סקר שערכה המכללה למינהל עבור המגזין Markerweek בשבוע השני של חודש מרץ העלה כי 78% מציבור דוברי העברית בישראל תומכים בחידוש ההפגנות נגד יוקר המחייה ורואים בממשלת נתניהו אחראית ליוקר המחיה. 73% ממדגם הנשאלים אמרו שהם מבינים שהממשלה לא ממש דואגת להם ולמעשה דואגת רק לבעלי ההון.

ספרו את זה לנתניהו שהסביר כי אם "מנכים" מהמשוואה את האוכלוסיות העניות ביותר, אז המצב מצוין. דבריו של נתניהו לא רק מנסים לפאר את מצבם של מי שנמצאים מעל לקו העוני הרשמי, אלא גם להסיט את הזעם החברתי לעבר העניים עצמם שמסומנים כשעיר־לעזאזל. ממשלת ההון תולה בעניים ביותר — הציבור הערבי־פלסטיני והציבור החרדי — את האשם בעוני. הפרד ומשול. במקביל נשלחת המשטרה לחבל בתנועת המחאה החברתית באמצעות אלימות פיזית ומעצרים, בייחוד נגד מחוסרי־דיור, יוצאי אתיופיה וערבים.

המשך ההתייקרויות

ב־1 באפריל חטפנו עלייה נוספת במחירי הדלק והחשמל, וזו לא הייתה בדיחה. גם מיתון התייקרות תעריפי הבנזין התבצע באמצעות קיצוץ של מאות מישרות בשירות התעסוקה, בביטוח הלאומי, במערכת הבריאות ובמשרדי הממשלה. מאז הקיץ הקודם נרשמו זינוקים של 8.2% בתעריפי הדלק, 18.5% בתעריפי החשמל, 5% במחירי שכר־הדירה במשק, 5% בתחבורה הציבורית, ועוד. ישראל היא כיום אחת המדינות היקרות בעולם.

דו״ח בנק ישראל לשנת 2011, שפורסם ב־28 במרץ, הדגיש על רקע המחאה החברתית את מה שסוציאליסטים אומרים תמיד: העוני והמצוקה הכלכלית לא נחתו משמיים, הם תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת. הדו״ח חוזר על העובדות הידועות שהפערים החברתיים בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם המערבי ושהשינויים במדיניות המיסוי שהוביל נתניהו הטיבו עם העשירים.

העבודה המאורגנת צריכה להוביל את המאבק

עבור רבים המזוהים עם המחאה, פעולות של חרם צרכנים נתפסות כאחד הכלים המשמעותיים למאבק ביוקר המחייה. מובן שעל רקע התסיסה החברתית הכללית והזעם שקיים כיום כלפי התאגידים הגדולים, לקמפיינים סמליים וממוקדים של חרם צרכנים, כמו חרם הקוטג' בשנה שעברה, יכול להיות אפקט מסוים, במיוחד אם הם משלבים גם הפגנות מחאה. ובכל זאת, מדובר בכלי מוגבל מאוד מול תאגידי הענק של משפחות ההון.

העבודה המאורגנת היא שיכולה להוביל מאבק אפקטיווי ביוקר המחייה, כלומר מאבק להגדלת כוח הקנייה של האנשים העובדים, שמצד אחד אחראים לייצור התוצר הכללי בחברה ומצד שני צריכים להסתפק בפירורים שמחייבים הסתמכות על הלוואות מסוכנות מהבנקים. המאבק לחיסול ההעסקה הקבלנית ולשיפור תנאי השכר, העבודה והפנסיה של כל המגזרים במעמד העובדים הוא בסופו של דבר הדרך להיחלץ מיוקר המחיה הכבד ומאיום העוני. אך הנהגת הסתדרות העובדים בראשות עופר עיני לא מעוניינת שהעובדים יובילו בצורה המעשית ביותר את המאבק החברתי להישגים. למרבה הצער, בבחירות להנהגת ההסתדרות בחודש מאי לא תוצב חלופה של ממש למחנה של עיני, מועמד ממשלת הימין ומפלגת העבודה — מועמדותו של ח״כ איתן כבל לא סוללת את הדרך לשינוי.

מפלגה חדשה?

המיליונים שתמכו ומאות האלפים שהפגינו ומחו בקיץ שעבר, בין היתר בהשראת התקוממויות "האביב הערבי", שאפו למעשה לראות סוף למדיניות הניאו־ליבראלית של ממשלת נתניהו. אלא שצעירי מעמד הביניים שנשאבו לעמדות הנהגה בתנועת המחאה הקודמת, התפתו תחת הלחצים מהממסד להאמין שהמאבק לא צריך להיות נגד הממשלה, שאין צורך בהקמת כוח פוליטי חדש שיאבק נגד המדיניות הנפשעת של מפלגות הממסד הקפיטליסטיות, ושניתן לכאורה לשכנע את שליחי ההון בממשלה ובכנסת להביא ל"קפיטליזם אנושי".

הצורך של תנועת המחאה החברתית ושל העבודה המאורגנת בכוח פוליטי עצמאי ואלטרנטיבי למפלגות הממסד לא נעלם. בנייתו רק נדחתה. חשוב שבקיץ הקרוב תמוצה כל הזדמנות לא רק כדי לקרוא להפלת הממשלה, אלא גם להובלת הקמתה של מפלגת חזית רחבה שתכלול התארגנויות המזוהות עם המחאה ואת ארגוני העובדים בישראל, תחת הדגל של מאבק לרווחה, לדמוקרטיה, לשלום וגם לסוציאליזם — אלטרנטיבה מעשית ודמוקרטית לשלטון ההון ולשוק העבדים ה"חופשי".

הקפיטליזם נכשל

ממשלת נתניהו השתמשה בפוליטיקה של פחד, בייחוד סביב סוגיית הגרעין האיראני, כדי לנפנף את מחאת ההמונים. התפיסה שטיפחו "דוברי המחאה" בקיץ, לפיה המאבק "אינו פוליטי", ושלכאורה אין קשר בינו לבין סוגיות "מדיניות", החלישה את היכולת של תנועת המחאה להדוף את תמרוני ההפחדה.

תנועת מאבק סוציאליסטי, שאירגנה הפגנות נגד יוקר המחיה וההפרטה עוד זמן רב לפני ההתפרצות המבורכת של הפגנות הענק, תמשיך להדגיש שהניסיון של האליטה השלטת בישראל לשסע עובדים בעובדים ועניים בעניים, ובעיקר עובדים ישראלים בעובדים פלסטינים, מוכרח להיענות בחזית מלוכדת של העובדים והעניים שתחצה גבולות עדתיים, דתיים ולאומיים. תנועת המחאה החברתית, ובתוכה העבודה המאורגנת, צריכה לפעול בסולידריות עם ההמונים הפלסטינים הנאבקים לשפר את תנאי המחיה ולהשתחרר מהכיבוש והדיכוי הלאומי ועם ההמונים הנאבקים במזרח התיכון וברחבי העולם בשאיפה לחברה שתתחיל לשרת את ה־99%.

בניגוד למה שטוענות ממשלת נתניהו, מפלגות הממסד הקפיטליסטיות וגם חלק מהעמותות ה"חברתיות", הבעיה היא לא היעדר תחרותיות בשוק. השיטה הקפיטליסטית כיום היא מיסודה מונופוליסטית וכל הצגה של רגולציה לא תמנע בסופו של דבר מהטייקונים לשלוט במשק. המשבר החמור בכלכלה העולמית, בד־בבד עם המשבר הסביבתי הקשה שיצר הקפיטליזם המודרני, מוכיחים את פשיטת־הרגל, חוסר היעילות וחוסר האנושיות של השיטה שמקדשת את רווחי בעלי ההון. תנועת המחאה החברתית והעבודה המאורגנת צריכות לשלול את הניסיונות להנשים את השיטה המיושנת והנצלנית הזאת, לדרוש להעביר את מערכת הבנקאות ואת תאגידי הענק לבעלות ציבורית, תחת פיקוח וניהול בידי העובדים במשק, ולהתחיל להילחם על שינוי סוציאליסטי ודמוקרטי של החברה.