האחד במאי הוא לא סתם יום חג לחולמים על חברה אחרת. מאז מאבק הדמים של העובדים בארה״ב לפני 125 שנה סביב הדרישה להגבלת יום העבודה ל־8 שעות, האחד במאי הוא יום שמציין סולידריות בינלאומית במאבק העיקש לשחרור האנשים העובדים והעניים מעול שלטון ההון בחברה.

הקפיטליזם עוד כאן, והוא נעשה משברי יותר, הרסני יותר וחמסני יותר. המשבר הכלכלי החמור מאז מלחמת העולם השנייה עוד לא מאחורינו, והוא מגביר את הסכנה שהמרדף אחר רווחי תאגידים יטביע את העולם כולו באסון סביבתי. סכומים אסטרונומיים מתגלגלים בקזינו של שוק ההון, אבל לכאורה אין די כסף להשקעה ממשלתית בשירותים חברתיים נחוצים. למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית והאפשרות הריאלית לחלק באופן הוגן את המשאבים בעולם, מיליארדי בני־אדם מושלכים אל תהומות העוני והדיכוי, שעה שאליטות אריסטוקרטיות שודדות את העושר שמייצרים האנשים העובדים, וגוזרות עלינו מלחמות בשם האינטרסים שלהן. המאבק ממשיך.

חזית להצלת השירותים הציבוריים

ישראל 2011 נשלטת על־ידי 18 משפחות הון, ו־1.8 מיליון איש חיים בה מתחת לקו העוני. רבים מעליו בקושי סוגרים את החודש. הרבה עובדים בישראל יכולים רק לחלום כיום על יום עבודה של 8 שעות. המתמחים בבתי־החולים דורשים לקצץ את משמרות העבודה שלהם מ־26 שעות ל־18. עובדי מערכת הבריאות כולה קורסים תחת עומס הולך וגדל בשל ייבוש תקציבי ותהליך של הפרטה. במקביל, העובדות הסוציאליות נאלצות לטפל במצוקה כלכלית וחברתית גוברת בשל המדיניות הניאו־ליבראלית בעשורים האחרונים. למרות השביתה הפופולארית, דרישותיהן זכו ליריקה מצד ממשלת ההון של נתניהו ופקידי האוצר שלה.

אם במקום שהעו״סיות יאבקו בנפרד, והרופאים בנפרד, והאחיות בנפרד, ועובדי המינהל והמשק בבתי־החולים בנפרד, והמורות בנפרד, ועובדי הרשויות המקומיות בנפרד — אם במקום זה ממשלת נתניהו־ליברמן־ברק הייתה מתמודדת מול חזית רחבה ואיתנה של עובדי המגזר הציבורי ושל מעמד העובדים בכלל, היא הייתה נאלצת לספק את הדרישות המרכזיות של העובדים או לתת את המפתחות וללכת הביתה.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת להקמת מטה מאבק ארצי להצלת השירותים הציבוריים, בהשתתפות ועדים והתארגנויות עובדים מהמגזר הציבורי ובכלל, ארגוני סטודנטים וארגוני מאבק תומכים. למאבק כזה, סביב אג׳נדה של התנגדות להפרטה, לייבוש התקציבי, ולפגיעה בעובדים, יש פוטנציאל עצום. מאבק מאוחד כזה יוכל גם לתת מכה רצינית לאפליה הממוסדת של עובדים על רקע לאום, דת, זהות מגדרית, נטייה מינית או מוגבלות פיזית. אם האוצר יטען שאין כסף, יש לדרוש בין היתר את ביטול הטבות המס המפליגות שניתנו לבעלי־ההון בשנים קודמות.

להסתדרות יש שאלטרים, היא צריכה להשתמש בהם

בעקבות המחאה בשטח נגד עליות המחירים בתחילת השנה, הנהגת ההסתדרות הכללית בראשות עופר עיני נגררה לאיים בשביתה כללית ועצרת המונית. בפועל, הנהגת ההסתדרות פועלת כדי להרגיע את השטח ולרסן ככל האפשר את דרישות העובדים, כדי שלא לפגוע בברית שכרתה עם המעבידים הגדולים וממשלתם. לכן איפשר עיני חתימה על הסכם קיבוצי שבקושי מגן על העובדים במגזר הציבורי משחיקת השכר העכשווית.

העובדות הסוציאליות, בהובלת תנועת 'עתידנו' הפעילה במסגרת האיגוד, ובהשפעת המעורבות החשובה של ארגון הסטודנטים 'עו״סים שינוי' ומאות פעילות השטח של השביתה, הביאו במהלך שביתתן הלוחמנית, לראשונה בתולדות ההסתדרות, להחלטה רשמית של איגוד נגד הסכם גרוע שמונחת מלמעלה. לאחר שעיני ויו״ר האיגוד פרי עשו יד אחת עם האוצר כדי לבודד את המאבק ולהחליש אותו, בתמיכת החלטה אנטי־דמוקרטית של בית־הדין הארצי לעבודה, העו״סיות נאלצו בינתיים לשוב לעבודה עם הסכם גרוע. אך הן לא מוותרות, אלא מציבות דוגמא תקדימית כשהן פועלות כעת להחלפת הנהגת האיגוד ולשינוי אופיו האנטי־דמוקרטי. תנועת עתידנו מסוגלת להוביל (יחד עם עו״סיות נוספות שהתארגנו במטות מאבק אזוריים ובמקומות עבודתן) קמפיין מנצח להשגת עמדות ההנהגה באיגוד לטובת המשך המאבק.

הבחירות להנהגת ההסתדרות הכללית בעוד שנה מהוות גם הן הזדמנות עבור ועדי עובדים, למרות המכשולים הביורוקרטיים, להציג רשימה אלטרנטיבית לרשימות של עיני. אבל מאמצים כאלה, באיגוד העו״ס ובהסתדרות בכלל, הם לא סיבה להמתין לארגון של השטח להמשך המאבק. מטות מאבק חזקים של עובדי הרווחה ושל עובדי הבריאות, ומטה מאבק ארצי להצלת השירותים הציבוריים, יוכלו לקדם את המאבק ואף לאלץ את הנהגת ההסתדרות הנוכחית להפעיל את משאבי ארגון העובדים הגדול בישראל הרבה יותר מכפי שהיא אולי הייתה רוצה.

עובדי חיפה כימיקלים צפון, שעברו באחרונה מההסתדרות הכללית לארגון כוח לעובדים לאחר שלא מצאו כל דרך לקדם את מאבקם במסגרת ההסתדרות בשל המדיניות ההרסנית של הנהגתה, מנהלים כעת מאבק נחוש להשגת הסכם קיבוצי חדש, שישים סוף להעסקה הקבלנית ולכרסום בכוחה של העבודה המאורגנת. כוח לעובדים מציב אלטרנטיבה לוחמת וחיונית למדיניות של הנהגת ההסתדרות, אך המאבק הזה אינו נוגע רק לכוח לעובדים. ניצחון של עובדי חיפה כימיקלים יהיה הישג עבור כלל העובדים בישראל. תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת לוועדים הסתדרותיים, כולל חיפה כימיקלים דרום וכולל ועדי הנמלים, להביע תמיכה פומבית, לפעול לגיבוי מאבק העובדים החשוב הזה, ולדרוש מהנהגת ההסתדרות לפעול במידת הצורך להגנת העובדים בלי קשר לזהותם הארגונית.

"עם שכר כל־כך מחפיר, ניאבק כמו בתחריר"

עובדים בכל העולם נדרשים לשלם את מחיר המשבר בשיטה הקפיטליסטית, שמתבטא בשרשרת של בעיות חברתיות בוערות. עובדים ברחבי אירופה וארה״ב יצאו בחודשים האחרונים למאבקים היסטוריים נגד הניסיונות לגרום להם לשלם את המחיר הגבוה של חובות שצברו בעלי־הון בשנים קודמות. גם בסין, עובדים מרימים את הראש נגד הדיכוי הפוליטי והניצול הקפיטליסטי בקצב גובר. אבל ההתפתחות החשובה ביותר היא דווקא באזורנו.

למי שטענו־הטיפו כל השנים שמאבק המוני ומהפכה הם רעיונות לא רלוונטיים לבעיות של המאה ה־21 (ולכן צריך כביכול להסתפק בשינויים קוסמטיים במערכת הקיימת ולא לחשוב "מחוץ לקופסא"), הגיע כתשובה הגל המהפכני ששוטף ומשנה את פני ארצות האזור ומעורר השראה בעולם כולו.

גם בישראל, למרות ההפחדה הביטחונית שפועלת כדי להחליש ולטרפד כל מאבק חברתי־מעמדי, אחת הסיסמאות המרכזיות במחאת המחירים בתחילת השנה הייתה "המחירים בשמיים — ניאבק כמו במצרים!". "עם שכר כזה מחפיר, ניאבק כמו בתחריר!" חזרו וקראו העובדות הסוציאליות במהלך השביתה שלהן.

הרודנים בן־עלי ומובארכ הופלו באופן הרואי על־ידי תנועות ענק של מיליוני צעירים, עובדים, מובטלים ופלאחים, שנלחמים נגד דיכוי אכזרי, השפלה ועוני. מחסום הפחד של ההמונים מפני המשטרים העריצים המושחתים קרס, והתערבות ההמונים בפוליטיקה מביאה כעת לשינויים העמוקים ביותר באזור בדורנו.

אנחנו בתנועת מאבק סוציאליסטי, הסברנו מראש שרעידת־אדמה חברתית בהיקף כזה במצרים ובשאר האזור היא בלתי נמנעת בתקופה המשברית הנוכחית, אבל אין לנו אשליות שמהפכה חברתית כלשהי תוכל לנצח באופן אוטומטי. האליטות השליטות מנסות לקבור את המהפכה באמצעות שילוב של טקטיקות "מקל וגזר" ו"הפרד ומשול" — ויתורים פוליטיים וכלכליים בד בבד עם דיכוי רצחני וטיפוח סכסכנות עדתית. ללא צמיחה של הנהגה שתוביל את התנועות האלה להישגים נוספים, גורמי ימין איסלאמיסטיים ואחרים עלולים למלא בינתיים את הריק הפוליטי.

אסטרטגיה לניצחון לא יכולה להישען על התערבות צבאית ומדינית של מעצמות העולם, שלא מחפשות את טובת המהפכה (ומעלימות עין מהטבח שמבצעים שליטים "בני־ברית", כמו סעודיה), אלא מחפשות דרך להשיג שליטה במשאבים ולהביא להקמת משטרים מהימנים יותר עבור האליטות ששולטות בהן. כפי שקראו הצעירים בבנגאזי בתחילת ההתקוממות שם: "תושבי לוב מסוגלים לנצח בעצמם", וכך גם בסוריה, באיראן ובשאר האזור. זו שאלה של התארגנות.

התארגנות של מעמד העובדים בחברה בארגוני מאבק עצמאיים, כמו פדרציית האיגודים המצרית החדשה וכמו מפלגות עובדים עצמאיות, היא המפתח לניצחון. ניצחון אמיתי לא יושג ללא מאבק לסילוק מוחלט של המשטרים הישנים, של השיטה הקפיטליסטית המעוותת, להקמת ממשלות של נציגי העובדים והעניים ולשינוי סוציאליסטי של החברה.

סכנת מלחמה — לסיים את הכיבוש

האליטות בישראל מקדמות קמפיין הפחדה ודה־לגיטימציה למאבקים באזור. אלא שהסיבה המרכזית לחששות מההתפתחויות העתידיות בתקופה הבאה היא ממשלת ההון הלאומנית כאן בישראל, שמובילה את ישראל לעבר בידוד בינלאומי גובר ומלחמה נוספת.

הסיבה לקריסה האפשרית של הסכמי השלום בין ישראל למצרים וירדן, כמו גם העלייה בסיכויים לעימות צבאי עם מדינות אחרות, היא לא השפעתם של גורמים אנטישמיים, אלא הלחץ הסולידארי הגובר מצד ההמונים באזור להתערב לסיום הכיבוש ולמניעת ההתקפות על הפלסטינים. נחזור ונדגיש כי בסופו של דבר ביטחון של ממש ליהודים לא יושג על חשבון ביטחון לפלסטינים, ולא יושג ללא פיתרון מדיני של הסכסוך.

טועים כל מי שמנסים להפריד בין "המאבקים החברתיים" ל"נושאים מדיניים" — לא יהיה כל פיתרון אמיתי לבעיות של העובדים והעניים בישראל ללא פיתרון אמיתי של הסכסוך הלאומי, הישראלי־פלסטיני, או יהודי־ערבי. הסכסוך הלאומי הוא הגורם המפלג מספר אחת בקרב אנשים עובדים ושכבות מנוצלות ומדוכאות בארץ.

תחת ממשלת ההון בראשות נתניהו מתגברות ההתקפות על זכויות דמוקרטיות בכלל ועל המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל בפרט. לאור הריק הפוליטי משמאל, גורמי ימין קיצוני, בממשלה ומחוצה לה, מנצלים את המצוקות, החששות והזעם כלפי הממסד בקרב יהודים ממעמד הביניים וממעמד העובדים, לקידום האג׳נדה הסכסכנית, הריאקציונית וההזויה שלהם, תוך התמקדות בהסתה נגד ערבים, פלסטינים, מוסלמים, מהגרים ופליטים. אנחנו אומרים: לא למלחמה בין עובדים לעובדים ובין עניים לעניים!

נוכח ההסתה והחקיקה הגזענית והטיפוח של סכסוך בין עובדים יהודים וערבים, מעמד העובדים הישראלי מוכרח לקדם סולידריות בין עובדים ומדוכאים והתנגדות נחרצת לכל סוג של גזענות ואפליה, כמו גם לגירוש ונישול תושבים מבתיהם מטעמים גזעניים או "כלכליים" (בין אם מדובר בתושבי הכפר ההרוס אל־עראקיב שבנגב, או בדיירי "חלמיש" בדרום ת״א ויפו).

אבל זה לא מספיק. יש לקדם התנגדות חד־משמעית ונחרצת לא רק לטרור, אלא גם לכיבוש, למפעל ההתנחלויות ולדיכוי הלאומי של הפלסטינים, ולתמוך בדרישה הדמוקרטית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ושוות־זכויות לצד ישראל, עם שתי בירות בירושלים. זו הדרך לבנות גשר ובסיס אמיתי לשלום בר־קיימא.

אולם כל עוד יישאר על כנו שלטון ההון בארץ, לא יוגשמו השאיפות הלאומיות והחברתיות של הפלסטינים, ולכן גם הסכסוך הלאומי לא יסתיים וימשיך לדמם. המעמד השליט הישראלי לא יאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ושוות־זכויות לצד ישראל.

סיום הפילוג בין שתי הממשלות הפלסטיניות בעקבות הפגנות האחדות ההמוניות בגדה המערבית וברצועת עזה ב־15 במרץ, סולל את הדרך לשדרוג הרשות הפלסטינית למעמד פורמאלי של "מדינה", ייתכן שכבר השנה, בייחוד אם בהשראת המהפכות בעולם הערבי גם המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי ילבש שוב אופי המוני. אך איזו מדינה זו תהיה בפועל? מדינת בובה בטריטוריה זעירה ומבותרת, שתהיה תחת מצור תמידי. היא עשויה לקום במלחמה של ממש על הגבולות, כולל על שליטה במזרח ירושלים.

ממשלת נתניהו מכינה את הקרקע לדיכוי צבאי ברוטאלי של ההמונים הפלסטינים, שצפויים לדרוש לשים קץ אחת ולתמיד למפעל ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ובכלל זה לפנות לפחות רבבות מתנחלים. לא מן הנמנע שבמצב מלחמה שוב ירחף איום ממשי של טרנספר מעל ראשיהם של אלפי פלסטינים. גם לאחר שתוכרע הכף והרשות הפלסטינית תוגדר סופית כמדינה, ממשלות ההון בישראל ינצלו זאת כדי לחזק עוד יותר מצג־שווא של סכסוך בין שני צדדים שווים, בין שתי מדינות כביכול, שישמש כתירוץ להחרפת ההתקפות על ערבים־פלסטינים אזרחי ישראל ועל אותה מדינה פלסטינית עתידית, בין השאר בסיוע גורמי טרור כהניסטיים. למרבה הצער, סביר שבתגובה לכך יהיו גם גורמים ריאקציוניים שיקדמו פעולות טרור נגד אזרחים ישראלים.

בעוד שיש לתמוך נקודתית בכל הסרה של אמצעי כיבוש ודיכוי, כל ניסיון לחפש קיצורי־דרך באמצעות תמיכה בפיתרון "חלקי" לסכסוך, כפי שמציעה האליטה השלטת, ל"בינתיים", ימשיך לגרור משברים קשים חדשים ולגבות מחיר דמים משני צדי הסכסוך. תוכנית האוטונומיה של הסכמי אוסלו, והפינוי הסמלי של ההתנחלויות ברצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות, הוכיחו זאת — הסכסוך הלאומי לא הוקל, אלא להיפך. תמיכה ב"פיתרונות" מבית היוצר של האליטה השלטת, על המשמעויות הטראגיות ש"פיתרונות" כאלה גוררים, תביא גם לאובדן האמון באותם כוחות שמאליים שמביעים את תמיכתם באותן תוכניות, בדומה למכה הקולוסאלית שספג מרבית ה"שמאל", שזוהה עם הסכמי אוסלו לאחר שאלה קרסו.

לאחדות העובדים, לדמוקרטיה ולסוציאליזם

ממשלת ביבי, ליברמן וברק מבשלת לנו את האסון הבא. מעבר לסיבוב, ללבני ולמקביליה במפלגת "העבודה" אין כל תוכנית שונה מהותית.

יש צורך בוער בבניית אלטרנטיבה למפלגות ההון הלאומניות שמקדמות כולן אג׳נדה מסוכנת והרת־אסון בכל התחומים. הקמת מפלגת עובדים רחבה בישראל תוכל להציף גם גישה חלופית וחיונית לפיתרון הסכסוך — סולידריות בין האנשים העובדים והמדוכאים ואפס דיכוי לאומי. במקביל, מפלגת עובדים פלסטינית תוכל להעמיד אלטרנטיבה להנהגות הימניות של החמאס והפת״ח, שהוכיחו כי אינן מסוגלות להוביל באמת את המאבק הפלסטיני לפיתרון וכי הן אפילו נכונות לרמוס מחאה פלסטינית.

מפלגות כאלה יצטרכו לפעול להקמת ממשלות חדשות של נציגי האנשים העובדים והעניים. לא יושג שלום ללא מאבק נרחב למימוש זכות הגדרה עצמית שוויונית לפלסטינים ולישראלים כאחד. אחדות האנשים העובדים במאבקים נגד ניצול, אפליה ודיכוי, ולמען פרנסה, דמוקרטיה ושלום, הכרחית לסלילת הדרך לסיום הסכסוך.

פיתרון שייתן מענה לשאיפות הלאומיות והחברתיות של העובדים והצעירים הפלסטינים מחד, וגם לשאיפות החברתיות והחששות העמוקים של העובדים והצעירים היהודים מאידך, כרוך בהכרח במאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה, למען: מדינה פלסטינית סוציאליסטית עצמאית, לצד ישראל סוציאליסטית ודמוקרטית באמת (ללא אפליית מיעוטים), כחלק מאיחוד פדרטיווי, וולונטארי, סוציאליסטי ודמוקרטי של מדינות האזור.

הצטרפו אלינו במאבק לפרנסה, דמוקרטיה, שלום וסוציאליזם!