הממשלה החדשה בראשות סיריזה הכריזה על שורה של צעדים שיביאו להקלה עצומה עבור העובדים היוונים אחרי שנים של צעדי צנע ברוטליים שדחקו רבים מהם לעוני. צעדי המדיניות החדשים כוללים את העלאת שכר המינימום לרמה שבה היה לפני תחילת המשבר הכלכלי ביוון — 750 יורו (3,300 שקל) לחודש; העלאת פנסיות נמוכות ותוספת של "פנסיה 13" בתקופת חג המולד לפנסיונרים שחיים מ־700 יורו (3,080 שקל) לחודש או פחות; ביטול התשלומים עבור תרופות במרשם וביקורים בבית־החולים; סיום המדיניות הכופה על חייבי משכנתאות שאינם עומדים בתשלומים למכור את בתיהם; עצירת תוכניות ההפרטה, כולל במגזר האנרגיה, בנמלי התעופה ובנמלי הים; העסקה מחדש של מורים שפוטרו; ביטול מערכת ה"הערכה" במגזר הציבורי שנוצרה במטרה להביא לפיטורים מתמשכים; העסקה מחדש של מעל 10,000 פקידים ועובדים שפוטרו מהמגזר הציבורי; הקמה מחדש של רשות השידור היוונית (ERT) והעסקה מחדש של עובדיה; ומתן אזרחות לילדי מהגרים שנולדו וגדלו ביוון.

אף שצעדים אלה עוד צריכים לעבור את אישור הפרלמנט, העובדים היוונים מרגישים שלפחות הביטחון העצמי והכבוד שלהם הושבו. העובדים ביוון גם מודעים למשמעות הסמלית של כניסתו של אלכסיס ציפראס לתפקיד ראש הממשלה ללא שבועה דתית, ושל ביקורו באנדרטה לזכר הלוחמים הקומוניסטים שנטבחו בזמן מלחמת האזרחים ביוון.

בשורה התחתונה הצעדים הראשוניים האלה, על אף שהם מוגבלים וחלקיים, הם סטירת לחי למה שנקרא "הקונצנזוס" הניאו־ליברלי סביב צעדי הצנע בגוש היורו ובאיחוד האירופי. הרפורמות האלו לא נפלו מהשמים — מדובר בתוצר של המאבקים ההמוניים העוצמתיים של העובדים ביוון בשנים האחרונות, שכללו בין השאר יותר מ־30 שביתות כלליות. אותם מאבקים אמנם לא מנעו גזירות כלכליות דרקוניות, בגלל התפקיד שמילאו הנהגות שמרניות באיגודי העובדים, אבל הם הובילו לרדיקליזציה פוליטית בקרב מיליוני עובדים, מה שהכין את הקרקע למהפך הגדול בבחירות האחרונות.

ההכרזות הראשוניות של ממשלת סיריזה חושפות גם את העמדה הפחדנית של המפלגות המסורתיות ברחבי אירופה, כולל של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות לשעבר: כשהן מגיעות לשלטון הן מיישמות צעדי צנע וגזירות אחרות נגד ציבור העובדים, בתואנה כי "אין שום אפשרות אחרת".

תגובת השווקים

כפי שניתן היה לצפות, השווקים הגיבו בצורה שלילית לצעדים האלה ובורסת אתונה רשמה ירידות לשפל שלא נראה מאז שיאו של משבר החוב. דיווחים מראים כי משיכות ההון מיוון התגברו והגיעו לכ־11 מיליארד יורו בינואר. אולם שרי הממשלה ניסו לדחוק מסדר־היום הציבורי את האפשרות של עימות עם הנושים.

"המפלגה הקומוניסטית היוונית" (KKE), שמנסה לתרץ את הגישה הכיתתית שלה (מוקדם יותר השבוע היא סירבה להקים ממשלת קואליציה עם סיריזה) התייחסה בביטול לרפורמות בטענה כי מדובר ב"פירורים". בעוד שהצעדים שהוכרזו בהחלט לא מגיעים לכדי תוכנית סוציאליסטית — שהיתה כוללת סירוב לתשלום החוב, מיסוי מוגבר על העשירים, הטלת מגבלות על תנועות הון ואשראי והחלת שליטה ציבורית מלאה על פעילות היצוא והיבוא במשק ועל המגזרים המרכזיים של הכלכלה — עובדים ביוון וברחבי אירופה יקבלו אותם בזרועות פתוחות. ההתפתחויות האלו יתנו רוח־גבית לאופוזיציה נגד צעדי הצנע בספרד, פורטוגל ואירלנד, ועשויות גם להביא להקדמת הבחירות בחלק מהמדינות.

לפי הדיווחים בתקשורת, האליטות השליטות של האיחוד האירופי הוכו בתדהמה, מפני שהן העריכו שהממשלה שתגיע לשלטון ביוון תהיה ממשלת "מרכז־ימין" שתמשיך במדיניות של כניעה לדרישות ה"טרויקה" (הבנק המרכזי האירופי, הנציבות האירופית וקרן המטבע הבינלאומית). אלא שראש הממשלה אלכסיס ציפראס הגיע לשלטון כשהוא נמצא תחת לחץ מצד מעמד העובדים לעמוד בהבטחות הבסיסיות שלו לחתוך את החוב הציבורי ביוון, להעלות את המשכורות ולהפסיק לקצץ בהוצאות הציבוריות. ציפראס טוען כי ניתן לעשות את כל זה ועדיין להישאר במסגרת מטבע היורו המשותף, אך המנהיגים האירופאים הזהירו טרם תחילת המשא־ומתן על החוב של יוון, שציפראס יצטרך לבחור איזו מהמטרות הוא רוצה להשיג.

המשא ומתן על החוב

ליוון יש חוב של 320 מיליארד יורו שטרם נפרע. היא תצטרך לממן התחייבויות שוטפות בסדר־גודל של מיליארד יורו ב־6 בפברואר ו־1.4 מיליארד יורו נוספים ב־13 בפברואר. סיריזה אמרה שהיא אינה מעוניינת לנהל עימות על שאלת החוב, ושתרצה להגיע להסכמות לגבי קביעת מועדי תשלום חדשים. האם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל תסכים לנהל משא־ומתן שיאפשר לאתונה קצת מרחב תמרון? מרקל נמצאת תחת לחץ מבית לא "לבזבז" עוד כספים על תוכניות חילוץ, אבל היא גם מתמודדת עם מצב שבו האליטה השלטת באירופה נהפכת למפולגת יותר סביב הצעדים שיש לנקוט. בסוף ינואר מתח נגיד הבנק המרכזי של בריטניה ביקורת על תוצאותיה של מדיניות הטרויקה, והזהיר מפני "עשור אבוד באירופה". העובדה שהבנק האירופי המרכזי אולץ כעת להשיק סבב של הקלה כמותית (הדפסת כסף) מצביעה על הקיפאון הכלכלי שבו שרוי גוש היורו.

גם אם מרקל תהיה מוכנה להעניק ויתורים מסוימים לאתונה בכל הנוגע למועד תשלומי החוב והורדה מסוימת של גובה החוב, הדבר ילווה בלחץ פוליטי חזק מצד מפלגות שלטון ברחבי אירופה לא לתת ליוון יותר מדי. אותן מפלגות חוששות מיצירת תקדים שיאיים לפרום את ה"קונצנזוס" סביב צעדי הצנע, וידביק בכך מדינות נוספות דרך חיזוק האופוזיציה שמתנגדת לצעדי צנע בספרד, בפורטוגל, באירלנד ובמקומות נוספים באירופה.

לפני שנבחר אמר ציפראס כי אם לא ניתן יהיה להגיע להסכמות עם מוסדות האיחוד בבריסל וייעשה ניסיון לסלק את יוון מגוש היורו, או אם האיחוד האירופי ינסה לעצור את הצעדים של סיריזה נגד מדיניות הצנע, ממשלת סיריזה תקיים משאל־עם.

אבל זו אינה רק שאלה של הצבעה וחישובים פרלמנטריים. כפי שמראה תגובת השווקים וממשלות האיחוד האירופי לצעדים של סיריזה, האליטות השליטות יאבקו נגד כל ויתור או רפורמה לטובת מעמד העובדים. אפילו אם מרקל והאליטות השליטות האירופיות יבליגו בחוסר־רצון על הצעדים החדשים של סיריזה, הן ינסו בשלב מאוחר יותר לחטוף חזרה את אותם ההישגים. בינתיים הם יפעלו כדי לערער, להחליש ולביית את ממשלת סיריזה. כדי להצליח להשיג ולשמור אפילו הישגים מוגבלים עבור מעמד העובדים, המאבק עליהם צריך להיות חלק ממאבק ליישום של תוכנית סוציאליסטית מלאה. יש צורך בהתגייסות של מעמד העובדים, במקומות העבודה ובשכונות, למאבק בקפיטליזם ולקריאה לסולידריות בין העובדים והעובדות ברחבי אירופה.