socialism.org.il
הבריונות של אייזנר תאמה את "רוח המפקד"
נתניהו וברק גינו, אך זו ממשלתם שמקיימת דיקטטורה צבאית בשטחים הפלסטיניים ושולחת את כוחות הביטחון הישראליים כדי לרמוס את המחאה נגד הכיבוש
שחר בן־חורין
29.04.2012 04:00

באופן צפוי הזדרזו הרמטכ״ל, שר הביטחון וראש הממשלה להתנער מהאחריות לתמונות שבהן נראה סמח״ט הבקעה, שהודח מאז, סא״ל שלום אייזנר, מכה יחד עם קצינים נוספים מספר פעילים ופעילות בינלאומיים. הפעילים התלוו למסע אופניים של 250 בני־נוער פלסטינים, שהתקיים בבקעת הירדן באותה שבת, 14 באפריל, במחאה על הגבלות התנועה בכביש הבקעה, הפגיעה בגישה למי־שתייה והפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית בכלל בשטח הבקעה הכבוש.

הרמטכ״ל גנץ עצמו הביע תמיהה מיתממת בראיון ל"ידיעות אחרונות" על כך שהאירוע נראה לאנשי הצבא שהיו בשטח "כמשהו שקורה לך ביומיום". התקשורת הממסדית חזרה ושידרה את קטעי הוידיאו הגרפיים, ללא דיון אמיתי במהות המחאה שדוכאה. להיפך, זו נדחקה במכוון אל השוליים ובמרכז סדר־היום הוצבה התנהגותו של הקצין. בדומה לפרשות התעללות במחסומים שמצליחות לפעמים לעורר תהודה, גם הסיקור התקשורתי במקרה הזה קיבל ללא עוררין את עצם השליטה הצבאית בחיי התושבים.

לובי המתנחלים ניצל את המומנטום של קמפיין ההסתה הממסדי נגד ה"מטס" כדי להעצים את קמפיין הלגיטימציה לאייזנר, גיבורם, איש הציונות הדתית, כמו מספר הולך וגדל מעמיתיו בקצונה של צה״ל. אך לרוע מזלו של אייזנר, תיעוד הוידיאו העצמאי על־ידי המפגינים הביא להדחתו מהתפקיד, בדומה לסא״ל עמרי בורברג, איש הציונות החילונית, מפרשת ירי ה"גומי" על רגלו של עציר פלסטיני כפות ליד הכפר נעלין בשנת 2008.

גם ירי רימוני גז מדמיע בכינון ישיר לעבר מפגינים, שכבר הפיל חללים בשנים האחרונות, מוצג בכל פעם כתאונה. אלא שמלכתחילה כוחות הביטחון הישראליים נשלחים במטרה לרמוס הפגנות נגד הכיבוש הצבאי, בעיקר בשטחים הכבושים עצמם. זו המדיניות השגרתית. מעצרי ילדים פלסטינים באישון לילה, למשל, לא מוגדרים כ"תאונה". כך גם לגבי פשיטות ליליות על שכונות ובתים "לצורכי הרתעה". הפעלת כוח צבאי ברוטאלי כנגד המאבק בכיבוש, כפי שעשתה ממשלת נתניהו במספר הזדמנויות גם נגד מפגני מחאה בינלאומיים, ממשט המחאה לעזה ב־2010 ועד ל"מטס" האחרון, מיועדת להרתיע את ההמונים הפלסטינים מהנתיב של התקוממות המונית מחודשת. התקוממות כזו היא בסופו של דבר בלתי נמנעת והיא גם דרושה כדי לזעזע ולבלום את הקטר הדוהר של הכיבוש, ההתנחלויות, הטרנספר, החנק הכלכלי, הכליאה הפיזית, הגזל וההשתלטות על בתים וקרקעות.

הפחד של המשטר הישראלי מפני התלקחות של מחאה פלסטינית המונית הוא שהביא באחרונה לניצחונם של שובתי־הרעב ח׳אדר עדנן והנאא שלבי, ששוחררו ממעצר מינהלי (בימים אלה שובתים רעב 2,000 אסירים פלסטינים — — כתבה בנושא תתפרסם באתר המאבק בשבוע הבא). החששות מצד המשטר גברו מאז התקוממויות המהפכניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה בשנה שעברה. כוחות הביטחון הישראליים שוב אומנו אז במרוכז ובשיא המרץ כדי לדכא הפגנות המוניות, סביב "יום הזעם" ויום הנכבה ויום הנכסה ולקראת "ספטמבר", וגם קצרו הרוגים. כדי לגייס את דעת־הקהל הישראלית תוגברה עוד יותר תעמולת ההפחדה הביטחונית וההסתה הלאומנית המסורתית נגד קולות המחאה נגד הכיבוש, לרבות תיוגם השקרי כביטויי אנטישמיות. אחרי כל מסע ההסתה האגרסיווי עדיין ישנה פליאה מצד פרשנים ליברליים על הגינוי הרפה בציבור הישראלי לאלימות של אייזנר?

במטרה למנוע או להרגיע מחאה בנושא ולהגן על המיתוס של כיבוש נאור, המערכת מתנערת טקטית, ולרוב באופן סמלי בלבד, מאיזה ש״ג, או לעתים קצין, ש"השתוללו". כך לדוגמא הורה בסוף חודש מרץ הפרקליט הצבאי הראשי (פצ״ר) לחקור תקרית שבמהלכה חיילים מיחידת "דובדבן" ירו למוות ברשאד שוח׳א, בן 28 מהכפר ראמון שליד רמאללה. התושבים במקום חשדו שהחיילים בבגדים אזרחיים שביצעו לפנות־בוקר "תרגיל" בסמוך לבתיהם היו גנבים. התושבים ניסו באופן טבעי לגרשם, ושילמו מחיר קטלני. תקריות כאלו הן עניין שכיח תחת כל כיבוש צבאי.

פינוי 11 בני משפחת נתשה מביתם בשכונת בית חנינא במזרח ירושלים על־ידי המדינה, לטובת מתנחלים יהודים, ארבעה ימים בלבד לאחר פרשת אייזנר, כמעט לא זכה לסיקור תקשורתי, אך היווה דוגמא מני רבות לציניות ולאלימות הגדולה באמת.

מדיניות של בריונות והפחדה

"התייחסנו לאירוע מדיני־הסברתי כאירוע ביטחוני וטיפלנו בו בכלים ביטחוניים כאילו מדובר בהתרעה על פיצוץ מטוסים ולא בהפגנה", צוטט בכיר במשרד החוץ ב"הארץ" בעקבות אירועי ה"מטס" של ה־15 באפריל. הכותרת הבומבסטית שהולבשה בישראל לפעולת המחאה שיוותה לה משקל של להק מטוסים. ההסתה נגד מאות הפעילים והפעילות שהחליטו להגיע בטיסות מסחריות מארצות שונות לנתב״ג ולהמשיך לגדה המערבית כדי לסייע בבניית בית־ספר בעיר בית־לחם, כוונה למסך את טיעוניהם ובמקביל להרדים ולדחוק לשוליים כל ביקורת על עצם דיכוי המחאה.

ממשלת נתניהו נערכה באופן פנאטי ופחדני לקראת הפעילים. היא שפכה כספי ציבור והציבה מאות שוטרים בנתב״ג, במדים ובלבוש אזרחי, חלקם חמושים. השב״כ זימן מראש פעילי שמאל ישראלים לשיחות אזהרה במטרה להרתיעם מהשתתפות במחאה. ישראל הרשמית השיגה שיתוף־פעולה מצד חלק מחברות התעופה באמצעות איום בסנקציות, ובהוראת השב״כ נכללו מאות נוסעים, ובהם אזרחים ישראלים, ברשימות המסורבים מבלי שהוצגה אפילו כל ראיה לכך שהם מעורבים בקמפיין המחאה. לפעילים שהצליחו להגיע לישראל, ויועדו לכליאה קצרה ולגירוש, חיכה מכתב צדקני מלשכת ראש הממשלה. המכתב כלל השתפכות מוסרנית אופיינית שהיללה את מצב החברה הישראלית והסתיימה בהפניה למחות נגד סוריה, איראן וגם נגד ממשלת החמאס בעזה (שנמצאת תחת מצור ישראלי־מצרי), במקום נגד הכיבוש הישראלי. מדובר בתרגיל הסחת־דעת דמגוגי.

אגב, הנסיבות משנות. המשטר הקפיטליסטי בישראל תמיד יכול להצביע לעבר שיטות פעולה ברוטליות של משטרים אחרים במצבים אחרים, אך ההבדלים בין המשטרים לא נובעים ביסודם מהשקפות "מוסריות", אלא ממכלול של נסיבות פוליטיות, כלכליות וחברתיות. עם זאת, מבחינה מהותית, כשם שהדיכוי הפוליטי הכבד על־ידי רודנים בארצות האזור נועד להגן בכוח על האליטה השלטת ולמנוע מהפכה חברתית, כך הדיקטטורה הצבאית בשטחים הכבושים מנסה לשמר את הכיבוש וההתנחלויות ולמנוע התקוממות של ההמונים. עד 1966 יושמה דיקטטורה צבאית גם על הציבור הערבי־פלסטיני שנותר בישראל לאחר שרובו גורש במלחמת 1948, בנכבה. גם לאחר הסרת הממשל הצבאי בזמנו — שהביא לאסונות כמו הטבח שביצעו מג״בניקים בתושבי כפר קאסם ב־1956 — מרידות פלסטיניות נתקלו בדיכוי ברוטאלי, לרבות ירי למוות באזרחים, במיוחד ביום האדמה ב־1976 ובאוקטובר 2000. בדומה למשטרי ניצול אחרים שמנסים לדכא מאבקים, זו טעות להניח שאמצעים דומים או חמורים יותר לא יופנו לעולם כנגד מאבקים מקרב הציבור הישראלי.

ה"הסברה" המדינית והכלכלית

מכונת הסילופים וההטעיות המכוּנה "ההסברה הישראלית" עובדת קשה כדי להסביר שחרחורי מלחמה הם "חתירה לשלום", "כיבוש הוא הגנה", "התנגדות לכיבוש היא אנטישמיות", "רמיסת מחאה הוא ביטחון", "טיוח הוא הסברה"... התעמולה הבינלאומית של משטר ההון הישראלי מכוונת במידה רבה גם כלפי פנים, לגיוס דעת־הקהל הישראלית. אחרי הכול, היא מנגנת על פחדים עמוקים ולכן אפקטיווית יותר מאחותה, ה"הסברה" הכלכלית, זו שמנסה לסנגר על הניצול הקפיטליסטי ולטייח את העוני והניצול בישראל, ולהציגם כ"מצב מצויין". אין דרך טובה יותר להצר את גבולות המחאה החברתית מאשר באמצעות יצירת תחושת אחדות שקרית בין מי שנאבקים בשלטון ההון בישראל לבין אותו השלטון בתואנת־שווא של הגנה על ביטחון אישי.

התמיכה בנתניהו, ששבה והתחזקה זמנית בעקבות האכזבה מחוסר האפקטיוויות של תנועת המחאה החברתית החשובה של הקיץ שעבר, כבר חזרה בינתיים לצנוח על רקע המשך ההתייקרויות ועם המיתון באופק. סקרי דעת־קהל מעידים על ההתנגדות הגורפת למדיניות הניאו־ליבראלית של הממשלה הקפיטליסטית ועל תמיכה בהמשך המחאה החברתית.

להמונים הפלסטינים אין דרך להשתחרר מהכיבוש ללא התקוממות עממית. ללא סיום הכיבוש והדיכוי של ההמונים הפלסטינים, לרבות האפליה בתחומי ישראל, גם להמונים הישראלים לא תהיה דרך להשיג שחרור חברתי, שלום וביטחון אישי. פארסות מו״מ, כמו זו שהקוורטט מנסה להחיות בין נתניהו לעבאס, הן בסך־הכול קלף תעמולה. המאמץ האמיתי של ממשלת נתניהו הוא להרחיב ולבצר את ההתנחלויות.

בכל תחום מבשלת ממשלת נתניהו משבר חריף ומסוכן יותר. צריך לעצור אותה ואת המדיניות שהיא מייצגת. לשם כך חשוב שארגונים המזוהים עם תנועת המחאה החברתית ועם העבודה המאורגנת יפעלו באופן ברור גם נגד ההתקפות על זכויות דמוקרטיות, נגד הסכסכנות הלאומנית, ההפחדה הביטחונית והכיבוש, ולמען שלום. בתשובה להסתה, שמרתיעה רבים מלגעת בבעיות הבוערות האלו, הכרחי להתאמץ לסלק את החוט הדק שעובר בין ה"הסברה" הממשלתית הכלכלית לזו המדינית ולחשוף את ערימת השקרים שנועדה להסוות את האינטרסים האמיתיים, הרקובים, שמקדמת הממשלה הקפיטליסטית הלאומנית.