כנס סוציאליזם 2014 נערך ב־26–27 בדצמבר, בהשתתפות שורה של חברי וחברות ועדים ושל עובדים מאורגנים, נציגי מאבקים ופעילים ופעילות חברתיים וסוציאליסטיים. יו״ר ועד עובדי הבנק הבינלאומי, חנוך לבנה, שנבצר ממנו השנה לקחת חלק בכנס, העביר מכתב ברכה שהוקרא במהלך דיון פאנל שעסק באתגרים הניצבים כעת בפני העבודה המאורגנת. הדברים הבאים לקוחים מאותו מכתב.

מה זו התארגנות עובדים? האם חתימה של יותר משליש מהעובדים הופכת את זה להתארגנות? ומה התארגנות עובדים מייצגת?

יש מקומות שבהם השלב הפורמלי של ההחתמה של העובדות והעובדים עד להכרה של המעביד ביציגות הולך קצת יותר קשה, ויש שטיפה יותר קל. אבל האם אז יש באמת כבר עבודה מאורגנת?

ממש לא. אז רק מתחילה הסאגה של מריחת זמן המשא ומתן, מלחמת התשה, תרגילים משפטיים, תעמולת מעבידים שקרית, הפרות חוק סמויות או גלויות.

לעתים מצליחים איכשהו להגיע להסכם. זה לא ההסכמים הקיבוציים המוכרים לכולכם משנות השבעים של המאה הקודמת או עוד קודם לכן. האלמנט המרכזי של עבודה מאורגנת — ביטחון תעסוקתי — נעדר ברובו מאותם הסכמים קיבוציים ראשוניים או מסוייג כל־כך שלעתים לא ברור אם הוא שם או לא.

אז איך מתמודד עם זה ועד עובדים?

צריך אורך רוח כמעט לא אנושי ועור של עדר פילים כדי להתמיד במאבק להסכם השני והשלישי. בינתיים ההנהלה צובעת אותך באור של "קיצוני", "סהרורי" ו"מוליך את מקום העבודה האהוב שלנו לאבדון". ובאמת ועדים רבים, מתוך ניסיון אינסטינקטיבי לשמר את "אהדת הקהל", משקיעים בפעילות רווחה: ימי כיף, טיולים ונופשונים מוזלים בארץ ובחו״ל, שי לחג...

לאט־לאט נוצרת המציאות בה המון אנרגיה מושקעת בהיבטים ה"כיפיים" של מקום עבודה "מאורגן". זה גם יותר נעים להתעסק עם נופשונים ומופעים מאשר ריב מתמיד עם מעביד ומלחמה על גורל כל עובדת ועובד, שמתעמרים בו או בה, מטרידים מינית, מטרידים לא־מינית, עושקים זכויות או מפרים את מעט ההסכמים החתומים.

וכך נוצרת שכבה עבה מאוד של "כאילו־ועדים".

מה לגבי "הוועדים החזקים"?

האם יש "ועדים חזקים" במשק? הוועדים הוותיקים בעלי ההישגים ההיסטוריים?

גם אותם הוועדים החזקים עוברים בשנים האחרונות מתקפה מרוכזת של מעסיקים וארגוני מעסיקים מגובים על־ידי ממשלה אולטרה־קיצונית לריסוק העבודה המאורגנת.

גם בקרב ועדים אלה כבר רואים בשוליים עם זחילה למרכז התרופפות ובריחה ממאבק אמיתי אל חדוות "ועד הטיולים".

איפה ארגוני העובדים?

ואיפה הארגון היציג? זו באמת שאלה מעניינת.

במדינה שלנו יש מעט מאוד ארגונים שהם פורמלית "ארגון יציג". ארגונים יציגים הם הישות המשפטית שבמסגרתה פועל ועד העובדים. הם מכריזי סכסוכי העבודה, הם נושאים בעול ההתייצבות בחוד המאבק המשפטי וגם הציבורי.

אך האם באמת אותם ארגונים ייצוגיים, שכולם הוקמו בזמנו על רקע אידיאולוגי, משמשים עדיין מגדלור ומורה דרך ולו רק לוועדים המאוגדים בתוכם?

אני מתעלם מארגון כמו "הסתדרות העובדים הלאומית" — שהוא ארגון מעסיקים המתחזה להיות ארגון עובדים — ומתייחס למעט הארגונים הנותרים במדינה ושואל:

האם תפקידו של ארגון יציג להיות "המבוגר האחראי"? ומי קובע מהי אחריות ומהי מבוגרות? ואיזה מין מבוגר אחראי יש ל"ועדי הנופשונים"? מה תפקידו אז, כאחראי? האם לא להסביר להם מהו תפקידו ההיסטורי של ועד עובדים?

האם, כמו ועדי עובדים שלא עמדו בלחץ ונהפכו לוועדי טיולים, על הארגונים היציגים להישמר ממצב בו הם מפעילים 90–95% מהאנרגיה התפעולית שלהם לשימור עצמי ולשימור ביורוקרטיה פנימית?

רבות השאלות והתמיהות.

נקודת האור: ההולכים לפני המחנה!

אולם יש בכל זאת נקודת אור — אלה שכן הולכים לפני המחנה. ולהם אני רוצה להקדיש את הבית השלישי מתרגום טשרניחובסקי לאינטרנציונל (ההמנון הסוציאליסטי הבינלאומי של תנועת העובדים והעובדות):

בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה נַבְקִיעַ
אֲנַחְנוּ דֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר
וְכִי רַעַם אֲבָדוֹן יָרִיעַ
עַל רֹאשׁ אוֹיְבֵינוּ לְהֻמַּם
עָלֵינוּ שֶׁמֶש דְּרוֹר יַפְצִיעַ
לִשְׁפֹּךְ אֶת זָהֳרָהּ הַחַם
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!