socialism.org.il
גילוי־דעת
חטיפה טרגית והסלמה צבאית
גילוי־דעת של תנועת מאבק סוציאליסטי בעקבות פרשת חטיפת הנערים הישראלים וההסלמה הצבאית
המזכירות הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי
29.06.2014 21:22

גילוי־דעת זה התפרסם יום קודם למציאת גופות הנערים, שעה שהממצאים שהעידו על חשש כבד לחיי הנערים לא נחשפו עדיין לציבור. באותו היום עוד התקיימה בתל אביב עצרת הזדהות עם משפחות החטופים, אך למחרת כאמור התנפצו התקוות. זמן קצר לאחר מכן פירסמנו התייחסות נוספת, אותה אתם מוזמנים לקרוא בקישור הבא: כישלון ואחריות ממשלת נתניהו.


מעל שבועיים חלפו מאז נעלמו עקבותיהם של שלושת הנערים הישראלים באזור ההתנחלות אלון שבות. אף שפרסום שמות שני החשודים בחטיפה, פעילים זוטרים של חמאס מחברון, אינו מספק די מידע באשר לפרטי האירוע, ההערכה המרכזית נותרה כי הנערים נחטפו על רקע לאומני לצורך מיקוח ושחרור של אסירים פלסטינים הכלואים בבתי־הכלא הישראליים. תנועת מאבק סוציאליסטי מקווה שהנערים ישובו בשלום לחיק משפחותיהם, מגנה פגיעה בחפים מפשע ורואה באירוע התפתחות טרגית.

ממשלת נתניהו עשתה שימוש ציני באירוע החטיפה לצורכיה הפוליטיים. פעולותיה הצבאיות כללו עד עכשיו את המבצע הצבאי הנרחב ביותר של ישראל בגדה המערבית מאז שנות האינתיפאדה השנייה. פעולות אלו, שגובות מחיר קטסטרופלי מציבור עצום של תושבים פלסטינים בשטחים הכבושים, עלולות לסכן למעשה גם את שלום הנערים הישראלים. אלא שממשלת נתניהו מעדיפה זאת על פני חתירה לפתרון מדיני של המשבר.

פרשן ynet כתב כי המבצע הצבאי "לא בהכרח מקרב את ישראל אל החטופים, אבל בהחלט מאפשר לה לנצל הזדמנות חד־פעמית להכות במוסדות, סמלי ובכירי הארגון [חמאס] עם מטריית גיבוי בינלאומית ושתיקה רועמת של מדינות ערב" (20.6, אליאור לוי). אחת המטרות המרכזיות של המבצע הצבאי "שובו אחים" היתה פגיעה בארגון חמאס. למטרה פוליטית זו אין כל קשר לגורל הנערים. מה בין הפשיטות הצבאיות בערים הפלסטיניות על משרדי חברת התקשורת "טרנס מדיה", על משרדי אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ביר־זית ועל מפעל לאריזת ביצים לבין השבת הנערים הישראלים בשלום? צעדי הענישה הקולקטיבית הברוטלית של אוכלוסייה אזרחית שלמה — ובפרט הסגר שהוטל על 750 אלף תושבי אזור חברון — המעצרים ההמוניים וההרג של 6 תושבים פלסטינים בגדה המערבית, ברובם נערים כבני גילם של החטופים הישראלים, הם חלק מפעולת ראווה צבאית אומללה, "תג מחיר" שמבצעת ממשלת נתניהו ושיש למחות ולהיאבק נגדו.

בדומה להכרזות ממשלת אולמרט ב־2006 כי "ישראל לא תסכים להפסקת אש עד שהחייל החטוף גלעד שליט ישוחרר", "לא נפתח את המעבר עד שהחיילים החטופים ישוחררו" וכי "ישראל לא תצא מלבנון עד שהחיילים החטופים יחזרו לבתיהם", גם היום שחרור החטופים משמש למעשה בעיקר כאמתלה דמגוגית שנועדה לגייס תמיכה לפעולות צבאיות בעלות מטרות פוליטיות הנוגדות בבירור כל פתרון מדיני אמיתי לפרשה הנוכחית ולסכסוך הלאומי בכלל.

ערב החטיפה היתה ממשלת נתניהו בבידוד בינלאומי ניכר במאמציה להצדיק את המשך הכיבוש ומפעל ההתנחלויות ולהפיל את האחריות לקריסת המשא ומתן האחרון בין ישראל לאש״ף על נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו־מאזן), כמו גם במאמציה לסכל את האיחוד המדיני שנעשה ברשות הפלסטינית לקראת בחירות כלליות למוסדות הרשות. ברקע, התמיכה בהתנחלויות בקרב הציבור הישראלי־יהודי שאינו מתגורר בהתנחלויות נמצאת בירידה, כפי שחשף סקר שפירסמה האוניברסיטה של ההתנחלות אריאל ערב החטיפה ואשר מצביע פעם נוספת על כך שרוב בציבור הישראלי תומך בפירוק התנחלויות ובסיום הכיבוש. ממשלת ההון וההתנחלויות ניצלה את אירוע החטיפה המצער כדי לנסות לתמרן תעמולתית את המצב לטובת סדר היום שהיא מבקשת להכתיב. פרט לניסיון לפגוע צבאית בארגון החמאס באמצעות פעולות צבאיות שתוכננו עוד טרם החטיפה — מה שבאופן אירוני צפוי דווקא לשקם את התמיכה הפוליטית בו — מנסה ממשלת נתניהו לגייס גיבוי בינלאומי לפעולותיה ובמקביל לטפח אווירה לאומנית שתדחק לשוליים לזמן מה כל ביקורת מהותית על מדיניות הממשלה.

בעימות בין ישראל לרצועת עזה נרשמה בשבועות האחרונים שוב הסלמה, שבין השאר כללה את שריפת מפעל הצבעים בשדרות (28.6) כתוצאה מפגיעת רקטה, כיממה לאחר התנקשות צה״ל בשני אנשי "ועדות ההתנגדות העממית" ברצועת עזה. בעוד שגם סוציאליסטים מתנגדים לירי הרקטות ההרסני שמבצעות מיליציות סלפיות ואחרות לעבר יישובים ישראליים בדרום, אין להתעלם מאחריותה של ממשלת נתניהו למצב. מעבר להמשך המצור וההתקפות היומיומיות על 1.7 מיליון תושבי הרצועה — ברובם תינוקות, ילדים ונוער, ברובם עניים — ממשלת ישראל מנסה בתקופה האחרונה להשיג בבירור הסלמה צבאית מכוונת מול המיליציות ברצועה באמצעות תקיפות והתנקשויות מהאוויר, מתוך תפיסה שהסלמה זו תישאר בשליטתה. פחות מיממה לפני אירוע החטיפה ביצע חיל־האוויר הישראלי "חיסול" של שוטר חמאס בשטח הרצועה, שבמהלכו נהרג ילד בן שבע, עלי אל־עאוור. יש לציין שהתקיפה בוצעה לאחר שמאז סבב ההסלמה של חודש מרץ האחרון נרשמה ירידה חדה בירי הרקטות, ולאחר שבחודש מאי כולו נרשמו שתי נפילות בלבד בשטח ישראל — המספר הנמוך ביותר מאז נובמבר. בארגון "גישה" ציינו גם כי "זאת הפעם השמינית מאז מבצע עמוד ענן, מנובמבר 2012, שבה המעברים ל[רצועת עזה] נסגרים בעקבות הסלמה ביטחונית, גם כאשר לא נראה או נטען קשר בין ההחלטה לבין איום ביטחוני על המעברים עצמם. סגירת המעברים שלא כמענה לצורך ביטחוני קונקרטי פירושה פגיעה מכוונת באזרחים".

בנוסף לכל נוצלה הטרגדיה גם למהלכים תקציביים. בצל המבצע הצבאי בוצע מחטף שכלל את העברתו השערורייתית של "מענק מיוחד" בגובה מיליוני שקלים להתנחלויות במטרה לחזק את "החוסן החברתי־אזרחי" שלהן. מדובר בחלק מסדרה של "מענקים מיוחדים, מענקי שר הפנים, מענק התיישבות צעירה, מענקי החטיבה להתיישבות ועוד", כפי שמסביר האתר המגזיני "שישים ואחת", שמזכיר כי "המדינה משקיעה בתושב דימונה רק 2,845 שקל בשנה לעומת 10,760 בהר חברון" וכי התקרית בה נהרג על גבול ישראל־סוריה הנער מוחמד קראקרה מהיישוב עראבה בגליל המערבי לא הובילה את הממשלה להענקת תקציבים, "למרות שהשכר הממוצע שם נמוך בחצי מהשכר הממוצע בגוש עציון". בקרוב יתחיל שר האוצר להסביר בשם ממשלת ההון שוב כי "אין כסף" וכי גם תקציב 2015 יצטרך לכלול קיצוצים, אלא שגם הפעם לא היתה כל בעיה באוצר לאתר תקציב מיידי לצורכי מלחמה: כמיליארד שקל הועברו מכספי משלמי המסים למערכת הביטחון מיד עם תחילת המבצע הצבאי (לשביעות רצונה של צמרת צה״ל שנקטה בתקופה האחרונה עיצומים־בפועל בדרישה לתוספת לתקציב הביטחון המנופח).

מגבלות הכוח של ממשלת נתניהו

בתוך ימים ספורים החלו כוחות הצבא שהוזרמו לגדה המערבית להיתקל במחאה ובהתנגדות גוברות מצד התושבים שזועמים ובצדק על הפגיעה בחייהם. תלמיד כיתה ח׳ מחמוד דודין מהעיירה דורא נורה למוות מאש חיה של כוח צה״ל כשהשתתף בהפגנת מחאה של מאות צעירים נגד הפשיטות הברוטליות על בתי התושבים. החששות מ"הסלמת יתר" בעימותים עם תושבים ומההשלכות שעשויות להיות לכך הן על התסיסה והמחאה בקרב פלסטינים בשטחים ובישראל, והן על הגברת הביקורת הבינלאומית על ישראל, הביאו את ממשלת נתניהו להחליט על צמצום היקף המעצרים והפשיטות הצבאיות בגדה לקראת חודש הרמדאן (שמתחיל ב־28 ביוני). עם זאת, המבצע הצבאי עצמו נמשך, וקשה לראות כיצד ממשלת נתניהו יוצאת ממנו עם "תמונת ניצחון".

נתניהו יודע כי חרף טענותיו על כך שממשלתו נלחמת "בעוצמה", הרי שמהלכיה הצבאיים של הממשלה עד כה מעידים דווקא על מגבלות כוחה. כל ניסיון מצדה לבצע כיום מתקפות צבאיות נרחבות וממושכות במשך מספר שבועות בגדה המערבית או ברצועת עזה עשוי להיענות בהסלמה חדה בהתנגדות החמושה מצד מיליציות פלסטיניות ובמחאה עממית רחבה ביישובים הפלסטיניים, כמו גם בהעמקת הבידוד הבינלאומי הגובר בו שרויה ממשלת נתניהו. כפי שמזכירות ההתפתחויות האחרונות בעיראק, המזרח התיכון השתנה לחלוטין בעקבות ההתקוממויות ומשברי "האביב הערבי".

על הרקע הזה התגבר במידה מסוימת הפוטנציאל להתפרצות של מאבק המוני של פלסטינים נגד הכיבוש, וגם להתפרצות של מחאה אזורית ואף בינלאומית נגד התקפות צבאיות על הפלסטינים. בצמרת המשטרים במצרים ובירדן קיים חשש כבד מפני התפתחות כזו. בנוסף, כוחה של ארה״ב להכתיב מדיניות באזור נחלש הן אל מול התנגדות עממית והן אל מול מגמת ההתפוררות של משטרים מרכזיים, וממשל אובמה שואף באופן נואש להצליח לבלום את המגמה דרך השגת הסדרים מדיניים מול איראן ובין ישראל לאש״ף. לכן ממשלת נתניהו אינה מסוגלת פוליטית בעת הזאת לבצע מתקפות צבאיות רחבות היקף מהסוג שביצעו קודמותיה ב"חומת מגן" ב־2002 או ב"עופרת יצוקה" ב־2008/9.

עם זאת, אין ספק כי למרות המאמץ המודע של חלקים בממשלה ובמערכת הביטחון לשמור את המבצע הצבאי בשטחים בגדר "הסלמה מחושבת" הרי שהם משחקים באש ועלולים לדרדר בקלות הסכסוך לסבב דמים חדש בזמן הקרוב.

הסתה לאומנית

אווירת העליהום הלאומני וציד־המכשפות שמטפחת ממשלת ההון וההתנחלויות, בסיוע עיתונות ממסדית מגויסת המשמשת לה שופר שלטוני, נועדה כאמור להשתיק כל דיון ציבורי רציני וביקורתי על מהלכיה הצבאיים של הממשלה, על האופן בו מדיניות הכיבוש וההתנחלויות שלה מוסיפה דלק לסכסוך הלאומי וחוסמת כל אופק לשלום, כמו גם על הגזירות הכלכליות וההתקפות המתמשכות על העובדים והעניים בישראל עצמה.

כמו בכל גל לאומני שמציתה ממשלת ההון, גם הפעם נשמעת הסתה חריפה נגד נציגי ציבור ערבים, וזו הגיעה לשיאה בהתקפות הגזעניות ובאיומים השפלים על חייה של ח״כ חנין זועבי (בל״ד). ללא קשר למחלוקות שלנו כסוציאליסטים עם מפלגתה הרי שהיא הותקפה בעיקר משום שלמרות הסתייגותה מפעולת החטיפה היא ניסתה להסביר את ההקשר הפוליטי שבו התרחשה פעולה זו — ההקשר הפוליטי שהאליטה הישראלית מכחישה: זה של כיבוש ודיכוי לאומי שנענים במאבק לשחרור לאומי. באקט מובהק של רדיפה פוליטית החליטה משטרת ישראל להמליץ להעמיד לדין על הסתה דווקא את חברת הכנסת ולא את המסיתים לפגוע בה. אסור לאפשר למשטרה לשמש כלי להשתקה פוליטית.

הדיכוי המשטרתי המסיבי של הפגנת המחאה שנערכה באום אל־פחם נגד המבצע הצבאי (27.6) הוא דוגמה נוספת לסתימת פיות אלימה שנעשית בשירות ממשלת נתניהו. במקביל תורגמה ההסתה הלאומנית עד כה למספר תקריות אלימות נוספות, ובהן גם תקיפה פיזית של ארבעה פעילי מאבק סוציאליסטי על־ידי לאומנים בתום הפגנה נגד ההסלמה הצבאית, פיטורים של עובד בכנסת עקב הבעת עמדה בפייסבוק ואיומים על חייו של פעיל של חד״ש בחיפה. מקרים אלה מחדדים את הצורך בחשיפת השקרים שעומדים מאחורי התעמולה וההסתה שמגיעות ממסדרונות הממשלה, ובקידום מחאה נגד מדיניותה.

האחריות הראשית לנסיבות

תנועת מאבק סוציאליסטי שבה ומדגישה כי האחריות הראשית ליצירת הנסיבות שבמסגרתן פעולות חטיפה על רקע לאומני עשויות להתבצע היא של ממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו, הממשיכה בקידום צעדי תבערה והסלמה של הסכסוך הלאומי, בראש ובראשונה באמצעות המשך הכיבוש, הבנייה בהתנחלויות ושלילת זכות הקיום, הביטחון וההגדרה העצמית של הפלסטינים. נזכיר כי במהלך תקופת המשא ומתן המדומה בין ממשלת ישראל לאש״ף (אוגוסט 2013–אפריל 2014) קידמה ממשלת נתניהו באופן פרובוקטיבי את בנייתן של 13,851 דירות בהתנחלויות, כשליש מהן בהתנחלויות מבודדות, והרסה למעלה מ־500 מבנים פלסטיניים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. קרוב ל־4,000 תושבים פלסטינים נעצרו בפשיטות צבאיות באותה התקופה. 61 תושבים פלסטינים נהרגו וכ־1,100 נפצעו באותה תקופה מאש כוחות הביטחון הישראליים בשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה.

מאז השנה שעברה נרשמה עלייה ברורה במספר ההרוגים הפלסטינים מירי באש חיה בגדה המערבית, ורק בחודש שעבר נורו למוות שני הנערים הפלסטינים בביתוניא. לפני נתוני ארגון "בצלם", בשנה שעברה נהרגו 27 תושבים פלסטינים בגדה המערבית כתוצאה מירי כוחות הביטחון הישראליים. מדובר במניין ההרוגים הפלסטינים הגבוה ביותר שנרשם בגדה המערבית מאש כוחות צבא ישראליים מאז 2008, והוא מתקרב למספר ההרוגים הפלסטינים המצטבר בגדה בשנים 2010–2012! שישה תושבים פלסטינים נהרגו בגדה בחודש מרץ השנה, וזהו המספר הגבוה ביותר שנרשם בגדה בחודש אחד בשש השנים האחרונות. כל ההרוגים נורו בקליעים חיים. התושבים הפלסטינים החיים תחת כיבוש ומצור בגדה המערבית וברצועת עזה נתונים להתקפות יומיומיות. משפחות באזורים שונים בגדה סובלות מתקיפות מצד מתנחלים (כולל פיגועי "תג מחיר") ומצד כוחות צבא, וברצועת עזה, שרוב תושביה ילדים ונוער, מתווספת למצוקות שיוצר המצור גם אימת ההפצצות. מדיניות זו, שאינה אלא טרור מדינתי נגד אוכלוסייה אזרחית, מעוררת באופן בלתי נמנע תחושות זעם, תסכול ונקם.

לפי נתונים שהתפרסמו לפני המבצע, בבתי הכלא הישראליים כלואים כמאתיים אסירים פלסטינים קטינים, מהם 27 ילדים מתחת לגיל 16. במקביל כלואים למעלה ממאתיים עצירים מינהליים — אסירים שנכלאים למשך חודשים ושנים בלא משפט ומבלי שיוצגו בפניהם האישומים נגדם. כמה מהם סיימו בימים אלה שביתת רעב קשה בדרישה לעמוד למשפט או להשתחרר. מאות תושבים נעצרו במהלך המבצע הצבאי הנוכחי ומספר העצירים המינהליים הוכפל. אך גם בחודש שעבר נעצרו 370 תושבים פלסטינים בפשיטות צבאיות בגדה המערבית. אלפי תושבים פלסטינים מהשטחים כלואים בבתי הכלא הישראליים, ומספרם גבוה בבירור משהיה ערב "עסקת שליט" ב־2011.

ללא אופק לסיום הכיבוש, לסיום המעצרים ההמוניים ולפתרון סוגיית האסירים גוברת המוטיבציה בקרב מיליציות פלסטיניות לחטוף חיילים או אזרחים ישראלים בניסיון לשחרר אסירים. לטענת שר הביטחון משה יעלון נרשמו מאז תחילת השנה שעברה עשרות ניסיונות חטיפה. גורמים שונים בממשלת נתניהו מקדמים, ממניעים של פופוליזם ימני, הצעות חוק לפגיעה בתנאי אסירים פלסטינים, לאיסור על שחרור אסירים פלסטינים ולהזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב (שיטה שגם ההסתדרות הרפואית הגדירה כעינויים). אך אף אמצעי טכני כזה או אחר לא "יסכל מוטיבציה" לפעולות לשחרור אסירים, לרבות חטיפות למרבה הצער, כל עוד מדינת ישראל מחזיקה את השטחים הפלסטיניים תחת דיקטטורה של כיבוש קולוניאלי וממשיכה לכלוא אלפי פלסטינים.

מחאה ומאבק

אמנם בין האסירים הפלסטינים המסווגים ביטחוניים ישנם גם מי שאחראים למעשי זוועה. אך רבים כלואים בשל פעילות פוליטית, בשל עצם ההתנגדות לכיבוש ואף בשל ראיות מפוברקות והליך משפטי מעוות כמו זה הנהוג בבתי המשפט הצבאיים בגדה המערבית. בנוסף, על אף שמניין הקורבנות בצד הפלסטיני גדול לאין שיעור מזה בצד הישראלי, הרי שבמרבית המקרים ישראלים שנושאים באחריות לאסונות ולשפיכות דמים במסגרת הסכסוך כמעט שלא מועמדים למשפט, בפרט כשמדובר בפוליטיקאים או בקצינים בכירים. בעוד שפתרון מדיני לפרשה הנוכחית, אם וכאשר ייוודעו פרטים נוספים והחוטפים יחשפו את דרישותיהם, עשוי לכלול ככל הנראה עסקת שחרור אסירים, הרי שפתרון שורש כרוך בהכרח בסיום הכיבוש ובשחרור האסירים הפוליטיים הפלסטינים, כמו גם בקיום משפט הוגן לישראלים ולפלסטינים כאחד הנחשדים באחריות לביצוע מעשי זוועה במסגרת הסכסוך.

סוציאליסטים מתנגדים לדרכי מאבק שכוללות ירי רקטות על אזרחים, פגיעה בחפים מפשע ופעולות טרור, אך בד־בבד בהחלט מכירים בזכותם המלאה של פלסטינים בשטחים להיאבק כדי להשתחרר מהכיבוש ולהגן על עצמם מפני תוקפנות צבאית, ובכלל זה אף באופן חמוש במידת הצורך. אולם בניגוד לפעולות של מיליציות חשאיות שונות — שמביאות פעמים רבות וגם כעת דווקא לחיזוק התמיכה בקרב הציבור הישראלי בפעולות נקם שמקדם באופן דמגוגי הימין הישראלי, ולתגובות חריפות של דיכוי צבאי שאותם ארגונים כלל אינם מסוגלים לבלום — נחוצה חזרה לנתיב של מחאה ומאבק שיערבו את הציבור הרחב ביותר ויתארגנו באופן דמוקרטי על־ידי ועדות עממיות נבחרות.

שעה שהחמאס אינו מסוגל להציע להמונים הפלסטינים כל אסטרטגיה מעשית לסיום הכיבוש ומקדם חזון של מדינת הלכה איסלאמיסטית וקפיטליסטית, גם האסטרטגיה של הפת״ח אינה מציעה לפלסטינים כל מוצא. הרשות הפלסטינית תחת הפת״ח אינה משמשת להגנה על האוכלוסייה הנכבשת מפני המשך התוקפנות הצבאית והנישול הקולוניאלי אלא כקבלן ביצוע לשימור הסדר של הכיבוש בשטחים וכצורה עוברית של מדינת משטרה קפיטליסטית עתידית, שמדכאת כבר עכשיו מחאות ומאבקים של עובדים וצעירים. התמיכה בחמאס ערב החטיפה היתה בירידה, והמיאוס הגובר ממדיניות הפת״ח בגדה, שהתבטא כבר במחאה ב־2012 נגד יוקר המחיה ושיתוף הפעולה עם הכיבוש, תורגם כעת לתקרית שבה עשרות צעירים פלסטינים יידו אבנים לעבר תחנת משטרת רמאללה במחאה על שיתוף־הפעולה הביטחוני של הרשות הפלסטינית עם המבצע הצבאי. לוואקום הזה יכולים וצריכים להיכנס כעת כוחות סוציאליסטיים שיהיו נחושים להסביר כי פתרון אמיתי למצוקות של ההמונים הפלסטינים לא יוכל להגיע מהסתמכות על הבטחות לסיוע מממשלות הון זרות, שהתערבויותיהן האימפריאליסטיות באזור כבר גבו מחיר דמים כבד, אלא ממאבק להשגת שחרור לאומי וחברתי אמיתי, תוך שילוב כוחות גם עם העובדים והעניים הישראלים ששואפים לצדק חברתי ולשלום, לצורך השגת מדינה פלסטינית עצמאית, סוציאליסטית ודמוקרטית לצד ישראל סוציאליסטית ודמוקרטית.

בישראל, מספר גורמים מעכבים את ההתפתחות של מאבק לשלום ונגד הכיבוש חרף העובדה שמרבית הציבור בישראל תומך בפינוי התנחלויות ובהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולא בתוכניתם ההזויה של בנט ונציגי המתנחלים ב"בית היהודי" לסיפוח רוב חלקי הגדה המערבית לישראל ולהשארת מיליוני תושבים פלסטינים במובלעות "בנטוסטניות" תחת כיבוש. אך ממשלת ההון וההתנחלויות משחקת על החששות הביטחוניים של העובדים הישראלים ופועלת לגיוס תמיכה באמצעות סדר־יום "ביטחוני". האופן בו סיפקה מפלגת "העבודה" הקפיטליסטית בהנהגת המיליונר בוז׳י הרצוג גיבוי מלא ובלתי מסויג למבצע הצבאי מדגים פעם נוספת עד כמה רב המשותף בנושאים המהותיים בינה לבין שאר מפלגות הממסד של ההון ועד כמה חסר שמאל סוציאליסטי חזק שייצג את האינטרסים האמיתיים של ציבור העובדים בישראל ויוביל אופוזיציה לוחמנית לממשלת הימין. גם מרצ, שביקרה היבטים מסוימים של הפעולות הצבאיות ואת המשך הכיבוש, תמכה בעצם המבצע הצבאי, שבאופן בלתי נמנע משמעותו היא ענישה קולקטיבית מדממת של אוכלוסייה נכבשת ואף סיכון מודע של חיי החטופים. הרמיזה כאילו עשויה להיות אפילו הצדקה מסוימת לפעולותיה הצבאיות של ממשלת נתניהו רק מסייעת לה לשמור על מסך עשן סביב המבצע.

אחרי קריסת המשא־ומתן הישראלי־פלסטיני נאלצו מנהיגי "התנועה" ו"יש עתיד", שרת המשפטים לבני ושר האוצר לפיד, לתרץ את המשך הישארותם בממשלה בסתירה להבטחות שפיזרו לבוחריהם, כמקובל במפלגות ממסד קפיטליסטיות. אולם לפיד, שהכניס מלכתחילה את מפלגת המתנחלים של בנט לממשלה, בהחלט עשוי להידחף לפירוק הקואליציה בשנה הקרובה. לכן ערב החטיפה הוא הציג את "התוכנית התלת־שלבית" של מפלגתו לקידום נסיגה חלקית של ישראל מהגדה המערבית. לא מדובר ביותר ממחזור של "תוכנית ההתכנסות" שעליה נבחר ב־2006 ידידו אולמרט, ושעולה לצרכים תעמולתיים לקראת הבחירות הבאות, שכן הקואליציה הממשלתית הנוכחית לא תבצע אף מהלך משמעותי של פינוי התנחלויות. אך מעבר לכך, אין זו תוכנית לסיום הכיבוש ולפתרון הסכסוך אלא לפינוי חלקי, מותנה ומעוכב, אם בכלל, של התנחלויות, שלא יביא לפתרון של אף בעיה מהותית.

התמרונים הציניים של נתניהו לא יעלימו את הבידוד הגובר של ישראל בעקבות המשך הכיבוש. הם גם לא יביאו לחיזוק משמעותי בתמיכה הנחלשת בהתנחלויות בקרב הציבור הישראלי, כפי שהם לא יעלימו את המצוקות החברתיות הבוערות ואת המאבקים החברתיים והמעמדיים שעל הפרק. בקרב שכבות רחבות יותר תתחדד המסקנה כי כל הדיבורים על "ביטחון" ללא שלום ועל שלום ללא סיום הכיבוש הם הונאה. ממשלות שפועלות בשירות בעלי ההון וההתנחלויות לא יביאו שלום ממש כשם שאין ביכולתן להביא צדק חברתי. הסכסוך הלאומי הבוער לא ייפתר על־ידי מפלגות שלטון ההון הלאומניות שמלבות ומנציחות אותו. בשביל שלום צריך להיאבק לפתרון מדיני אמיתי לסכסוך, כזה שיכלול את הפלת הדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות בשטחים, את החיסול של כל אפליה וכל סכסכנות לאומנית־גזענית, ושיוכל להבטיח חיי רווחה ושוויון לישראלים ולפלסטינים, ליהודים ולערבים, לרבות השוויון בזכות להגדרה עצמית. לכן המאבק לשלום הוא חלק מהמאבק לשתי מדינות סוציאליסטיות ודמוקרטיות ולשינוי סוציאליסטי של פני המזרח התיכון.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת ל:

■ קידום מחאה נגד הניצול הציני של אירוע החטיפה הטרגי לצורכיה הפוליטיים של ממשלת ההון וההתנחלויות. סוף למדיניות הענישה הקולקטיבית!

■ להוציא את הצבא מהשטחים. סוף לכיבוש השטחים הפלסטיניים ופירוק מפעל ההתנחלויות. סוף למדיניות ה"חיסולים", סוף לתקיפות ולמדיניות המצור על רצועת עזה.

■ סוף למדיניות המעצרים המינהליים שמשמעותה מעצרים שרירותיים וכליאה בלא משפט. לא לעינויים בדמות הזנה בכפייה של שובתי רעב באשר הם! הבטחת תנאי כליאה אנושיים לכלל האסירים. ביטול בתי המשפט הצבאיים.

■ שחרור כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים. קיום משפט הוגן לישראלים ולפלסטינים כאחד הנחשדים באחריות לביצוע מעשי זוועה במסגרת הסכסוך, וזאת באמצעות בתי דין ציבוריים מיוחדים, תחת פיקוח נציגי עובדים וקהילות משני צדי הסכסוך, ובמעורבות משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות.

■ הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, סוציאליסטית ודמוקרטית לצדה של ישראל סוציאליסטית ודמוקרטית, עם שתי בירות בירושלים ושוויון זכויות מלא למיעוטים, כחלק מהמאבק למזרח תיכון סוציאליסטי ולשלום אזורי.