בנובמבר 2010, לאחר שלושה חודשים ללא משכורת, קיבלו 25 עובדות הטקסטיל הנותרות בקואופרטיב "מתפרת העצמאות" במצפה רמון מכתבי פיטורים, אשר הודיעו למעשה על סגירת המתפרה בעקבות שנים של מאבק בעול חובות גדול ומצב תמידי של מחסור בהזמנות.

מדיווחים בעיתונות בסוף דצמבר עולה כי הבעלים של "ערד תעשיות טקסטיל" אולי יפתח אותה מחדש תחת בעלותו. גם אם המתפרה תצליח להמשיך ולהתקיים, מדובר בעוד כישלון של הקפיטליזם לספק צרכים בסיסיים של אנשים, כגון מקום עבודה בטוח וביגוד.

"מתפרת העצמאות" נכנסה לתודעה הציבורית בישראל בתחילת העשור הקודם, כאשר ביולי 2000 פוטרו בה 60 עובדות, לאחר שהבעלים הפרטיים דאז החליט לסגור את המתפרה שלא הייתה רווחית עבורו.

בתגובה אמיצה ונחושה, השתלטו העובדות על המתפרה והתבצרו בה יחד עם בני משפחותיהן. ההתבצרות נמשכה שלושה חודשים, ולאחר שלא נמצא שום בעל הון שהסכים לרכוש את המפעל ולהפעילו מחדש, רכשו אותו העובדות. כל אחת קנתה מניה ב־5000 שקל ושאר הכסף הגיע מהלוואה מקרן 'תנופה' של ההסתדרות הכללית.

המתפרה הפכה לאגודה שיתופית בבעלות העובדות ובניהולן, ושמה שונה מ"מתפרת רמון" ל"מתפרת העצמאות" — סמל למאבקן למען שליטה על חייהן ולקיחת גורלן בידיהן.

קשיים מתחילת הדרך

כבר מתחילת פעילותה של המתפרה כאגודה שיתופית היא נקלעה לקשיים רבים, ובראש ובראשונה מול הלקוח הבלעדי, משרד הביטחון. העובדות עסקו מזמן רכישת המתפרה ועד לסגירתה בימים אלה בתפירת מדים ומצעים עבור הצבא, שעל סמך התחייבויותיו להזמנות יכלה המתפרה להמשיך ולהתקיים. אלא שפעם אחר פעם איים משרד הביטחון לבטל את החוזה עם מתפרת העצמאות והעביר את ההזמנות למפעלים במזרח הרחוק מכיוון שהמחיר בהם נמוך יותר, כתוצאה מתנאי העבדות המודרנית שם.

המחסור בהזמנות והמחירים הנמוכים ששילם משרד הביטחון הובילו להורדות שכר תדירות, והמתפרה עברה לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע. שכרן של העובדות צנח הרבה מתחת לשכר המינימום. בעקבות קשיים אלה עזבו חלק מהעובדות את המתפרה במטרה למצוא פרנסה חלופית. המצב הוחמר בתקופת המיתון הכלכלי סביב תחילת שנת 2009. בינואר 2010 נותרו רק 48 עובדות במתפרה. זוהי "חובת הממשלה לספק לנו עבודה" הסבירה אז יו״ר הקואופרטיב, אתי עזריאל.

בסוף שנת 2009 הופל על המתפרה "הקש האחרון", עם צו עיקול ארנונה בסך 800 אלף שקל ששלחה המועצה המקומית. ראש המועצה, פלורה שושן (אחותו של עמיר פרץ), התחמקה מאחריות וטענה שאין זה בסמכותה לבטל חוב ארנונה, ועם זאת טענה שהמתפרה אינה עומדת בקריטריונים למחיקה וסירבה לכנס את מליאת המועצה כדי לדון בעניין. יחד עם חובות אחרים של המתפרה, ברובם להסתדרות, הסתכמו חובות המתפרה בכ־4 מיליוני שקלים. המצב הביא לעזיבתן של עוד כ־20 עובדות, ולבסוף לסגירת המתפרה, לפחות כאגודה שיתופית.

קואופרטיבים תחת קפיטליזם

הסיפור של "מתפרת העצמאות" חושף את המגבלות של קואופרטיבים בכלל במשק קפיטליסטי. העובדים בקואופרטיב אמנם מנהלים את העסק בעצמם ומקבלים החלטות בצורה דמוקרטית, אבל הם פועלים במסגרת שוק קפיטליסטי, כלומר הם נאלצים לשחק לפי כללי הרווח והתחרות מול עסקים אחרים, ובמיוחד תאגידים גדולים ובינלאומיים. בתחרות כזאת אין למפעל כמו מתפרת העצמאות סיכוי בסופו של דבר. העובדים נאלצים להסתפק בשכר מצומצם באופן קיצוני, בעוד המפעל מתמודד פעמים רבות עם עול חובות ומחסור באשראי.

לעומת תאגיד ענק שנמצא בידי בעל הון שמחובר לשלטון, סיכוייו של קואופרטיב שמנוהל בידי העובדים לזכות להטבות מהמדינה נמוכים יותר.

גם רכישת סחורת המפעל על־ידי הממשלה וגופים ציבוריים אינה יכולה להועיל לטווח הארוך, היות וגם הם יידחפו לבסוף לחסוך עלויות ולהעדיף מוצרים זולים יותר.

היה צורך בהלאמה

לכן הקמת קואופרטיב בחברה הקפיטליסטית שבה אנו חיים עשויה להיות מועילה בעיקר במקרים שהיא משמשת אמצעי לשמירת מקום העבודה בטווח המיידי וכשלב ביניים במאבק להשגת פיתרון ארוך טווח.

במקום הלוואה לרכישה, ההסתדרות הייתה צריכה לסייע לעובדות להשיג את הבעלות על המפעל ללא כל תשלום לבעלים הקודמים, ולהוביל מאבק בדרישות להלאמת המפעל, להכפלת השכר ולשמירה על ניהול דמוקרטי בידי העובדות. במידת הצורך ניתן היה בהמשך להסב את פס־הייצור לאפיקים אחרים ללא פגיעה בשכר.

עובדות "מתפרת העצמאות" הראו את הדרך הנכונה במאבקן האמיץ. פיתרון ארוך טווח מצריך מאבק רחב לחברה סוציאליסטית שבה הכלכלה תהיה מתוכננת באופן דמוקרטי במטרה לספק צרכים חברתיים, והמפעלים והחברות יהיו בבעלות ציבורית, תחת ניהול דמוקרטי בידי העובדים.