מאבק המרצים במכללות הציבוריות מתרחב. החל מ־1 ביוני שובתים ללא הגבלת זמן מעל ל־300 מרצות ומרצים במכללת שנקר לעיצוב והנדסה ברמת גן. השביתה של המרצים בשנקר מצטרפת לשביתתם של כ־300 מרצים במכללה האקדמית תל אביב–יפו הנמשכת מאז 7 במאי.

בדומה למצב בשאר המכללות הציבוריות בארץ, כ־70% מהמרצים בשני מוסדות הלימוד מוגדרים כ"מרצים מן החוץ". הם מפוטרים בסוף כל סמסטר, ללא כל ביטחון שיועסקו מחדש בשנת הלימודים הבאה, ללא שכר עבור חודשי החופש, ללא צבירת ותק ותוך פגיעה בהפרשות לפנסיה. בנוסף לכך המרצים בשנקר מקבלים שכר הנמוך ב־25% עבור הנחיית שיעורים המוגדרים כ"שעות סטודיו", לעומת ההרצאות במתכונת הרגילה.

מאות המרצים בשתי המכללות הציבוריות התאגדו במסגרת ארגון כוח לעובדים. איגוד המרצים מן החוץ בשנקר, בדומה לאיגוד עמיתי ההוראה במכללה האקדמית תל אביב–יפו, נאלץ להיאבק גם נגד ההנהלה וגם נגד מתווה ההעסקה החדש של המרצים מן החוץ במכללות הציבוריות שפירסמה הוועדה לתכנון ולתיקצוב ההשכלה הגבוהה (הוות״ת) בראשותו של מנואל טרכטנברג. המתווה, שזכה לשם "גזירות טרכטנברג", אמנם מבטיח העסקה רציפה של מרצים בעלי ארבע שנות ותק ויותר, אך כורך זאת בקיצוץ שכר של כ־10% כתוצאה מתוספת שעות הוראה ללא תוספת תשלום (לכתבה קודמת בנושא).

הסטודנטים מפגינים סולידריות

ביום ראשון השבוע, 8 ביוני, יותר מ־100 סטודנטים וסטודנטיות בשנקר ערכו אסיפת תמיכה במאבק בהשתתפות נציגי המרצים ותלו שלטים התומכים בשביתה בכל רחבי המכללה. ראוי לציין כי מדובר ביוזמה של סטודנטים שהגיעה מהשטח ושבאופן מצער לא זכתה לתמיכה מצד אגודת הסטודנטים של המכללה. בסיום האסיפה החליטו הסטודנטים לצעוד לכיוון משרדה של נשיאת המכללה, יולי תמיר, וצעקו: "רוצים צדק, לא רוצים צדקה" ו"יולי, אנחנו מתגעגעים למרצים שלנו!".

תמיר כיהנה כשרת החינוך בשנת 2007 בעת השביתות הגדולות של התאחדות הסטודנטים וארגון המורים. בשני המקרים היא התייצבה נגד המאבקים החשובים האלה ולכן התנגדותה לדרישות הבסיסיות של המרצים השובתים בשנקר אינה מפתיעה. למרות הכחשותיה של תמיר, בוועד המרצים בשנקר טוענים כי הנהלת המכללה מפעילה בימים האחרונים באופן מקומם ולא חוקי לחצים על סגל המכללה כדי לשבור את השביתה של המרצים מן החוץ.

הנהלת שנקר, בדומה להנהלת המכללה האקדמית ת״א–יפו, משתמשת במתווה טרכטנברג ובעמדת הוות״ת בשביל להדוף את דרישות המרצים בתואנה שאין ביכולתה לעשות דבר. שני המאבקים אמנם נמצאים בשלב שונה, אך עמדת ההנהלות מצביעה על הצורך בתיאום בין התארגנויות המרצים בשתי המכללות. הצבת חזית אחידה יכולה לחזק את כוח המיקוח של המרצים השובתים הן מול הנהלה והן מול הוות״ת. על הרקע הזה, אין ספק גם כי חיוני לקדם את התאגדות המרצים במכללות נוספות — כעת המרצים מן החוץ מאוגדים רק ב־3 מתוך 21 המכללות הציבוריות שמתוקצבות על־ידי הוות״ת — כצעד בדרך להתארגנות ארצית שתוכל להציב דרישות מאוחדות לשיפור תנאי העבודה מול ההנהלות, הוות״ת והממשלה.