ממשלת נתניהו יזמה וייצרה את סבב ההסלמה האחרון בין ישראל לעזה, כניסוי־כלים נוסף במסגרת העימות הרחב יותר שהולך ומתחמם בין ישראל לאיראן.

מעבר להתגוששות הטקטית הרגילה עם המיליציות הפלסטיניות, לממשלת הימין יש אינטרס בסבבי הסלמה "מדודים" והם חלק מהאסטרטגיה שלה לניהול הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כעניין צדדי, סבבי ההסלמה מסייעים להאדיר את אותם האיומים הביטחוניים שמשרתים את הממשלה ואת ההון הגדול כדי לטפח אווירת פטריוטיות ולהסיט את תשומת־הלב מבעיות חברתיות בוערות. אך בעיקר, סבבי ההסלמה ה"מדודים" משמשים להפגנת הכוח הצבאי הישראלי, כדי להגן על יוקרה וכדי להדגיש שהממשלה רצינית לכאורה באיומיה לבצע מהלכים צבאיים נרחבים יותר.

הסבב האחרון חיפש להבקיע נקודות מול בנות־החסות של איראן בעזה, כמו גם לשכנע את הציבור הישראלי — שעדיין לא משוכנע — בצורך בתקיפה ישראלית באיראן, ולשכנע את העולם שהאיומים בנושא רציניים. ההסלמה היזומה העמידה במבחן את אופן התגובה של מיליציות פלסטיניות ברצועה, את יכולת הביצוע של מערכת "כיפת ברזל", את התגובות בציבור הישראלי, בציבור הפלסטיני ובעולם, ואת תגובות הבית הלבן וגם המשטר המצרי, ששוב התגייס לתווך הפסקת־אש, מחשש לטלטלות נוספות במצרים עצמה.

באופן ברור ומחושב מראש הביאה הוצאתו־להורג של מזכ״ל ארגון ועדות ההתנגדות העממית, זוהיר אל־קייסי, ב־9 במרץ, להתפרצות של אחד מסבבי ההסלמה הקשים ביותר מאז מלחמת עזה ב־2009, למרבה התסכול של תושבים מהשורה משני צדי הגדר.

קדמו לכך בחודש פברואר תקיפות של חיל־האוויר הישראלי נגד מבנים של החמאס ברצועת עזה. המחלוקת העמוקה בחמאס בין הנהגת עזה להנהגת חו״ל סביב סוגיית ה"פיוס" עם פת״ח והמעבר להישענות על הציר הפרו־מערבי של מצרים־סעודיה במקום זה של איראן־סוריה, מילאה חלק בהחלטת מנהיגי חמאס בעזה להימנע מלהגיב בירי בתקופה האחרונה. אך נתניהו וברק זכו ל"שיתוף־פעולה מספק" מצד ועדות ההתנגדות ומצד ארגון הג׳יהאד האיסלאמי, ששיגר את התחמושת של הפטרון האיראני קצת מעבר למה שציפו במשרד הביטחון.

ברק מתקשה לתרץ את ההתנקשות

שר הביטחון ברק תירץ הפעם את הפעולה באופן שערורייתי בכך שאל־קייסי עסק "ככל הנראה" בהכנת פיגוע גדול שברק "עוד לא יודע לומר אם הוא סוכל". בעוד שבחודשים האחרונים נמשך המצור התוקפני על עזה בד־בבד עם התקיפות השגרתיות שמבצע צה״ל, ברק מודה למעשה שלא היו בידיו אפילו ראיות מוצקות באשר לפיגוע שאולי תוכנן על גבול ישראל־מצרים, והוא לא משוכנע בעצמו שההתנקשות במנהיג הארגון תמנע את אותו פיגוע משוער.

אל־קייסי החליף את מנהיג הארגון הקודם, כמאל אל־נירב, שבו ובכמה מעמיתיו בצמרת הארגון התנקשה ממשלת נתניהו באוגוסט האחרון. ההתנקשות אז אפילו לא התיימרה לסכל דבר (אולי פרט למחאה החברתית בישראל ולמחאות פלסטיניות לקראת הדיון בשאלת המדינה הפלסטינית באו״ם), אלא להעניש את הארגון, בטענה שלא הוכחה עד כה, לפיה היה מעורב בפיגוע הירי בדרום בסמוך לגבול מצרים. הארגון הבטיח אז פיגוע נקם, וגם כעת את אל־קייסי מחליף כבר מנהיג אחר חדור־מוטיבציה.

כמיטב המסורת, בתקשורת הממסדית הושמעה ביקורת רפה בלבד סביב העובדה שהממשלה בחרה "להפר את השקט" בתירוצים מעורפלים, ובאופן כללי התגייסו כלי החדשות המרכזיים, כמו כל מפלגות הממסד, לטובת טיוח המהלך ולטשטוש תפקידה של ממשלת הימין כתוקפן הראשי במערכה. אף כותרת לא רעמה על השימוש הציני שעושות מפלגות השלטון בתושבי הדרום כ"מגן אנושי", ועוד בשעה שציבור רחב חוגג את חג הפורים.

קורבנות משחקי המלחמה

1.6 מיליון תושבי רצועת עזה — שעדיין סובלים ביומיום מהשלכות המצור הישראלי־מצרי על הרצועה, שמתבטא למשל במחסור בדלק ובהפסקות חשמל תכופות בימים אלה — נאלצו שוב לחיות בחרדה תחת הפצצות חיל־האוויר הישראלי, ללא מרחבים מוגנים או אמצעי התראה. במקביל מיליון תושבי הדרום בישראל נאלצו גם הם להישאר שוב צמודים למרחבים מוגנים בלתי־מספקים בחשש כבד מפני פגיעת הרקטות שנורו ללא אבחנה מן הרצועה.

בסיכום שבוע הדמים עמד מספר ההרוגים על 26 בני־אדם, בהם ילדים. כל ההרוגים פלסטינים. כמו כן, נפצעו עשרות פלסטינים בדרגות פציעה שונות, וגם בישראל נפצע עובד מהגר באורח קשה ועשרות בני־אדם נוספים נפצעו באורח קל. פלסטינים וישראלים רבים לקו בחרדה. רקטות פגעו בגן ילדים במועצה אשכול ובבית־ספר בבאר־שבע, שלמרבה המזל היו ריקים, כך שבניגוד לסבבי ההסלמה הקודמים באוגוסט ובאוקטובר, הפעם הרקטות לא גבו הרוגים ישראלים.

"כיפת ברזל" משווקת בגאוותנות כאמצעי הגנה יעיל עבור תושבי ישראל מפני איומי רקטות, אף שברור לחלוטין שמול מטחים נרחבים יותר ולטווחים ארוכים יותר, מתחדדות מגבלות המערכת היקרה (כרבע מיליון שקל לטיל יירוט בודד) וחוזרת וצפה אותה הבעיה היסודית, שהייתה ונותרה בעיה מדינית. הגנרלים והפוליטיקאים הלאומנים יכולים להמשיך לדבר גבוהה־גבוהה על ביטחון, הגנה וחיסול "תשתית הטרור", אבל הם האחראים הראשיים לדרדור וליבוי הסכסוך הלאומי באמצעות כיבוש צבאי, התנחלויות, מצור, שלילת זכות הגדרה עצמית, חקיקה גזענית, חנק כלכלי, הרס בתים, נישול אדמות, דיכוי מחאה (כולל הפגנות בלתי אלימות), ותקיפות צבאיות שפוגעות בביטחון פלסטינים מהשורה. המאבק, משני צדי ההפרדה הלאומית, נגד המדיניות הכוללת הזאת הוא חיוני.

דרושה מחאה נרחבת כדי לבלום את תוכניות המלחמה

בעוד שיחידים מיואשים בחברה הפלסטינית נדחפים, למרבה הצער, לחפש נקמה באמצעות פעולות הרסניות של טרור נגד אזרחים — שתנועת מאבק סוציאליסטי בהחלט מגנה אותו — ישנה התעוררות הרבה יותר גדולה של התארגנויות והפגנות מחאה משמעותיות במאבק לשחרור מדיכוי לאומי וחברתי. בכלל זה ניתן למנות את שביתות הרעב ההרואיות של הנא אל־שלבי ושל עצירים מינהליים אחרים נגד ההתעמרות השרירותית בהם, ללא ראיות ומשפט. זו שאלה של זמן עד שתתפרץ שוב מחאה פלסטינית המונית וממושכת. אירועי מחאה נרחבים, כמו צעדות הענק המתוכננות להתקיים במזרח התיכון ביום האדמה הקרוב, 30 במרץ, מקדמים זאת.

אך המפתח החיוני לסלילת הדרך לשלום וביטחון לישראלים ולפלסטינים כאחד הוא במאבק משותף לשינוי החברה. נחוצות הפגנות משמעותיות גם בישראל עצמה, של אנשים עובדים וצעירים, ישראלים ופלסטינים כאחד, שיידרשו צדק חברתי ושלום, שייקראו להפסקת המצור וההתקפות על עזה וגם להפסקת ירי הרקטות ממנה, שייקראו להיאבק בהתקפות ממשלת נתניהו על העובדים והעניים ושייצאו נגד חרחורי־המלחמה של ממשלת ההון, שפניה כעת למלחמה עם איראן. זו הדרך לפעול להבטחת שקט, ביטחון, רווחה, חירות ושלום שוויוניים משני צדי ההפרדה הלאומית.