יו״ר ועד עובדי רכבת ישראל, גילה אדרעי, הודחה ב־28 ביוני בהוראת יו״ר ההסתדרות עופר עיני וסגנו אבי ניסנקורן. איתה הודחו באופן שרירותי לחלוטין שלושה חברי ועד נוספים. הנציגים הנבחרים של עובדי הרכבת לא הודחו בגין שחיתות או שבירת־שביתה אלא מכיוון שראשי ההסתדרות רצו למחוק דוגמה של ועד עובדים לוחמני שמתעקש ככל האפשר לעמוד על האינטרסים והזכויות של העובדים גם כשהדבר נוגד את המדיניות המשת״פית של הנהגת ההסתדרות. השר להפרטת התחבורה, ישראל כץ — שתמך יחד עם הליכוד במועמדותו של עיני בבחירות לראשות ההסתדרות בחודש מאי — מיהר לברך בתקשורת על הדחת הוועד.

ועד עובדי הרכבת בראשות גילה אדרעי הוא מוועדי העובדים הנחושים והאמיצים במשק, אשר הוביל בגבורה מאבק מר בתוכניות הממשלה להפריט את הרכבת ולשבור את העבודה המאורגנת. העובדים התמודדו עם הסתה דמונית נגדם בתקשורת הממסדית ועם התייצבות חד־משמעית של בית הדין לעבודה לצד הממשלה וההנהלה. הנהגת ההסתדרות בראשות עיני סירבה לגבות את העובדים באמצעות צעדים ארגוניים במשק, גם כשמאיר תורג׳מן, יו״ר ועד נמל חיפה, קרא לפעול בכיוון הזה בתגובה לצעדים החד־צדדיים של כץ. עיני אפילו לא השקיע ואף חיבל בקרב ההסברתי מול ההסתה בתקשורת. במצב הזה נאלצו העובדים להסכים להפרטה חלקית בהסכם העקרונות שסיים את השביתה, אף שלצד זאת הצליחו בכל זאת להשיג שורה של ויתורים מצד ההנהלה.

הדחת נציגי העובדים בוצעה שלושה חודשים לאחר חתימת הסכם העקרונות שאמור היה לסיים את סכסוך העבודה ברכבת. לאורך תקופה זו ההנהלה מרחה את הזמן, מנעה חתימה על ההסכם הקיבוצי והפרה חד־צדדית את התחייבויותיה. באופן אבסורדי הנהגת ההסתדרות דרשה מהוועד להמשיך במו״מ כרגיל, וכל זאת תוך התעלמות בוטה מעמדות הוועד. בוועד העריכו שההנהלה ונציגי ההסתדרות מגיעים ביניהם להסכמות שנגדו התחייבויות קודמות של ההנהלה. גם נוכח ניסיון של הוועד למחות על ההתנהלות במו״מ, החליטו נציגי ההסתדרות להמשיך ולדון עם ההנהלה ללא נוכחות הוועד. בתוך זמן קצר נמסר לאדרעי על ההחלטה להדיחה — החלטה שנראה שתוכננה בפועל זמן רב מראש, אך עיני העדיף להמתין איתה עד לאחר הבחירות בהסתדרות, כדי להימנע מחיזוק הצבעת המחאה נגדו.

הוועד החליט לעבור לכוח לעובדים

מועצת העובדים הארצית (הוועד הארצי) זעמה על החלטת ראשי ההסתדרות להתייצב באופן כה גס לצד הממשלה ונגד העובדים, חשה שנדחקה לפינה וחששה מתסריט של חתימה על הסכם קיבוצי מעל לראשה על־ידי נציגי ההסתדרות, כפי שקרה לוועדים אחרים בעבר. בישיבה בהשתתפות כ־40 נציגי עובדים מרחבי הארץ הוחלט להגיב בהתפלגות מההסתדרות ומעבר לארגון "כוח לעובדים" בניסיון למנוע את מכירת המאבק.

עצם המרד במהלך השפל של ראשי ההסתדרות הוא אמיץ וחיוני. אך עם זאת, כפי שנסביר בהמשך, דרך הפעולה שנבחרה מביאה עימה סיכונים משמעותיים מאוד לעובדים, בעיקר לקראת העימות הבא מול הממשלה. עובדה זו רק מדגישה את החשיבות הקריטית שבהתייצבות לצד העובדים בעימות הנוכחי מול המנגנון של עיני.

הנהגת ההסתדרות פיזרה את מועצת העובדים, הכריזה על קיום בחירות בתוך שלושה חודשים, ומינתה "ועד פעולה" מטעמה, הכולל כמה וכמה נציגי הנהלה, וזאת ללא כל התייעצות עם העובדים. פקידי ההסתדרות החלו להגיע באופן יומיומי למתחמי הרכבת ולשכנע עובדים להישאר בהסתדרות. ראשי ההסתדרות זכו לשיתוף פעולה מצד ההנהלה, כולל בהפצת חומרי הסברה לעובדים. אך כבר בתוך ימים ספורים מרגע ההדחה בחרו רוב העובדים להביע אמון באדרעי ובנציגיהם ואי־אמון באנשיו של עיני. נכון לכתיבת שורות אלו, למעלה מ־1,100 עובדים, מתוך כ־1,900 הנכללים בהסכם הקיבוצי, חתמו על טופסי מעבר לכוח לעובדים. אולם המצב הפכפך. היעדר ההכנה וההיערכות מראש לצעד אסטרטגי בעל השלכות כה מרחיקות לכת, משמעותו שעבור מרבית העובדים מדובר בהחלטה שנפלה עליהם "כרעם ביום בהיר", ועקב כך שוררים גם בלבול וחששות מוצדקים. עובדי הרכבת מפולגים. מיעוט גדול מקרב העובדים מתנגד לניסיון המעבר, וגם בוועד ישנה התנגדות של מיעוט לא מבוטל. מספר התומכים והמתנגדים נכון לעכשיו עדיין משתנה לכאן ולכאן מיום ליום, והעניין עוד לא הוכרע בשטח.

בית הדין לעבודה מתערב לטובת ההנהלה

בחסות הפילוג המשמעותי בשורות עובדי הרכבת, החלה ההנהלה להתנכל לחברי הוועד, למנוע מהם לדבר עם עובדים, ולאיים עליהם בפיטורים עקב ניסיונות לארגן אסיפות עובדים. זהו כמובן אינטרס של ההנהלה לעשות הכול כדי להיפטר מנציגי עובדים לוחמניים, שמעזים להתעקש על האינטרס והרצון של העובדים.

בדיון בביה״ד האזורי בחיפה שנערך ב־9 ביולי נרשם ניצחון משפטי קטן לזכות הוועד וכוח לעובדים, כשעתירתם נגד חלק מההתנכלויות מצד ההנהלה, כולל האיסור על אסיפות הסברה, התקבלה. אסיפות עובדים מתקיימות בימים אלה במתחמים רבים ברכבת בנוכחות של מאות עובדים. מדובר בצעד חיוני כדי להצליח להביא לאיחוד השורות ולביסוס מנהיגות מלוכדת. נחוצות גם אסיפות חירום ארוכות יותר מחוץ לשעות העבודה, לצורך דיון בהתפתחויות ובסכנות שעל הפרק לקראת המשך המאבק, גיבוש הסכמות לגבי מיתווה פעולה ובחירת נציגים לוועדי פעולה מורחבים בכל מחלקה.

פסיקת בית הדין הארצי לעבודה ב־15 ביולי, שדחתה באופן צפוי אך מקומם את בקשת העובדים ואת החלטתם הדמוקרטית להחלפת הארגון היציג הרשמי, לתקופה של שנה שלמה מיום חתימת ההסכם, לא צריכה להיהפך להפסד של העובדים בשטח. ועד הרכבת וארגון כוח לעובדים החליטו כמתוכנן לערער על ההחלטה לבג״ץ, ולהמשיך לקדם את הדיון בקרב העובדים בשטח וללכד את העובדים לקראת הצעדים הבאים.

ועד הרכבת והנהגת ההסתדרות

עיני סירב כאמור לגייס את הכוח העצום של ההסתדרות כדי לתת גב לעובדים במהלך השביתה. אדרעי והוועד העריכו בשוגג שאם יביעו תמיכה בעיני לקראת הבחירות, הנהגת ההסתדרות תתייצב לצידם בהמשך. אך הבחירה לתמוך בעיני, במקום לסייע להזהיר מפני המדיניות המסוכנת שלו ולחזק כוחות אופוזיציה נגד מדיניותו, לא סייעה לעובדי הרכבת אלא להיפך, והיא אפילו לא מנעה נקמה בראשי הוועד. לא מופרך להניח שהתייצבות של הוועד כנגד עיני לקראת הבחירות, אולי אפילו בשיתוף פעולה ביקורתי עם רשימת "הבית החברתי" למרות חולשותיה, היה יכול להביא לעלייה משמעותית נוספת בהצבעת המחאה נגד עיני ולתרום במידה ניכרת להתגבשות של אופוזיציה לוחמת למדיניותו.

הכרזה כזאת גם הייתה מסייעת להזהיר את העובדים מפני "סכין בגב" לאחר הבחירות, ומחזקת את הסיכויים להתגייסות של חברי ועדים נוספים לתמיכה בוועד עובדי הרכבת במקרה של הדחה. ראשי הוועדים האחרים בענף התחבורה אמנם יישרו קו עם רוח המפקד של עיני בזמן השביתה ונמנעו מלדרוש התגייסות לפעולות סולידריות נרחבות, אך ככל שהם והעובדים מהשורה בהסתדרות היו נחשפים יותר לתמונת המצב האמיתית, כך עובדי הרכבת היו מצליחים לגייס יותר אהדה בשורות ההסתדרות ואף דרישות לצעדים ארגוניים. חשוב לציין שבקרב עובדים מהשורה בענף התחבורה דווקא הייתה תמיכה במאבק עובדי הרכבת, עובדה שהצביעה על הפוטנציאל שהיה קיים להפעלת לחץ מלמטה לטובת המאבק.

התמיכה הרשמית בעיני, לצד הצגת הסכם העקרונות כניצחון ולא כפשרה כואבת, הקשתה על עובדים רבים ברכבת להבין את התפקיד האמיתי שמילאו עיני וראשי ההסתדרות במאבק ואת יחסי הכוחות והנסיבות שנכפו על העובדים והביאו את הוועד אמנם להצליח למנוע חלק מהגרועות שבתוכניות הממשלה, אך גם להסכים לבסוף להפרטה חלקית, פיצול חברת הרכבת והכנסת יותר עובדי קבלן במסגרת פגיעה בעבודה המאורגנת.

היה נחוץ להבהיר כבר עם סיום השביתה, למשל באסיפות הסברה, בתקשורת ובפנייה כתובה לעובדים, שמדובר בשלב ביניים, שהעובדים צריכים לשאוף להיפוך מגמות ההפרטה בהזדמנות הראשונה, ולהזהיר שההישגים שהשיגו ההנהלה והממשלה מצידן צפויים להוביל להתקפות נוספות על עובדי הרכבת בפרט ועובדי התחבורה בכלל בשנים הקרובות. כך העובדים היו יכולים להיערך טוב יותר לקראת הסבב הבא במאבק.

אחד הדברים שאפשר היה לנסות לקדם הוא מטה מאבק רציני נגד ההפרטה בענף התחבורה (בניגוד לפורום נגד הפרטה שאירגן יו״ר איגוד התחבורה ואשר מעולם לא נפגש), וכך לפעול כדי לקשור קשרים חיים עם עובדים מהשורה וחברי ועדים בענף התחבורה, כמו גם עם תנועות המחאה החברתית, ולהפעיל לחץ על ראשי הוועדים והנהגת האיגוד וההסתדרות ליצור חזית מאוחדת נגד ההפרטה ופירוק העבודה המאורגנת.

צעדים בכיוון הזה היו יכולים לסייע להבהיר לכלל העובדים את המצב ולמנוע ככל האפשר את הפילוג שנוצר, והיו גם פותחים בפני העובדים אפשרויות פעולה נוספות טרם ההחלטה, הלגיטימית, לנסות לעבור לארגון כוח לעובדים.

איך אפשר להיפטר מהמנהיגות המשת״פית של עיני

במנשר הסברה לעובדים שהוציאה הנהגת ההסתדרות נכתב:

"היכולת שלנו לשמור על מעמד העובדים, על הפרנסה, לקבל תוספות, לבלום את מזימות האוצר, להילחם נגד הפרטה, אינה נובעת מכוחו של ועד העובדים ומ"כישוריו" אלא דווקא מעוצמתה של ההסתדרות... הם מציעים לנו לעבור לארגוני עובדים קטנים, נטולי משמעות או השפעה. הכל בגלל אגו. הכל כדי לשמור על כיסאם... מה ייצא לנו העובדים מהמעבר לארגון נטול שיניים? האם אז הממשלה תניף דגל לבן מול גילה אדרעי, או שמא תנצל את העובדה שלא עומד לצידנו ארגון עובדים חזק ופשוט תרסק אותנו?"

ברור ששורות אלו מכילות אמירות ציניות ושקריות. הרי הנהגת ההסתדרות בעצמה שמה מקלות בגלגלים וחיבלה במאבק עובדי הרכבת. הנהגת ההסתדרות נמנעה מלהפעיל את עוצמתה ולגייס את כוחם של הוועדים בענף התחבורה למאבק רציני כדי לגנוז את תוכניות ההפרטה של הממשלה. קופת השביתה של ההסתדרות לא הועמדה לרשות עובדי חטיבת המטענים (רכבות המשא) שנשאו במרבית העול של השביתה בעקבות החלטת העובדים למזער פגיעה בנוסעים. קשריה של הנהגת ההסתדרות במסדרונות השלטון, שמוזכרים גם הם באותו מנשר, דווקא מדאיגים. העובדה שבתום המאבק ברכבת, שר התחבורה כץ בחר להביע תמיכה בעופר עיני בבחירות לא יכולה שלא להעלות חשדות כבדים באשר לשאלה אילו אינטרסים בוחרת לשרת הנהגת ההסתדרות. אין גם צל של ספק לגבי תפקידה של הנהגת ההסתדרות בהכשרת ההפרטות של נמלי הים, חברת החשמל, החברה לאוטומציה, לסגירה של מע״צ ופתיחתה מחדש כסוכנות פיקוח על קבלנים, להפקרה של העובדות הסוציאליות, לסכין בגב לעובדי חיפה כימיקלים ועוד.

באותו מנשר התייחסו ראשי ההסתדרות לכך שמעבר לכוח לעובדים משמעותו ויתור על הארסנל הגדול שישנו בהסתדרות, שבראשו היכולת להכריז שביתה כללית או שביתה בענף התחבורה, לדוגמה כנגד תוכנית לסגירה ופתיחה מחדש של הרכבת. ואכן, למרות היתרונות של כוח לעובדים על פני ההסתדרות מבחינת האופי הדמוקרטי של הארגון והמדיניות הנאמנה לאינטרסים של העובדים, חולשתו הארגונית היא חסרון גדול ביחסי הכוחות הנוכחיים.

כוחם העצמאי של עובדי הרכבת הוא בלתי מבוטל ואין ספק שכאשר מדובר במאבקים "סטנדרטיים" בנושאי שכר ותנאי עבודה, העובדים יכולים להשיג בכוח עצמם הישגים בלתי מבוטלים. אלא שככל שקבוצת עובדים ניצבת מול התקפה חמורה יותר מצד כוחות גדולים יותר, כך היא מוכרחה להישען על חלקים נוספים ממעמד העובדים כדי לנצח.

ממשלת נתניהו והמעמד השליט שואפים לרסק את השאלטר החזק של הרכבת, שמשמש לבלימת גזירות כלכליות נגד מעמד העובדים בכללותו. ישנם מצבים בהם בעלי ההון או הממשלות שלהם יעדיפו לשלם מחיר כלכלי כבד בטווח הקצר כדי לשבור מוקד כוח של העבודה המאורגנת, ובכך להחליש את יכולת ההתנגדות של מעמד העובדים לטווח הארוך. זוהי בהחלט מטרה מרכזית של אורי יוגב, ישראל כץ וממשלת נתניהו שעומדת מאחורי המאמצים לקדם את הפרטת הרכבת.

העימות הבא מול הממשלה והמעמד השליט הוא שאלה של זמן. לעובדי הרכבת אין ברירה אלא להסתמך במאבק הזה על הכוח של שאר מעמד העובדים, שבעיקרו מאורגן בהסתדרות, על כל עיוותיה. גם בשביתה האחרונה, על אף שהעובדים הופקרו על־ידי הנהגת ההסתדרות, ועל אף העובדה שהנהגה זו וקודמתה לא עמדו כלל מעולם כ"חומה בצורה" נגד ההפרטה, עצם כוחה הפוטנציאלי של ההסתדרות הרתיע את שר התחבורה מביצוע מהלכים דרמטיים יותר שהיו עשויים לגרור בכוח את ההסתדרות לעימות חזיתי. בסיטואציה הזאת העדיף כץ לקדם "הפרטה זוחלת", ולהשיג את הסכמתו של עיני להפרטה חלקית. אי־אפשר לשלול שביחסי כוחות אחרים הממשלה הייתה מעדיפה להתקדם בצעדים ברוטליים יותר.

עם זאת, חשוב לציין שסגירה של הרכבת ופתיחה מחדש מחייבת את העסקת עובדי הרכבת הנוכחיים, שכן הם היחידים שהינם בעלי ההכשרה והניסיון לתפעל את הרכבת. שמירה על אחדות של העובדים במצב כזה תהיה חיונית, אך כאמור לא בהכרח מספיקה ללא גב ארגוני חזק וללא תמיכה כספית נדרשת בסיטואציה של שביתה ממושכת.

זו זכותם של העובדים לבחור להחליף ארגון, ותנועת מאבק סוציאליסטי ממשיכה להתגייס לצדם — יחד עם פעילי כוח לעובדים שמתגייסים באופן מרשים — במאמץ לסייע להם לממש זכות זו מול ההתקפות הבריוניות מצד המנגנון של עיני, וננסה לסייע לעובדים לגייס סולידריות גם מוועדים נוספים במידת הצורך. אגב כך, לדעתנו ההתגייסות העיוורת של תנועת "דרור ישראל", המזהה עצמה כאחת מתנועות המחאה החברתית, כנגד רוב העובדים שקולה במקרה הזה לשבירת־שביתה.

השאלות שמעלים עובדים רבים לגבי בידוד אפשרי של ועד הרכבת משאר העבודה המאורגנת והיכולת של כוח לעובדים לגבות את העובדים בקרב נוסף מול הממשלה הן שאלות מוצדקות וחשובות, והן צריכות להישמע במסגרת דיון רחב ומעמיק בין העובדים, ולא להוות תירוץ זול עבור עסקני ההסתדרות ומקורבי ההנהלה כדי להצדיק "עריפת ראשים" ופגיעה בעובדים. העובדים צריכים שתהיה להם את האפשרות לדון במצב, להחליט לגבי דרכם ולבחור באופן חופשי את הארגון שלהם. הארגון היציג הרשמי שלהם נותר ההסתדרות, כל עוד לא הוכרע אחרת, והעובדים צריכים לנצל את זכותם לבחור ולהיבחר גם למועצת העובדים המסונפת להסתדרות (אף שסביר שזכות זו תיתקל במגבלות), ולהמשיך להפעיל לחץ ולדרוש מנציגי ההסתדרות הגנה ודין־וחשבון מלא לגבי המו״מ מול ההנהלה ועמידה על זכויותיהם. במקביל, בניית קשרים עם קבוצות עובדים ממקומות עבודה אחרים, כולל ובמיוחד עם ועדים הסתדרותיים, יכולה לסייע לקדם חזית של ועדים שתיאבק לשינוי ההסתדרות. יחד עם זה, בתנאים הנוכחיים, אם המאסה הקריטית מבין רוב העובדים שהחליטו לעבור לכוח לעובדים תבחר מרצונה לשוב להסתדרות, או שייכפה עליה לעשות זאת, הדבר עלול להסתיים בניצחון לביורוקרטיה, שתחסל את הנציגות הלוחמנית ותכבול את ידי העובדים עוד יותר. מעבר לכך, ניצחון של המנגנון של עיני בעימות הזה עשוי לתת מכה משמעותית לקבוצות עובדים נוספות שיישקלו לנסות למרוד בכבלי הביורוקרטיה.

לכן חשוב להדגיש שחזרה אפקטיווית של הרוב להסתדרות תיתכן כעת רק מעמדה חזקה יותר מול הביורוקרטיה, משמע במצב שבו העובדים מתאחדים למאבק בשתי החזיתות, הן בהתקפות מצד ההנהלה והן בהתקפות מצד המנגנון של עיני. העובדים יכולים למשל לדרוש לנהל מו״מ עם נציגי ההסתדרות על חזרה בתנאים שהם יציבו, כולל ביטול ההדחה של נציגיהם. בד־בבד, ניתן כאמור לבחון מהלך של התמודדות לוועד תוך שימור החברות בכוח לעובדים.

למרבה הצער, התנתקות מההסתדרות ומעבר לארגון קטן אחר, חיובי ככל שיהיה, לא ישנו את העובדה שהנהגת ההסתדרות בראשות עיני מציבה מכשולים עצומים בפני כלל העבודה המאורגנת ומעמד העובדים בכלל. ככל שמדובר במאבק עובדים נרחב יותר (ונחדד שמאבק אינו תוכנית כבקשתך ותלוי גם בכוונות של הצד היריב, ובמקרה הזה ממשלת נתניהו), כך מתחדד הצורך בסולידריות מצד חלקים נוספים במעמד העובדים ומתחדדת המסקנה שאין דרך לעקוף את המשימה הדחופה של בניית אופוזיציה חזקה של עובדים בהסתדרות, שתוכל לקרוא תיגר על ההנהגה הבוגדנית של עיני ובעתיד להחליף אותה, להיפטר מהמדיניות שלה, ולהוביל את ארגון העובדים הגדול והחזק במשק ככלי מאבק אפקטיווי בידי העובדים.

אמנם לא ניתן לשלול על הסף מעבר של ועדים גדולים נוספים בהסתדרות לכוח לעובדים, אולם לדעתנו אין זה התסריט הסביר ביותר. עשרות ועדי הפעולה בשנות ה־1960 או פורום "13 הוועדים" שפעל במהלך שנות ה־1980 כדי לאלץ את הנהגת ההסתדרות הישנה לספק גיבוי למאבקיהם בניגוד לרצונה הראו דוגמאות אפשריות לגיבוש של כוח אופוזיציוני בשטח מול מנגנון ריכוזי ועוצמתי אף יותר מזה של עיני כיום. בסופו של דבר, יש צורך בהדחה של עופר עיני, אבי ניסנקורן ושותפיהם להנהגה הנוכחית. הבחירות האחרונות בהסתדרות הראו שישנה אופוזיציה רחבה לעיני, למרות קמפיין מוגבל ונחיתות במשאבים. אילו ועדים כמו ועד הרכבת וועדים אחרים היו מתגייסים למשימה של הפלת עיני, הדבר היה אפשרי בהחלט. האפשרות לעלייה של מנהיגות חדשה ולוחמנית בבחירות להנהגת איגוד העובדים הסוציאליים בעוד מספר חודשים, ההישגים של הצבעת המחאה נגד עיני בבחירות האחרונות בהסתדרות וכמובן הנכונות של ועד הרכבת ללכת (גם אם בלית ברירה) ראש בראש מול עיני, והתמיכה לה מהלך זה זוכה מתחת לפני השטח, מראים את האפשרות לגיבוש אופוזיציה בשטח גם היום.

חשוב שבכוח לעובדים תאומץ גישה שמסוגלת להרחיק רואי ולהתמודד לא רק עם צורכי השעה לבסס את המעבר לכוח לעובדים כדי להדוף את ההתקפה על נציגי העובדים בדרך בה בחרו העובדים עצמם, אלא גם עם הצורך להתמודד עם יחסי כוחות שליליים במאבק שצפוי להתפתח (אשר הפסיקה הצפויה מראש של בית־הדין לעבודה כנגד היציגות של כוח לעובדים היא רק קדימון להם). גישה כזו מחייבת יחס גמיש כלפי האפשרויות האסטרטגיות של ועד עובדי הרכבת כולל לאפשרות של חזרה על בסיס חזק יותר לשורות ההסתדרות. נושאים כבדי משקל אלה צריכים להיות מובאים בפני העובדים, לא כדי לעורר חלילה דמורליזציה אלא כדי להבהיר את האתגרים העומדים על הפרק, החשיבות שבהתגייסות כלל העובדים ונקיטת צעדים מודעים כדי לשנות את יחסי הכוחות הקיימים.

מאמר זה נועד לתרום להתמודדות עם הקשיים של התנועה האיגוד־מקצועית מול תוכניות ההפרטה וריסוק העבודה המאורגנת של ממשלת הימין הקפיטליסטית. אנו קוראים לוועדים, לתנועות החברתיות ולציבור הרחב להתגייס ולתמוך בעובדי הרכבת ובנציגיהם בקרב הבלימה שהם נאלצים לנהל מול ממשלת ההון מחד, וביורוקרטיה מושחתת מאידך.