כ־150 תושבי הכפר ראמיה שבגליל נאבקים בימים אלה נגד כוונת הממשלה ועיריית כרמיאל לגרש ולנשל אותם מאדמתם לטובת הקמתה של שכונה חדשה לעיר כרמיאל.

הכפר ראמיה הוא כפר ערבי־פלסטיני הקיים עוד מלפני קום המדינה באזור אל־שאגור (الشّاغور), ותושביו שייכים לשבט הבדואי אל־סוואעד (السّواعد). לאחר 1948 הוא הפך לאחד הכפרים שקיבלו את המעמד המפוקפק של "כפר בלתי מוכר".

בשנות ה־1960, כחלק מתוכנית סו״ס של ממשלת אשכול, תוכנית גזענית לצמצום שיעור התושבים הערבים בגליל ("ייהוד") ולקטיעת רצף היישובים הערביים במרכז הגליל, הוקמה על אדמות ראמיה והכפרים הערביים־פלסטיניים הסמוכים כמו דיר אל־אסד ומג׳ד אל־כרום העיר כרמיאל.

ב־1976 הפקיעה המדינה את כל אדמות ראמיה, הרשומות בטאבו על שמם של התושבים, לטובת בניית שכונות חדשות בכרמיאל. ההפקעה היתה תחילתו של מסע רדיפה שכלל גירוש של תושבי הכפר מבתיהם, הריסה של הבתים והמבנים בכפר והרחבת השטח של כרמיאל לתוך ראמיה, עד שהכפר נהפך לשכונה הרוסה במצור בין בנייניה הגבוהים של העיר — ללא חשמל, ללא מים זורמים, ללא כבישים וללא אישורי בנייה, כשפחונים ובתי אבן רעועים הם משכנם היחיד.

בתחילת שנות ה־1990, לאחר מאבק ממושך שכלל הפגנות של אלפים, התושבים אילצו את מינהל מקרקעי ישראל לחתום איתם על הסכם פיצוי שבמסגרתו יקבלו קרקע חלופית בשטחה של העיר כרמיאל. אולם מאז התחמקה המדינה מלקיים את ההסכם. ב־2009, לאחר עתירה נוספת של התושבים, בית המשפט המחוזי הורה למדינה פעם נוספת לפצות את התושבים בקרקע חלופית, ואף קיבל את טענת התושבים כי יש להתאים את גודל הפיצוי למצב החדש שנוצר בשטח כמעט 20 שנה לאחר שנחתם ההסכם המקורי. אך גם אז ההסכם לא יושם. המדינה המשיכה להתיש את תושבי ראמיה במאבקים משפטיים, עד שבאוגוסט 2013 בית המשפט המחוזי פסק פסיקה חדשה הנוגדת את הפסיקה הקודמת, וקבע כי מי מהתושבים שלא יחתום על הסכם פינוי "מרצון" תוך 90 יום עם מינהל מקרקעי ישראל נחשב כאילו ויתר על הפיצוי שנקבע לפני 20 שנה.

כעת, בתום האולטימטום, המדינה מתכננת לגרש את 150 התושבים שנשארו בכפר לטובת בנייה של שכונה חדשה לכרמיאל. המדינה טוענת כי הכפר מצוי על שטח חקלאי ולכן אי־אפשר לתת לתושביו אישורי בנייה, אך כל זה לא מונע ממנה לתכנן בנייה של שכונה בכרמיאל על אותה חלקת אדמה!

בחודשים האחרונים פתחו תושבי הכפר בקמפיין מחאה מרשים נגד תוכנית הגירוש, והצליחו להעלות את הנושא למודעות הציבורית. תושבי הכפר בכרמיאל קיימו מספר אירועי מחאה. אירוע השיא התקיים ב־30 במרץ, יום האדמה, בהשתתפות של מאות ערבים ויהודים, ובו נקראו קריאות לתמיכה בתושבי ראמיה ולהתנגדות למדיניות של עקירה גזענית של פלסטינים אזרחי ישראל מבתיהם ומקרקעותיהם. כמו כן דרשו התושבים לאפשר להם לבנות את ביתם בשטחה המוניציפלי של כרמיאל ולחברם לתשתיות הביוב והחשמל.

כחצי שנה לאחר הנסיגה (הזמנית) מאישור חוק פראוור, ממשלת ההון הגזענית מוכיחה שוב כי היא נחושה להמשיך לנסות לנשל לא רק את תושבי הנגב הבדואים מבתיהם. הסיפור של ראמיה הוא רק דוגמה אחת מבין סדרה של תוכניות גזעניות מצד הממשלה לאפליית הציבור הערבי־פלסטיני בישראל ולעקירת תושבים ערבים מאדמותיהם בקלנסווה, טייבה, יפו, עכו ועוד — כל זאת כחלק ממדיניות של דיכוי לאומי ו"הפרד ומשול" בין עובדים יהודים וערבים.

המדינה הקפיטליסטית פוגעת בזכות הבסיסית לדיור של שכבות משמעותיות הן על רקע לאומי והן על רקע מעמדי, כפי שמדגיש גם המאבק של תושבי גבעת עמל בתל אביב, שמאוימים בפינוי לטובת הטייקון יצחק תשובה.

האינטרס של האנשים העובדים, ערבים ויהודים, הוא להתארגן למאבק משותף בממשלת הטייקונים של ביבי, במדיניות הדיור הלאומנית והקפיטליסטית, בעד קורת גג לכולם ונגד זריקת משפחות לרחוב מסיבות כלכליות או גזעניות.