הערביות־פלסטיניות בישראל — בל״ד השמאלית ורע״ם־תע״ל השמרנית־דתית — להתמזג עם חד״ש.

לעומת זאת, הן אגברייה והן גלי עמדו על כך שהעובדים הם לא "עוד מגזר מדוכא", אלא שמעמד העובדים הוא הכוח החברתי היחידי שמסוגל פוטנציאלית, אם יתארגן ויהיה מודע לכוחו, להוביל את השינוי החברתי העמוק שדרוש — מעבר לחברה סוציאליסטית ודמוקרטית. גלי התייחס לסוגי דיכוי שונים בחברה הישראלית, אך הסביר שמאבק מאוחד של ההמונים באזור בהובלת מעמד העובדים נחוץ גם כדי לסיים, לצורך העניין, את הדיכוי הלאומי של הפלסטינים. אף אחת ממפלגות הממסד לא תומכת באופן מלא בזכות הגדרה עצמית שוויונית ליהודים ישראלים ולפלסטינים, ולכן גם אף אחת מהן לא מציעה שלום אמת. גלי סיכם ששלום בר־קיימא לא ייתכן במסגרת הקפיטליסטית, וכי בשביל להשיג שלום, יש להוציא את השליטה בחברה מידי בעלי־ההון ועושי דברם ולהיאבק לחברה סוציאליסטית.