socialism.org.il
נלחמים בימין הקיצוני
בונים אלטרנטיבה מעמדית למפלגות ההון
התשובה להתחזקות כוחות הימין הקיצוני בישראל, היא חתירה לבניית מפלגת עובדים עם אג׳נדה סוציאליסטית, ולא חבירה אל גורמים ממפלגות הממסד
אור דר
01.05.2011 16:06

הקמפיין הגזעני המתגבר נגד פלסטינים אזרחי ישראל, הרדיפה הפוליטית נגד מתנגדי הכיבוש והחקיקה האנטי דמוקרטית מביאים גורמים בשמאל לטעון כי בישראל הולך ומתפתח משטר פאשיסטי וכי אחת המשימות הפוליטיות המרכזיות כיום היא לעצור זאת.

אבחנה זו כרוכה לרוב בניתוח שמציב בצד אחד את ה"פאשיסטים" ותומכיהם — לכאורה חלק גדל והולך מהציבור היהודי־הישראלי, ובצד השני את ה"הכוחות הדמוקרטיים" — לכאורה כל מי שמתנגד ל"עליית הפאשיזם".

מאותו הניתוח נגזר הצורך בהקמת חזית משותפת עם "הגורמים המתקדמים" באליטה הקפיטליסטית השלטת, שתיאבק נגד ההתקפות על הדמוקרטיה.

הימין קיצוני בישראל אכן מתחזק, וזה בא לידי ביטוי בהתקפות על חירויות הפרט ובייחוד על זכויות תושבים ערבים־פלסטינים ותושבים לא יהודים אחרים. זו סכנה שיש להילחם בה באופן מאורגן ובכל הכוח. אך חבירה לנציגים ה"ליבראליים" של הקפיטליזם תהיה הרסנית למאבק בימין הקיצוני מכיוון שהיא בהכרח מעכבת בנייה של אלטרנטיבה פוליטית לאותם גורמים.

גישה כזאת הייתה יכולה להיות הרסנית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, גם אם היינו מתמודדים כיום עם סכנה ממשית של עליית משטר פאשיסטי בישראל — תרחיש שלא עומד כרגע על הפרק.

את המאבק בימין הקיצוני ובהתקפות על חירויות הפרט ועל מרחב הפעולה הפוליטי לא ניתן לנתק מהמאבק להתארגנות עצמאית של מעמד העובדים ולשינוי סוציאליסטי של החברה.

חיסול מדינת הרווחה יוצר ואקום פוליטי

בשלושת העשורים האחרונים, התקפות על תנאי המחייה כחלק מהמדיניות הניאו־ליבראלית, הסירו את רשת הביטחון החברתית שהחזיקה עובדים רבים מעל המים והשליכו שכבות רחבות במעמד העובדים לחיי עוני.

קמפיין הניצחון הגלובאלי של הקפיטליזם בשנות ה־1990 בעקבות התמוטטות המשטרים הסטאליניסטיים, התבטא בסחף שכופף והוביל לפשיטת־רגל פוליטית של ארגוני ומפלגות עובדים ושל השמאל המסורתי ברחבי העולם. בישראל אמנם לא הייתה עד היום מפלגת עובדים עצמאית גדולה, אך גם מפלגות ה"שמאל" הממסדיות העיקריות דאז, העבודה ומרצ, קידמו בהשפעת המגמה הבינלאומית את האג׳נדה הניאו־ליבראלית באופן אגרסיווי, וזה כולל גם את ממשלת רבין־פרס.

בקרב מעמד העובדים ושכבות הביניים, הגזרות עוררו תסכול הולך וגובר שנוסף על גורמים אחרים, וגם בקרב עובדים יהודים גבר חוסר אמון במפלגות של המעמד השליט — העבודה־ליכוד, ומאז השקתה גם 'קדימה'.

האליטה השלטת על פלגיה השונים, משתמשת בכלים שונים כדי לחתור תחת המגמה הזאת, כולל הפחדה ביטחונית המשמשת באופן מסורתי לליכוד הציבור הישראלי היהודי הרחב סביבה.

אך זה לא מספיק בשביל לשמור על בסיס תמיכה יציב עבור מפלגות הממסד. זאת בין היתר משום שבקרב חלקים משמעותיים ממעמד העובדים היהודי התחזקה התחושה שמפלגות הממסד המרכזיות לא מסוגלות לספק עבורם ביטחון אישי, בייחוד בעקבות הקריסה הבלתי נמנעת של הסכמי אוסלו לפני עשור.

על הרקע הזה, המפלגות המרכזיות של המעמד השליט לא חזקות מספיק (מבחינת האשליות הקיימות בהן) בשביל לספוג לתוכן ולהסיט מאבקים ומחאות חברתיות, כפי שעשה למשל במידה מסויימת הליכוד בשנות ה־1970.

התוצאה היא התערערות משמעותית של היכולת של מפלגות שלטון ההון להמשיך ולמלא באופן חלקי את החלל הפוליטי בחזית המאבקים של מעמד העובדים ושכבות מנוצלות.

התחזקות הימין הקיצוני

אל הוואקום הזה נכנסים כעת גורמי ימין קיצוני, אולם אין בכך שום הכרח. הימין הקיצוני מנצל באופן דמגוגי את המיאוס ממפלגות הממסד, תוך טיפוח הסתה לאומנית קיצונית. זהו בעיקר ביטוי לריק הפוליטי משמאל, וספציפית להיעדר מפלגת עובדים חזקה בעלת אג׳נדה סוציאליסטית, שתוכל לדחוק הצידה את האג׳נדה הריקנית וההרסנית של כוחות הימין, ולקדם באופן בלתי מתפשר הגנה על האינטרסים הרחבים המאחדים של מעמד העובדים והשכבות המנוצלות בחברה.

לא פלא כי חלקים גדולים במעמד השליט מאפשרים הסתה ימנית קיצונית. אמנם הימין הקיצוני גורם גם נזקים ברורים מבחינת האינטרסים הרחבים של המעמד השליט, לרבות ערעור היציבות הפוליטית; אבל במקביל, עד גבול מסויים הימין הקיצוני מסייע בפועל למעמד השליט לנגח כל אופוזיציה משמעותית בפוטנציה משמאל, ובייחוד לחתור בברוטאליות תחת התפתחות של מאבק מאוחד של מעמד העובדים ושל שכבות מדוכאות. על רקע היחלשות בסיס התמיכה של מפלגות הממסד הקפיטליסטיות, התחזקות של הימין הקיצוני עדיפה למעמד השליט מאשר צמיחה של אלטרנטיבה שמאלית מעמדית.

הימין הקיצוני גם יכול לעשות דברים שמפלגות המעמד השליט לא יכולות בכל מצב להרשות לעצמן לעשות מבחינה מדינית, במטרה להפנות את הזעם הצודק של עובדים ועניים יהודים לכיוונים גזעניים ולאומניים, על בסיס הפחדה וניצול של מצוקה.

המעמד השליט במבוי סתום

מאז האינתיפאדה הראשונה, המעמד השליט חותר לשינוי אסטרטגי במאבק שהוא מנהל נגד מימוש הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים, כשהמטרה היא ייצוב של הסכסוך, תוך שמירה על רוב מוצק של אוכלוסייה יהודית תחת שלטון ישראל. הקמת מדינת חסות מפורזת על חלק מהשטחים הפלסטיניים הכבושים, מסתמנת כאופק מועדף עבור כל מפלגות המעמד השליט, להוציא את אגף "ארץ ישראל השלמה" ההולך ונעלם בליכוד.

אף שתחת הסכמי אוסלו הוכפל מספר המתנחלים, מובן כי המגמה הזו מתנגשת עם הימין ההתנחלותי ובכלל עם שאיפות ההתפשטות והשליטה הטוטאליות של הימין הקיצוני.

התחזקות הימין הקיצוני משמשת גם תירוץ למפלגות הממסד לזוז בעצמן עוד ימינה במאמציהן לפייס גורמי ימין קיצוני או להתחרות בהם, כמו גם לנסות להפעיל "אמצעים כבדים" אל מול משברים פוליטיים. הדבר התבטא גם בהתקפה הראוותנית על המשט לעזה, במדיניות הבוטה בנוגע להמשך בניית ההתנחלויות במזרח ירושלים, ובמידה רבה בהתחזקות התקפות הממסד על מיעוטים ועל חירויות הפרט. מנגד, הדבר מוביל להחרפת הבידוד הבינלאומי של ישראל, שגובה מחיר גם מהמעמד השליט.

כל מפלגות המעמד השליט זקוקות להסתה לאומנית

המעמד השליט היה מעדיף לשמור על הימין הקיצוני מוגבל, קשור ברצועה שניתנת לשחרור בהתאם לצורך, אבל במצב הפוליטי שיש היום בישראל, המפלגות של המעמד השליט פשוט מוכרחות להסית באופן לאומני וגזעני, כי זו התחמושת העיקרית שיש להן אל מול הזעם המעמדי. גם קדימה המנסה לבנות את עצמה בתור המפלגה הגדולה החדשה של המעמד השליט, התקיפה ומתקיפה זכויות דמוקרטיות (קדימה למשל יזמה את חוק ועדות הקבלה), עזרה דה־פאקטו להעביר חוקים גזעניים ויזמה שתי מלחמות הרסניות.

מהבחינה הזאת, לא מפתיע ששלי יחימוביץ, למשל, לא מעיזה לקבוע כי 'העבודה' היא מפלגת "שמאל", והיא ממלאת את פיה במים בכל הקשור לסכסוך הישראלי־ערבי. אין ספק שהשתיקה של יחימוביץ בנושא נובעת, בין היתר, מאופורטוניזם פופוליסטי, אבל האופורטוניזם הזה מהווה גם סימן לבאות ולחוסר היכולת של מפלגות המעמד השליט להתנתק לחלוטין מהימין הקיצוני.

אין פאשיזם כיום בישראל

זו טעות להתייחס לכל משטר שמפעיל דיכוי פוליטי דראקוני או לכל תנועת ימין קיצוני בתור "פאשיזם". הפאשיזם הוא תופעה פוליטית ייחודית, ולמעשה רוב המשטרים האלימים והרצחניים בהיסטוריה לא היו פאשיסטיים (זה לא הופך אותם ל"יותר טובים", פשוט ללא פאשיסטיים).

התנועות הפאשיסטיות של שנות ה־1920 וה־1930 היו בעיקרן תנועות המונים של מעמדות הביניים והחלקים הכי עניים בחברה. התנועות הללו קמו בתקופה של משבר עמוק וקיצוני בחברה הקפיטליסטית; תקופה שהייתה בה סכנה אמיתית מבחינת השליטים שתנועת העובדים תכבוש את השלטון, תקופה שבה התרחשו בפועל מהפכות עובדים שהוכשלו במספר מדינות ובהן גרמניה ואיטליה.

בעלי־ההון למעשה כרתו ברית עם הפאשיסטים בשביל שאלה ישתמשו בכוח ברוטאלי בלתי־מרוסן כדי לרסק את ארגוני תנועת העובדים — האיגודים החזקים, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, המפלגה הקומוניסטית — ו"ישיבו את הסדר על כנו".

התנועות הפאשיסטיות כללו פלוגות סער חמושות ומאורגנות שהפעילו טרור רצחני ביומיום ברחובות ובמקומות העבודה נגד תנועת העובדים והסוציאליסטים.

האם זהו המצב בישראל? לדעתנו התשובה היא לא.

למעמד השליט בגרמניה היה אינטרס לתת את השלטון לנאצים, כברירה אחרונה כדי למנוע מהפכה חברתית. המשבר החברתי והפוליטי בישראל לא נמצא בצומת דומה, ולמעמד השליט בישראל אין כל אינטרס לתת את השלטון לכהניסטים, לדוגמא.

למרות הטרור הכהניסטי כלפי ערבים־פלסטינים, אף זרם בימין הקיצוני בישראל לא נשען בשלב הנוכחי על תנועה המונית חזקה שמגוייסת להילחם באמצעי טרור כנגד מעמד העובדים. עם זאת, סביר שבהיעדר אלטרנטיבה שמאלית והתגברות הזעם המעמדי בתקופה האחרונה אנחנו נראה יותר ניסיונות של הימין הקיצוני להתחבר באופן פופוליסטי למאבקי עובדים ושכונות.

מפלגות הימין הקיצוני מסיטות ומטרפדות מחאה חברתית־מעמדית, גם אם הן משתמשות לעיתים ברטוריקה "חברתית" לכאורה ואף "אנטי־קפיטליסטית". אלטרנטיבה פוליטית מעמדית הייתה מסייעת להאיץ באופן אפקטיווי את חשיפת טבען האמיתי של מפלגות כמו "ישראל ביתנו" התאצ׳ריסטית מחד או "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי" מאידך.

במקביל, התקפות ומגמות אנטי־דמוקרטיות, שנעשה בהן שימוש תחילה נגד המיעוט הפלסטיני, צפויות להתרחב ככלי מאבק של האליטה וכוחות ימין קיצוני גם נגד קבוצות אחרות ונגד מעמד העובדים בכלל. כך לדוגמא יש לראות את ההתבטאות החמורה של אילן לוין, הממונה על השכר במשרד האוצר, שקרא להגביל את זכות השביתה. עדות מכיוון אחר אפשר למצוא בניסיון של הכהניסטים להקים מעין־מיליציה בשכונות דרום ת״א, תחת השם הציני "משמר השכונות" במטרה להטריד ולדחוק החוצה פליטים המתגוררים בסביבה.

בתקופה כזו של תסיסה חברתית מפלגות הימין הקיצוני לא יכולות להביא שום פתרון לעובדים ולעניים ולכן דווקא בתקופה הזו, הנראית מאוד קשה ומסוכנת, נוצרות הזדמנויות לבעוט הצידה את הימין הקיצוני.

חזית דמוקרטית או חזית מעמדית?

הסיבה העיקרית לעליית הימין הקיצוני היא חולשת מעמד העובדים במישור של התארגנות עצמאית (איגודים ומפלגות). שום "חזית" עם מפלגות קפיטליסטיות כנגד התקפות אנטי־דמוקרטיות לא תוכל לסייע לפתור מצב זה. בנוסף, ההצלחה של חזית כזו תלויה למעשה במפלגות הבורגניות, שבסופו של דבר הן אשר סללו את הדרך מלכתחילה להתחזקות הימין הקיצוני. חזית כזאת עם מפלגות הון מקצצות ומפריטות תהפוך את הגורמים השמאליים בה לעוד יותר מנותקים ולא רלוונטיים.

הוואקום הפוליטי שהימין הקיצוני ממלא הוא ביטוי למשבר פוליטי שהולידו ההפרטות, הקיצוצים, הכיבוש והשיטה הקפיטליסטית.

הדרך היחידה לשבור את הבידוד הפוליטי של כוחות שמאליים מעמדיים כיום ולפרוץ למעגלים רחבים היא באמצעות פנייה מעמדית עקבית: השתתפות במאבקי עובדים, שכונות וכו' במטרה לחזקם, לאחדם ולאפשר צמיחה של כוח מאורגן מתוכם. אלטרנטיבה פוליטית כזאת לא צריכה לרדד את המסרים שלה, וכן צריכה להבהיר בגלוי כי היא נגד הכיבוש ונגד גזענות ודיכוי לאומי, קודם כול מכיוון שזה האינטרס העליון של אנשים ממעמד העובדים משני צדי ההפרדה הלאומית.

מובן שבהתחשב בגודל המצומצם של כוחות השמאל המעמדי היותר עקביים בישראל בשלב הזה, בנייה של אלטרנטיבה כזאת עשויה בהחלט גם לקחת זמן. אבל השתתפות עקבית במאבקי שטח, תוך הדגשת החשיבות של מאבק של האנשים העובדים במגמות האנטי־דמוקרטיות ובכיבוש, תוכל לבנות ולחזק את האלטרנטיבה השמאלית המעמדית הנחוצה; ובנוסף שינויים חיצוניים כמו משבר כלכלי, או מלחמה עשויים לדחוף שכבות רחבות לעבר אלטרנטיבה כזאת. בשביל שזה יקרה חייבים לבנות אותה!