מיד לאחר שהעצרת הכללית של האו״ם הכירה ב־29 בנובמבר באופן סמלי ברשות הפלסטינית כ"מדינה שאינה חברה", הכריזה ממשלת נתניהו על צעדי ענישה נגד הרשות הפלסטינית ובראשם בניית 3,000 יחידות דיור בהתנחלויות, לרבות בשטח E1 ממזרח לירושלים, בניסיון להנחית מכה נוספת נגד האפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. החלטת נתניהו היתה הודאה פשוטה בכך שהבנייה בהתנחלויות היא, בניגוד לכל התירוצים הצדקניים הלאומניים, צעד תוקפני שמנשל תושבים פלסטינים מאדמתם ומעצים את הסכסוך. אלא שכפי שמרמזות ההפגנות הסוערות בחברון ובמוקדים אחרים בגדה המערבית בימים האחרונים, מדיניות דורסנית זו לא תוכל להימשך ללא הפרעה. היא תוליד התנגדות.

שעה שהמהפכות במזרח התיכון עוד לא אמרו את מילתן האחרונה, כפי שמעידות הפגנות הענק במצרים וההפגנות והשביתות בתוניסיה נגד הממשלות האיסלמיסטיות הקפיטליסטיות והמחאה הגוברת נגד המלוכה בירדן — ממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו מנסה לדהור נגד ההיסטוריה ולהגן ככל האפשר, לא על אזרחי ישראל, אלא על הקריירה של פוליטיקאים קפיטליסטים ובעיקר על יציבות שלטון ההון הישראלי ועל מפעל ההתנחלויות. הממשלה שעשתה הכול כדי לקבור את רוחות השינוי של המחאה החברתית הישראלית, שעוד תשוב בגדול, והממשלה שחולמת "להרתיע" התקוממות פלסטינית לצדק חברתי ולשחרור לאומי, יזמה מלחמת בחירות וקיוותה לנצל את הסכסוך הלאומי כדי לדחוק לשוליים את המחאה החברתית והמאבקים המעמדיים מסדר־היום של הבחירות הקרבות. שביתתן הסוערת של האחיות נגד הייבוש התקציבי וההרס הנפשע של מערכת הבריאות מוכיחה עד כמה הערכה זו היתה שגויה. "מבצע עמוד ענן" הדגיש את פשיטת־הרגל המוחלטת של שלטון ההון וההתנחלויות בישראל.

maavak.org.il

במסיבת העיתונאים שסיימה רשמית את שבוע הדמים של "מבצע עמוד ענן" ב־21 בנובמבר, ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ברק ושר החוץ ליברמן חילקו לעצמם שבחים כצפוי. עוד סבב מלחמה בין ישראל לעזה הסתיים, עד לפעם הבאה. העימות גבה את חייהם של יותר מ־160 תושבים ברצועת עזה, חלקם הגדול לא השתתפו בלחימה ובהם עשרות ילדים שלא היו להם אמצעי התראה, מרחבים מוגנים או "כיפת ברזל", ו־6 ישראלים, בהם 4 אזרחים, יהודים וערבים.

סקר מה־19 בנובמבר הצביע על תמיכה בשיעור של 85% בקרב הציבור הישראלי במתקפה על עזה. ההלם והזעזוע מהטילים שנורו מהרצועה דחפו את הציבור לידי נתניהו. מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' פעלה כדי לתרום למצב הזה, כשלא חשפה ולו בפסיק את השקרים והסילופים בתעמולת המלחמה של נתניהו אלא שימשה כמעודדת הראשית של הממשלה ולקראת סיום אף תקפה אותה מימין על ההסכמה להפסקת אש. אך בניגוד למלחמה לפני ארבע שנים, ניכרה הפעם ספקנות גדולה יותר באשר לעיתוי — 26% ייחסו אותו לבחירות — ובאשר ליכולת של הממשלה לפתור את המצב. גם בתקשורת הממסדית הישראלית, שבדרך־כלל מתגייסת כמעט אוטומטית לצד השלטון במצבי עימות צבאיים, נשמעו הפעם יותר קולות ביקורתיים על המתקפה. "ההתנקשות בג׳עברי תיכנס להיסטוריה כעוד פעולת ראווה צבאית, שהממשלה היוצאת יזמה ערב בחירות... העימות החיצוני עוזר לממשלה לחזק את מעמדה כלפי פנים, כי הציבור מתלכד מאחורי הצבא, ובעיות החברה והכלכלה מורחקות מסדר היום הלאומי" כתב לדוגמה עורך "הארץ", אלוף בן.

השיקולים שעמדו מאחורי המתקפה הצבאית כמובן לא היו קשורים רק לסדר־היום הצר של מפלגות השלטון בישראל לקראת הבחירות הקרבות, אך ניכר שהעיתוי הושפע מהן (האצבע קלה יותר על ההדק בתקופת בחירות). מובן שלממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו, שהמדיניות האנטי־חברתית שלה כבר הוציאה המונים להפגין ברחובות, יש אינטרס מובהק בהסחת הדעת מהבעיות החברתיות הבוערות באמצעות ליבוי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ויצירת רושם של חיזוק הביטחון של הציבור הישראלי — בייחוד על רקע חוסר ההצלחה של "הליכוד ביתנו" לשמור בסקרים אפילו על 42 המושבים בכנסת שברשותם כיום. באופן סמלי בחר ליברמן לתקוף את תנועת המחאה החברתית — "הקיטורים והבכי" לדבריו — במהלך סיור במכללה של ההתנחלות אריאל ב־14 בנובמבר, שעות ספורות לפני שהחלו התקיפות בעזה, עליהן הוחלט בחשאי יום קודם. שר האוצר שטייניץ, שחגג באחרונה את הצלחת הממשלה להעניק לתאגידים הגדולים במשק פטור ממסים בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים, התרברב בתחנת רדיו של המתנחלים בגדה המערבית, יומיים לפני המתקפה הצבאית, שממשלתו הצליחה להכפיל את התקציבים להתנחלויות הרחק מעיני הציבור. את החשבון על ההטבות לטייקונים ולהתנחלויות, כמו גם את החשבון על המלחמה האחרונה, מגישה הממשלה לציבור הרחב באמצעות שורת גזירות של מיסוי רגרסיבי ופוגעני. "הליכוד ביתנו" מבטיח להמשיך וליישם מדיניות זו ביתר־שאת מיד לאחר הבחירות, אם ירכיבו את הממשלה הבאה.

נתניהו טען באותה מסיבת עיתונאים שסיימה את סבב העימות שממשלתו החליטה "למצות את ההזדמנות להשיג הפסקת אש מתמשכת". הפסקת אש כזו היתה על הפרק כבר זמן רב קודם לכן. כך למשל פירסם "הארץ" שטיוטת הסכם להפסקת אש ארוכת טווח בין ישראל לממשלת החמאס הועברה לשר הביטחון כבר לפני מספר חודשים על־ידי אחד המתווכים המרכזיים ב"עסקת שליט". גם ב־12 בנובמבר, יומיים לפני ההתנקשות הפרובוקטיבית במנהיג הצבאי של חמאס, אחמד ג׳עברי, וההכרזה על "עמוד ענן", הסכימו המיליציות הפלסטיניות ברצועה על הפסקת אש.

גם ב־2008 בחרה הממשלה הקודמת להפר הסדר הפסקת־אש עם החמאס, שהביא לרמה אפסית את ירי הרקטות בשעתו, ולבסוף, לכאורה כדי "לבנות הרתעה", יזמה את מרחץ הדמים של "עופרת יצוקה" — שבמסגרתו הוחרבה הרצועה, כ־1,400 תושבים פלסטינים נהרגו, וגם 3 אזרחים ו־10 חיילים ישראלים שילמו בחייהם. על הרקע הזה דווקא התגברה המוטיבציה של מיליציות ברצועה להתחמש ולנקום באמצעות ירי הרקטות, שבתוך חודשים ספורים כבר היה ברמה גבוהה יותר מאשר בזמן הרגיעה של 2008.

הרתעה צבאית מדומיינת

היציאה למבצע האחרון שבה ומדגישה את חוסר היכולת המוחלט של מפלגות הממסד הקפיטליסטיות שיזמו או תמכו במתקפה, להציע פתרון שורשי למצב. הן בפשיטת־רגל מדינית כוללת. החלופה שלהן לפתרון מדיני היא אסטרטגיה מאחזת־עיניים לניהול לכאורה של הסכסוך הלאומי, בין השאר באמצעות סבבי הסלמה לצורכי הפגנת כוח צבאית, כפי שהמחישה גם החלטת ממשלת נתניהו להמר ולהתנקש בג׳עברי, שהיה מוכן להיכנס עימה להפסקת אש. "עמוד ענן" ערער עוד יותר את היציבות באזור, לא פתר אף בעיה ולמעשה סלל את הדרך לעימותים המדממים הבאים.

המניעים של ממשלת ההון וההתנחלויות רחוקים מלהיות הגנה על יישובי ה"פריפריה" הישראלים שהיא הזניחה וייבשה; על הבדואים בנגב שאין להם מרחבים מוגנים ושהיא מנסה לנשל מבתיהם ומאדמותיהם; או על ציבור האנשים העובדים בישראל שאותו היא עושקת, מרוששת ומסכנת במשחקי המלחמה המסוכנים שלה. מדיניות ממשלת נתניהו בכללותה והצעדים הצבאיים שהיא נוקטת לא נועדו לשרת את שלום הציבור הישראלי הרחב, אלא את שלום כסאות שרי הממשלה ואת שלום הסטטוס־קוו של הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים בשירות בעלי ההון, מפעל ההתנחלויות וההזיות הלאומניות שלהם. לממשלה הזאת יש אחריות מיוחדת לדרדור הסכסוך הישראלי־פלסטיני. תושבי הדרום ורוב הציבור הישראלי משמשים כבני־ערובה של מדיניות הרת־אסון, בייחוד בשעה שכל הערים המרכזיות בישראל נמצאות בטווח טילים, כפי שהזכירו למרבה הצער אזעקות האמת שנשמעו לראשונה מאז מלחמת המפרץ בגוש דן ובירושלים.

אין ספק שמול איום הטילים קיים צורך גם במיגון בתים ובהשמשת מרחבים מוגנים בכל יישוב שבו תושבים דורשים זאת ובהגנה מפני טילים. הצבת סוללות "כיפת ברזל" התקבלה בברכה על־ידי הציבור הרחב בישראל. אלא שבאופן שערורייתי, לא רק שמפלגות השלטון אינן מציעות כל פתרון מדיני, אפילו מערכת שבפני עצמה מהווה אמצעי הגנה, משמשת את השלטון בישראל כדי לקבל יד חופשית יותר ליזום תקיפות צבאיות ובכך דווקא להסלים את הסכסוך ולדרדר את המצב הביטחוני באזור כולו.

תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת במאבק לביטחון שוויוני לתושבים משני צדי הגדר: אנחנו מתנגדים לירי הרקטות חסר ההבחנה לעבר אזרחי ישראל, שפוגע בחפים מפשע (מאז שנת 2004, לפי בצלם, נהרגו מירי רקטות ופצמ״רים 33 תושבים ישראלים, פלסטינים ומהגרים) ואינו מגן במאומה על תושבי הרצועה אלא משחק לידי הימין הישראלי ומשמש תירוץ להגברת ההתקפות על תושבי הרצועה; אך אנו דוחים על הסף את הטענה שהתקיפות הצבאיות בשטח רצועת עזה הן פעולות הגנה.

נתניהו מיחזר עם פתיחת המבצע הצבאי ב־14 בנובמבר את אותה המנטרה השוביניסטית השחוקה: "החמאס, הג׳יהאד האסלאמי ואחרים, פוגעים באזרחים שלנו בכוונה תחילה, תוך כדי כך שהם מסתתרים מאחורי האזרחים שלהם בכוונה תחילה. אנחנו לעומת זאת נמנעים ככל האפשר מפגיעה באזרחים וזהו הבדל יסודי בינינו לבינם. הוא מרמז גם על ההבדל הגדול לא רק בשיטה אלא במטרה. הם פשוט רוצים למחוק אותנו מעל פני האדמה ואין להם שום סייג לפגיעה באזרחים ובחפים מפשע". אולם ברק היה כנה יותר מנתניהו כשהתרברב שלושה ימים קודם ש"נהרגו להם [לפלסטינים] יותר מעשרים אזרחים ומחבלים מתחילת החודש ועשרות פצועים". מכונת ה"הסברה" של השלטון הישראלי לא תשנה את העובדה שההרג התדיר של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בלחימה מדבר בעד עצמו, גם אם הוא מוגדר לרוב כ"נזק אגבי" לכאורה ללא כוונה תחילה. העובדה שב"עופרת יצוקה" החליטה ממשלת אולמרט להפציץ תשתיות אזרחיות ואילו ב"עמוד ענן" ממשלת נתניהו העדיפה לפגוע בהן פחות, מחשש מהתעצמות המחאה נגד המלחמה, מדגישה גם עד כמה ההיקף היחסי של הפגיעה בתושבים הוא חלק מתוכנן במדיניות.

שעה שבממשלת נתניהו מגדירים את פניית הרשות הפלסטינית לאו״ם כלא פחות מ"טרור מדיני", לתושבי הרצועה אין דרך להימלט או להתמגן מהירי, ההפצצות וההפגזות על אחד השטחים הצפופים בעולם. "איננו מוכנים להשלים עם מצב שבו אזרחי ישראל מאוימים בטרור של ירי רקטות — שום מדינה לא היתה מסכימה למצב זה", טוען נתניהו, אך איזו אוכלוסייה בעולם היתה מסכימה לחיות תחת טרור מדינתי קטלני כמו זה שמאורגן נגד תושבי הרצועה כביכול כדי לתחזק הרתעה צבאית מדומיינת? כסוציאליסטים אנחנו בהחלט מתנגדים הן לאידיאולוגיה והן לשיטות הטרור האכזריות של תנועות ימין דתי כמו החמאס והג׳יהאד האסלאמי. אולם בד־בבד, אנחנו מתנגדים בתוקף להתקפות הצבאיות, המדיניות והכלכליות המתמשכות על 1.7 מיליון תושבי רצועת עזה, שמרביתם תינוקות, ילדים ובני־נוער עד גיל 18, הגדלים מצולקים מהעוני, מהמצור, מהשכול ומאימת ההפצצות והירי מהאוויר, מהים ומהיבשה — תופת שהרקטות מהרצועה אינן מסוגלות "להתחרות" בה. כפי שאמרנו בעבר, הממשלה הקפיטליסטית הגזענית בישראל היא הסכנה הביטחונית מספר אחת גם עבור הציבור הישראלי. תנועת מאבק סוציאליסטי שבה ומדגישה שהציבור הישראלי לא יוכל לעולם להשיג ביטחון של ממש על חשבון ביטחון הציבור הפלסטיני ברצועת עזה ובכלל.

בעוד שכל חיי־אדם הם משמעותיים ונחשבים, ראוי לציין כי מאז סיום "עופרת יצוקה" ועד סוף אוקטובר האחרון נהרגו לא פחות מ־283 תושבים ברצועת עזה מאש צה״ל, בהם 30 ילדים, ואילו כתוצאה מירי מרצועת עזה באותה התקופה נהרגו 3 תושבים ישראלים (באפריל, באוגוסט ובאוקטובר 2011). למעשה, גם במהלך תקופות של הפסקות אש נמשכת התוקפנות מצד ממשלת ישראל כלפי תושבי הרצועה. בשל מדיניות הסגר הימי, אלפי דייגים פלסטינים אולצו לסכן את חייהם בכל יום כדי להתפרנס, שעה שהם חשופים לירי, למעצרים ולהחרמה של כלי־שיט על־ידי חיל־הים הישראלי. שליש מהאדמות החקלאיות ברצועה נחסמו עד לאחרונה באופן חד־צדדי לגישה על־ידי ישראל. חקלאים פלסטינים שניסו לעבד את אדמותיהם במרחק של מאות מטרים מהגבול עם ישראל, אוימו באש־חיה ובמעצרים, וחלקים מאדמותיהם נהרסו שוב ושוב בפעולות "חישוף" שמבצעים כוחות צה״ל בתוך שטח הרצועה. במהלך פעולה כזו ב־8 בנובמבר נורה למוות מאש צה״ל ילד בן 13, אחמד אבו־דאקה, ששיחק כדורגל ממזרח לח׳אן־יונס — למרות זאת מותו נחשב על־ידי הממסד הישראלי לאירוע שגרתי בניגוד לתקיפת ג׳יפ צה״ל על גבול הרצועה יומיים אחר־כך על־ידי ארגון "ועדות ההתנגדות העממיות", שנחשב להתחלה של הסלמה באלימות. השאלה מי בדיוק יזם כל סבב הסלמה היא בכל אופן משנית לתמונה הכללית של המערכה כולה.

בעקבות "עמוד ענן" שונתה מדיניות ישראל כך שאזור הדיג הוגדל בחזרה מ־3 מייל־ימי ל־6 מייל־ימי לראשונה מאז 2007 (בהסכמי אוסלו הובטח שדייגים מהרצועה יוכלו להגיע למרחק של 20 מייל). כמו כן, לראשונה מזה שנים הורשו חקלאים להתקרב לחלקות הצמודות לגבול עם ישראל. שינוי מדיניות זה חושף דווקא עוד יותר עד כמה הפגיעה בדייגים ובחקלאים היא שרירותית ואין לה כל קשר לפעולות הגנה. חשיפה ציבורית ומחאה בנושא הביאה בשנתיים האחרונות להקלת הסגר על יבוא סחורות לרצועה, שמנע הכנסת מוצרי יסוד, חומרי גלם וסחורות כמו צעצועים, שוקולד, כוסברה, חומרי ניקיון וכלי נגינה — מדיניות מובהקת של ענישה קולקטיבית שנועדה לפגוע בתושבים מהשורה. עם זאת, ארגון "גישה" מתריע על החמרה מסוימת בסגר על ייבוא וייצוא סחורות מיד לאחר סבב הלחימה, וזאת לצד המשך אכיפת המגבלות החמורות על חופש התנועה של תושבי הרצועה. עוד לא ברור עד כמה ובאיזה אופן תשתנה המדיניות במעבר רפיח, אך ניכר שהמצור על תושבי הרצועה נותר על כנו.

תהפוכות אזוריות

זו היתה המתקפה הצבאית הנרחבת ביותר בה פתחה ישראל מאז החלו מהפכות "האביב הערבי", בתחילת השנה שעברה, לקרוא תיגר על המשטרים הישנים ולזעזע את הסדר הפוליטי באזור. מנהיגי ישראל, בדומה לעמיתיהם בצמרות המשטרים במזרח התיכון, שואפים להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה של מהפכות "האביב הערבי".

נתניהו הצהיר בתחילת השנה ש"טיפוח עוצמתה של ישראל זה הנושא של הממשלה הזאת". את המערכה רבת־השנים של ישראל מול איראן ונגד פיתוח יכולותיה הצבאיות והגרעיניות הסלימה ממשלתו של נתניהו עד כדי היערכות ממשית לתקיפה, לטענת ברק כבר באוגוסט האחרון. החששות בקרב האליטה השלטת בישראל ומצד המעצמות האימפריאליסטיות מהידרדרות למלחמה אזורית ומהסתבכות צבאית, פוליטית וכלכלית בתרחיש כזה הביאו לדחייתו, שנעשתה בד־בבד עם הידוק החרם והחרפת ההתקפות הכלכליות על איראן. אף שהאפשרות לעימות צבאי נותרה על הפרק בשנה־שנתיים הקרובות, ההימנעות עד כה חידדה את מגבלות הכוח של מדינת ישראל כמעצמה אזורית שמתקשה יותר ויותר לאכוף את העדפותיה במרחב האזורי.

בצמרת השלטון הישראלי מודאגים גם מכישלונם לבלום את ההתחזקות הצבאית של חמאס וחיזבאללה בשנים האחרונות, וגם מצמיחתן של המיליציות הסלפיסטיות בסיני בעקבות התערערות השלטון המרכזי במצרים מאז סילוק מובארכ. ממשלת נתניהו פעלה בכמה הזדמנויות כדי להפגין כוח צבאי בניסיון לתת תוקף לאיומיה בנכונות להיכנס לעימותים נרחבים יותר וכדי לבחון את התגובות וההשלכות כחלק מההיערכות לעימותים כאלה בעתיד.

באוגוסט 2011, לאחר הפיגוע הקטלני שביצעו מפגעים מסיני סמוך לאילת, יזם הקבינט של נתניהו — בעיתוי מושלם מבחינתם, בהתחשב בתנועת המחאה החברתית באותו הזמן — סבב הסלמה בלחימה מול רצועת עזה שנפתח עם ההתנקשות במנהיגים מארגון "ועדות ההתנגדות" ברפיח, כפעולת נקם על הפיגוע, אף שעד היום לא הוכח שהיו מעורבים בו ("ידיעות אחרונות" פירסם גם שלפי תחקיר צה״ל כל המעורבים היו מצרים). חלק ברור מהשיקולים של הממשלה הנוכחית סביב תקיפותיה ברצועת עזה היו גם "לסגור חשבונות" עם המיליציות מסיני (שעה שישראל אינה יכולה לפעול צבאית בגלוי בשטח סיני) ולנסות לסכל את העלייה בפעילותן בתוך הרצועה עצמה. לאחר שבמרץ האחרון יזמה ממשלת נתניהו סבב הסלמה נוסף כשהתנקשה במזכ״ל "ועדות ההתנגדות", זוהיר אל־קייסי, בסבבי ההסלמה המרכזיים ביוני, באוגוסט ובאוקטובר, יעדי ההתנקשויות המרכזיים קושרו רשמית ל"גורמי ג׳יהאד עולמי" או לפעילות בסיני.

תקיפת חיל־האוויר הישראלי בסביבת רפיח ב־7 באוקטובר נגד פעילים שקושרו ל״ג׳יהאד העולמי" — ואשר פגעה גם בילדים ותרמה להסלמה ממושכת — בוצעה יום לאחר חדירת המל״ט של חיזבאללה לשמי ישראל (אליו הגיבה ממשלת נתניהו עם חדירת מטוסי קרב לשמי לבנון). ההפצצה ב־24 באוקטובר, המיוחסת לישראל, של מתקן צבאי בסודאן (המרוחק יותר מטהראן); ההחלטה ב־11 בנובמבר להשיב באש לירי תועה ממלחמת האזרחים בסוריה; וכל האיומים לפגוע קשות ברשות הפלסטינית — היו חלק ממאמץ של ממשלת נתניהו להפגין כוח, עד כדי נכונות להמר בכלליות על היציבות האזורית. "עמוד ענן" הביא לשיא חדש את המגמה הזאת. פרט לשיקולי בחירות, נראה שעיתוי ההחלטה הושפע גם מהשאיפה בממשלת נתניהו לדחוק לשוליים את פניית הרשות הפלסטינית לאו״ם. הימור זה הוכח כשגוי.

מאז שהחלו המהפכות בעולם הערבי המעמד השליט הישראלי אחוז חרדה לא רק ביחס לגורל המשטרים השכנים אלא במיוחד ביחס לפוטנציאל הגובר להתעוררות מחודשת של מרד המוני של תושבים פלסטינים בשטחים הכבושים ובתוך ישראל — כפי שהדבר התבטא גם לאורך השנה האחרונה בהתקפלות של שלטונות שב״ס וממשלת נתניהו מול שביתות הרעב של האסירים הפלסטינים בבתי־הכלא הישראליים. ברקע, בעידן תנועות ההמונים, הסולידריות של ההמונים באזור עם הסבל של הפלסטינים מתבטאת בלחץ גובר על המשטרים, להתערב נגד הפגיעה בפלסטינים, ובמצרים ובירדן לבטל את הסכמי השלום עם ישראל. בו־זמנית, עליית תנועות "האחים המוסלמים" לשלטון בתוניסיה ובמצרים, והתחזקות התנועה בירדן על רקע המחאה המתפשטת שם, מחזקות את מעמדה של תנועת־האחות שלהן החמאס, שהיתה עד ל"אביב הערבי" בבידוד מדיני חריף וממשלת עזה נשענה באופן כמעט בלעדי על איראן וסוריה.

עקב ההתקוממות בסוריה התנערה חמאס ממשטר אסד — שטובח בין השאר במחנות הפליטים הפלסטיניים — וחיזקה את קשריה עם מצרים ותוניסיה וכמו כן גם עם טורקיה וקטאר שפועלות להרחבת ההשפעה האזורית שלהן (ומנסות בין השאר להחליש את השפעתה של איראן). קטאר הפכה למקום מושבה החדש של הנהגת החוץ בראשות ח׳אלד משעל ובסוף אוקטובר היה אמיר קטאר מנהיג המדינה הראשון שהגיע לביקור ברצועת עזה מאז הפילוג מהרשות הפלסטינית ב־2007, והבטיח לממן פיתוח תשתיות ובניית עיר חדשה על שמו. בעקבותיו הגיעה גם משלחת רשמית מבחריין, ראש ממשלת טורקיה ארדואן טען שיגיע אף הוא, ובתום המלחמה הוכרז גם על ביקור היסטורי ראשון של משעל עצמו.

על המצב החדש העידו ביקוריהם של ראש ממשלת מצרים ושר החוץ התוניסאי ברצועה כבר בימים השלישי והרביעי למלחמה האחרונה והעובדה שמורסי הורה לפתוח את מעבר רפיח למעבר פצועים מהרצועה. לשם השוואה, ב"עופרת יצוקה" ממשל מובארכ מנע מתושבים להימלט מההפצצות והאשים את החמאס באחריות הראשית להסלמה. שלטון האחים המוסלמים, שמתמודד כעת מול גל מחאה המונית וחושש שהמהפכה המצרית תפיל גם אותו, מנסה יותר מכול, מבעד לרטוריקה הלוחמנית, לשמור על יציבותו השלטונית ולמנוע ככל האפשר התלקחות והתעצמות של תנועות המונים. נשיא מצרים מוחמד מורסי גם מעוניין בינתיים לשמור על הסיוע מארה״ב ומהאיחוד האירופי למצרים ולשמור על הקשרים העסקיים בין בעלי הון מצרים וישראלים. לכן הוא העדיף עד כה להמשיך לשתף פעולה עם ישראל באכיפה מסוימת של סגר יבשתי על רצועת עזה, ולכן גם, שעה שגינה בחריפות את התוקפנות הישראלית על תושבי הרצועה, הוא חתר להשיג הפסקת אש מהר ככל האפשר, בידיעה שהמשך המלחמה עוד זמן לא רב תטלטל לחלוטין את היציבות הפוליטית באזור כולו. עם זאת, מורסי נתון ללחץ ציבורי משמעותי לנקוט צעדים נגד ההתקפות על הפלסטינים, ואין ספק שאם ההרג בעזה היה נארך עוד פרק זמן ממושך הוא היה נדחף להתעמת עם ישראל עד כדי ביטול הסכם השלום.

פלישה קרקעית על הפרק

כל ניסיונות ממשלות ישראל והמערב בשנים האחרונות להפיל באמצעים מדיניים, כלכליים וצבאיים את ממשלת החמאס — שטרם הפילוג מהרשות הפלסטינית בגדה נבחרה בבחירות ב־2006 כחלופה לפת״ח — כשלו לחלוטין. גם נתניהו הכריז ערב בחירות 2009, לאחר המלחמה בעזה, שממשלה בראשותו "תמוטט את שלטון החמאס" ולכאורה תביא ביטחון "לתושבי אשקלון, לתושבי אשדוד, לתושבי שדרות, לבאר־שבע, ליבנה". מלחמת הבחירות האחרונה נפתחה בשאגות קרב במסדרונות הממשלה ופקידי ממשלה בכירים צוטטו כאומרים ש"אין הפסקת אש עד שחמאס יתחנן". בתוך ימים גויסו כמעט 60,000 חיילי מילואים, בערך פי שישה מהיקף הגיוס במלחמה הקודמת ב"עופרת יצוקה". פיקוד העורף הכריז שיש להיערך למלחמה של לא פחות משבעה שבועות. אך במציאות האזורית החדשה, כל הסימנים הצביעו על כך שגם עוד שבוע אחד היה כבר עשוי להצית מחאות המוניות ולגרור השלכות מדיניות מרחיקות לכת.

האפשרות של פלישה קרקעית הורדה מהפרק. חמאס לא התחנן להפסקת אש אלא התעקש שבתמורה להפסקת אש יוסר חלק מהמצור התוקפני כלפי תושבי הרצועה. מעט יותר משנה אחרי עיסקת האסירים וממשלת נתניהו נדחפה שוב לקיים משא־ומתן עם ממשלת החמאס, אותה היא שואפת להפיל. אולם דווקא מעמדת התבוסה המובהקת הזאת עשויים האיומים במתקפה נרחבת יותר, שתכלול פלישה קרקעית עקובה מדם, להתממש בתקופת הממשלה הבאה, ולטלטל את היציבות באזור כולו. מול כל תרחיש כזה יהיה צורך בארגון מחאה נרחבת בתוך ישראל נגד המתקפה ונגד השימוש בחיילי צה״ל כבשר תותחים במלחמות מיותרות. לצד זאת, תהיה זו זכותם הבסיסית של תושבי הרצועה להתגונן מול כל פלישה קרקעית, גם באופן חמוש במידת הצורך — הכוונה בכך, כאמור, אינה לירי רקטות לעבר אזרחים.

גם בסבב האחרון התחזקה תדמית ממשלת החמאס בציבור הפלסטיני כאפקטיבית יותר מהרשות הפלסטינית בכל הנוגע להישגים מול הכיבוש. עם זאת, ההקלות האחרונות במצור אינן נובעות בעיקרן מירי הרקטות אלא מהחשש בשלטון הישראלי מפני המחאה הגוברת ומהתערערות היחסים עם מצרים. על אף התחזקותו הצבאית, החמאס אינו מסוגל להציע לתושבי הרצועה הגנה של ממש מפני התקיפות הצבאיות החוזרות ונשנות. הוא פועל בעיקר לביצור שליטתו ברצועה ולקידום סדר־היום הקפיטליסטי והדתי הצר שלו, שמעורר מחאה גוברת בתקופה האחרונה ברחובות הרצועה, ושאינו מציע לפלסטינים מוצא מהמציאות של הדיכוי הלאומי המתמשך והשעבוד הכלכלי. מצב זה מדגיש את הצורך בבניית כוחות סוציאליסטיים בשטחים הפלסטיניים שכחלופה למבוי־הסתום של הפתח והחמאס, יוכלו להציע אסטרטגיה מעמדית למאבק על בסיס המוני, תוך מאמץ לשיתוף־פעולה עם מעמד העובדים הישראלי, למען סיום הכיבוש, לשבירה מהשיטה הקפיטליסטית והתלות במעצמות האימפריאליסטיות, ולצדק חברתי ושלום.

בניסיון לבלום את השפעת החמאס בשטחי הגדה המערבית, צה״ל ביצע שם מעצרים נרחבים מיד עם הפסקת האש. קדמו לכך הפגנות נגד המתקפה, במהלכן ירו כוחות הביטחון הישראליים למוות בשני מפגינים. הפגנות המחאה הפלסטיניות על יוקר המחיה בגדה המערבית ועל המשת״פיות של הרשות הפלסטינית ומנגנוני השיטור שלה עם הכיבוש — שהתחזקה בתקופת עבאס ופיאד — הגיעו בשנה החולפת להיקפים חסרי תקדים והשתקפו גם במכה לפת״ח בבחירות המוניציפליות בגדה המערבית. המחאה היא חלק מההתעוררות המחודשת של המאבק העממי בגדה המערבית, שמאיים על הסטטוס־קוו.

להפיל את "הליכוד ביתנו", לבנות אלטרנטיבה

למרות הסקרים המעידים על המשך התחזקות אלקטורלית של "גוש הימין", ואף שהימין הקיצוני עשוי להמשיך להתחזק בינתיים — תוך שהוא מנגן על המצוקות ועל חוסר הפתרון של מפלגות הממסד — מתחת לפני השטח ישנה גם מגמה של תזוזה שמאלה של שכבות משמעותיות בציבור הישראלי, שמחפשות פתרונות הן למצוקות הכלכליות שהוציאו המונים לדרוש צדק חברתי ברחובות והן לסכסוך הלאומי הבלתי נגמר. רק באוגוסט האחרון התמיכה הציבורית בנתניהו ירדה לשפל חסר תקדים לפי סקר שפירסם "הארץ". אם השאיפה לשינוי לא תקבל ביטוי משמעותי בבחירות הקרובות, היא תקבל ביטוי במאבקים עוצמתיים נגד ממשלת ההון הבאה. תרחיש של מלחמה ממושכת בשנה הבאה עלול לעכב את התפתחות המאבקים החברתיים והמעמדיים בישראל, אך בסופו של יום, ההידרדרות הכלכלית, החברתית והמדינית תמשיך להוביל עוד ועוד שכבות בציבור מעמד העובדים ומעמד הביניים להיאבק לשינוי יסודי של המצב.

על הרקע הזה, פתרונות סוציאליסטיים יזכו ליותר ויותר תמיכה בחברה הישראלית, ובפרט הרעיונות וסדר־היום שמציעה תנועת מאבק סוציאליסטי. קיים צורך בוער במפלגה רחבה חדשה של ציבור מעמד העובדים, השכבות העניות והצעירים, יהודים וערבים, שתיאבק לצדק חברתי ולשלום על בסיס מדיניות סוציאליסטית. בהיעדר כוח כזה ובהיעדר חזית אלקטורלית שצועדת בכיוון הזה, תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת להצביע בבחירות הקרובות נגד ממשלת "הליכוד ביתנו", נגד מפלגות הממסד הקפיטליסטיות, נגד הגזירות הניאו־ליברליות ונגד ה"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים — לדעתנו בבחירות האלו האפשרות העדיפה מהבחינה הזאת עבור עובדים, גמלאים וצעירים בישראל היא הצבעה לתנועת חד״ש, כהצבעת מחאה אנטי־קפיטליסטית. כפי שהוסבר גם במאמר "בחירות לקראת גזירות" באתר המאבק, "מאבק סוציאליסטי אמנם אינה חלק מחד״ש, מכיוון שאנו לא רואים בה בשלב הזה מסגרת מאבק אפקטיבית המובילה בשטח בנייה של כוח פוליטי רחב שמציב אלטרנטיבה חד־משמעית לשני הגושים הקפיטליסטיים, אך היינו שמחים לראות את חד״ש פועלת ומסייעת להתגבר על המחסור במפלגת מאבק על בסיס המוני. עם בסיס אלקטורלי של כמאה אלף בני־אדם, חד״ש צריכה לדעתנו לקדם ולפעול ליצירת חזית חברתית רחבה יותר, ואפקטיבית יותר, של חלקים מהתנועות החברתיות ומהעבודה המאורגנת".

הפחד של האליטה השלטת בישראל מהתעקשות ההמונים באזור להילחם על עתידם רק מעיד על כוחם של מאבקים המוניים לשנות סדרי עולם. הדרישות לצדק חברתי ולשלום צריכות לעמוד בראש סדר־היום של ארגוני העובדים והתנועות החברתיות. שלום דורש שוויון מלא בין שני העמים. אין כל דרך אחרת. לאנשים העובדים מהשורה, הישראלים והפלסטינים, יש אינטרס משותף בסיום הסכסוך.

כפי שהסברנו בעבר, הסכמי אוסלו, שעוררו תקוות רבות, לא באמת הציעו פתרון. מעמדת כוח כלכלית וצבאית, האליטה השלטת הישראלית פעלה לשימור האינטרסים הצרים שלה במסגרת ההסכמים, בין השאר באמצעות האצת הבנייה בהתנחלויות במטרה "לקבוע עובדות בשטח" ולפגוע באפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. גם תנאי המחיה של התושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים הידרדרו דרסטית בימי אוסלו. הייאוש והזעם התפרצו במלוא עוצמתם באינתיפאדה השנייה, כשעוד קודם לכן, לצד המחאה העממית, הם גם היוו קרקע פורייה לצמיחת פיגועי ההתאבדות.

בסופו של דבר, האליטה השלטת הקפיטליסטית בישראל מעדיפה ללבות את הסכסוך הלאומי ואף אינה מוכנה לאפשר להמונים הפלסטינים את זכויותיהם הבסיסיות. יתרה מכך, גם אם בהשפעת המאבקים בגדה המערבית תוכר הרשות הפלסטינית כ"מדינה" גם על־ידי ישראל, בפועל לא ייפתרו הבעיות השורשיות: על בסיס קפיטליסטי לא תיתכן הקמה של מדינה פלסטינית שוות־זכויות לצד ישראל — היא תהיה חלשה מדי כלכלית, ולכן גם מדינית, תחת תלות מוחלטת בשלטון ההון הישראלי ותחת איומים צבאיים וכלכליים מצדו. היא לא תוכל להביא לסיום מוחלט של הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים ולהגשמת שאיפותיהם הדמוקרטיות, הכלכליות והלאומיות. כל עוד זהו המצב יימשך הסכסוך.

המאבק למיטוט שלטון ההון ולשלום משולבים זה בזה, ועל בסיס הכרה בזכות הגדרה עצמית שוויונית ניתן יהיה גם לשלב כוחות משני צדי השסע הלאומי במאבק לרווחה ולשלום אמיתיים במסגרת מדינה פלסטינית סוציאליסטית ודמוקרטית לצד ישראל סוציאליסטית ודמוקרטית, וכחלק מאיחוד סוציאליסטי קונפדרטיבי של האזור, על בסיס הצטרפות חופשית ומעמד שווה, כדי לשים סוף למעגל הדמים.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת ל:

■ מאבק לשלום צודק. סוף להסכמי הניצול, לכיבוש, להתנחלויות, לאפליה ולדיכוי של ההמונים הפלסטינים. סוף למצור ולתוקפנות נגד תושבי רצועת עזה.

■ שיתוף פעולה בין ארגוני העובדים והתנועות החברתיות משני צדי הסכסוך במאבקים לרווחה, דמוקרטיה, שלום, שוויון ושינוי סוציאליסטי של החברה. תמיכה במאבקם של העובדים והצעירים הפלסטינים בשטחים נגד הכיבוש, למען שחרור לאומי ולמען העלאת תנאי המחיה.

■ מאבק נגד שלטון ההון והניצול. מאבק למדינה פלסטינית סוציאליסטית עצמאית ודמוקרטית, לצד ישראל סוציאליסטית, עם שתי בירות בירושלים ותוך הבטחת שוויון זכויות מלא למיעוטים.

■ סולידריות עם המאבקים של ההמונים במזרח התיכון לדמוקרטיה ולצדק חברתי. מאבק לסוציאליזם ודמוקרטיה בכל רחבי המזרח התיכון, והבטחת פתרון כולל גם למצוקת הפליטים הפלסטינים, לרבות האפשרות של המעוניינים בכך לבנות מחדש בסופו של דבר את חייהם גם בארץ בדו־קיום וברווחה.