socialism.org.il
ניצחון הליכוד
האלטרנטיבה שלא היתה
למרות תזוזה שמאלה בהלך־הרוח הפוליטי לקראת הבחירות, הליכוד הצליח לבצר את שלטונו באמצעות ניצול ציני של חששות ביטחוניים, הסתה גזענית וגיוס של הימין הקיצוני ■ הבעיה העיקרית היתה שמולו לא עמדה חלופה פוליטית של ממש
שחר בן־חורין
07.04.2015 01:23

מערכת הבחירות האחרונה משקפת תמונה מורכבת יותר מכפי שעולה מהכותרות בתקשורת הממסדית על ניצחון "סוחף" לליכוד. למעשה מדובר בניצחון מוגבל למדי, שמסתיר היעדר שביעות רצון מהמצב הקיים, בסיס תמיכה מעורער יחסית לשלטון הימין ושרשרת של משברים בלתי פתורים שאף צפויים להוביל במוקדם או במאוחר שכבות משמעותיות של עובדים וצעירים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, למחאות ולמאבקים חדשים.

ההצבעה הכללית לרשימות שנחשבו במערכת הבחירות הזאת כ"שמאל" או כ"מרכז" — המחנה־הציוני ומרצ, יש עתיד וכולנו — היתה הגבוהה ביותר מאז בחירות 2006. ההצבעה ספציפית לרשימות שנחשבו כ"שמאל" היתה הגבוהה ביותר מאז בחירות 1999. על כך יש להוסיף גם את ההצבעה המשמעותית בציבור הפלסטיני נגד אפליה, גזענות ודיכוי לאומי ל'רשימה המשותפת'. ראוי לציין שעל הנייר, שקלול ההצבעות האלו אף מעלה יתרון קל ברמה הארצית על פני ההצבעה הכוללת לרשימות הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו, יהדות התורה, ש״ס ו'יחד': 49.5% מכלל הקולות לעומת 48.9%.

היתרון הזה מתורגם טכנית לרוב מוחלט של 63 מושבים בכנסת. אחד מסרטוני התעמולה הדמגוגיים של הליכוד הזהיר בדרמטיות לפני הבחירות ש"אם קולות הימין יפוזרו" אז עם מספר מושבים כזה תורכב כביכול "ממשלת שמאל קיצונית" של המחנה־הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד, מרצ וכולנו, ואילו "כל הימין יישב באופוזיציה".

מפלגת כולנו הקפיטליסטית של כחלון, שהתפלגה מהליכוד, בהחלט לא נשענת על התמיכה של המתנגדים החריפים ביותר למפלגת השלטון, אך חלק מתומכיה החשיבו את ההצבעה עבורה כהצבעת מחאה נגד המדיניות הכלכלית של הליכוד. היא גייסה קולות על בסיס פנייה לכעס על יוקר המחיה בקרב בוחרים לשעבר הן של יש עתיד והן של הליכוד. לשם כך היא פעלה כדי למצב עצמה כמפלגת "מרכז" עם סדר יום "חברתי", שהסתייגה לכאורה מהשפעת גורמי ימין קיצוני בליכוד וסירבה להודיע מראש על תמיכה בנתניהו.

גם ש״ס בראשות אריה (מכלוף) דרעי, שהודיעה לקראת הבחירות על תמיכה מפורשת בנתניהו, החלה את הקמפיין במאמץ לפנות לעובדים העניים ביותר, "השקופים", בעזרת רטוריקה פופוליסטית, שלא שיקפה את מדיניותה האמיתית, הפרו־קפיטליסטית, אבל נועדה לצייר אותה כתשובה פוליטית למדיניות הניאו־ליברלית של ממשלת הליכוד היוצאת ושל שר האוצר המפוטר יאיר לפיד.

אולם נתניהו והליכוד ניצחו. הליכוד גייס קרוב למיליון מצביעים ורשם בכך שיא שאף מפלגה לא השיגה בבחירות לכנסת עד היום. נתניהו עומד לראשונה בראש המפלגה עם הייצוג הגדול ביותר בכנסת. באחוזי תמיכה, זהו ההישג האלקטורלי הגדול ביותר של הליכוד מאז בחירות 2003. אז, שרון כראש ממשלה, בחסות סבב הדמים הקשה שפרץ בעקבות כישלון הסכמי אוסלו, דהר על גל של ריאקציה לאומנית, גרף 38 מנדטים והכפיל למעשה את כוחו של הליכוד. אלא שנתניהו יכול רק לחלום על הכוח שהיה לשרון ולליכוד באותה התקופה. שוב הוא היה רחוק מלקחת את הבחירות בהליכה ונאלץ לחזור ביתר־שאת על אותה הקריאה מהבחירות הקודמות: "שלטון הליכוד בסכנה".

הליכוד הצליח לבסוף להגדיל את כוחו בכנסת בעיקר על חשבון ישראל ביתנו, שהבריחה מצביעים על רקע פרשות השחיתות, והבית היהודי, שאיבדה שליש ממושביה בכנסת כתוצאה מהצבעה טקטית של תומכיה לליכוד. הגוש של הליכוד, ישראל ביתנו והבית היהודי בכללותו השיג כ־35% מהקולות וקיבל מושב נוסף בכנסת. מדובר בעלייה מתונה, אחרי אובדן של 2–6 מושבים בבחירות הקודמות (תלוי אם סופרים גם את האיחוד־הלאומי–תקומה). ההצבעה הכוללת למפלגות שמזוהות כימין וכימין קיצוני היתה חלשה יותר בהשוואה הן לבחירות 2003 והן לבחירות 2009 — כשהליכוד רק חזר לשלטון לאחר סבב המלחמה בעזה ("עופרת יצוקה").

העלייה בהצבעה לליכוד, ישראל ביתנו והבית היהודי הגיעה במידה רבה על חשבון רשימות הימין החרדי והימין הכהניסטי, שההצבעה המשוקללת עבורן נחלשה בשיעור דומה מסך הקולות. ש״ס המפולגת שלאחר עובדיה יוסף לא הצליחה למנוע בריחת מצביעים בעזרת קמפיין "השקופים" הצבוע. לאחר שהעלייה באחוז ההצבעה הכללי השאירה את רשימת הימין הקיצוני 'יחד' מתחת לאחוז החסימה החדש, הייצוג הרשמי של הימין החרדי בכנסת ירד לשפל של שני עשורים, והייצוג הרשמי של המפלגות שממצבות עצמן מימין לליכוד (כולל מפלגתו של ליברמן) יורד לשפל של עשור אחרי גידול עקבי מאז בחירות 2003. הליכוד "שתה" להם מנדטים.

בנאומו הראשון לאחר הבחירות הכריז יו״ר הבית היהודי נפתלי בנט שהוא אינו מאוכזב מהתוצאות אלא גאה בציבור הציונות הדתית ש"נקרא למשימה פוליטית והתייצב בגדול". בנט, שהתמיכה במפלגתו הוערכה בסקרים רק לפני חודשים ספורים במעל 15 מנדטים, כשל בניסיון לבלום את ההתגייסות ההמונית של תומכיו להצבעה לליכוד. בימין ההתנחלותי התעוררה דאגה ממשית מפני האפשרות של חילופי שלטון, שעשויה היתה להוביל אולי לפינוי חלק מההתנחלויות.

תזוזה שמאלה לקראת הבחירות

בקיץ האחרון, בעיצומו של משבר ההסלמה בסכסוך הלאומי והמלחמה, חלקים גדולים בציבור הישראלי, ובוודאי ביישובי הדרום, נזרקו חזק ימינה בהשפעת ההלם, החששות הביטחוניים ותעמולת המלחמה הרעילה. בין סוף יוני לסוף אוקטובר, לפי ממוצע של 30 סקרים שנערכו, נאמדה התמיכה בליכוד, בבית היהודי ובישראל ביתנו בכ־53 מנדטים — זינוק של עשרה מנדטים בהשוואה לתוצאות הבחירות הקודמות (ריכוז סקרי בחירות 2015).

כשערפל המלחמה החל להתפזר, התמיכה בשלטון הימין הקפיטליסטי חזרה לדעוך. בחודשים נובמבר–דצמבר, לפי ממוצע של 40 סקרים, נאמדה התמיכה באותן מפלגות בכ־48 מנדטים. סקרים בדצמבר העלו שרוב הציבור לא רצה לראות את נתניהו מרכיב את הממשלה הבאה. המגמה נמשכה בעקביות, כשלאורך ינואר ופברואר ירדה התמיכה לכ־44 מנדטים בממוצע, כפי שהשיגו לבסוף. עם זאת, לפי הסקרים שנערכו בתחילת מרץ, עד ימים ספורים לפני הבחירות, צנח הממוצע לכדי 39 מנדטים.

גם כשלוקחים בחשבון את שיעורי התמיכה בימין החרדי וברשימת יחד, אין כל ספק לגבי אותה מגמה שנמשכה בבירור משלב ההכרזה על הקדמת הבחירות: היחלשות יחסית בתמיכה הציבורית הכוללת במפלגות שנתפסות במובהק כמפלגות ימין. באופן משמעותי, המגמה הכללית הזאת נותרה אז חד־משמעית בסקרים גם כשמוסיפים ל"סל" את שיעורי התמיכה במפלגת כולנו.

המיאוס מיוקר המחיה שב ופרץ במהירות לסדר היום לאחר המלחמה, ולקראת הבחירות התלקח גם מאבק עובדי כי״ל נגד תוכניות הפיטורים ההמוניות במפעלי התאגיד הרווחי. נתניהו והליכוד סירבו למעשה לדרישת העובדים להתערב במשבר נגד הטייקון עידן עופר, והקריאות ל"הענשת" הליכוד בבחירות בלטו בהפגנות העובדים. ההשוואה בין עובדים מאורגנים לחמאס בסרטון בחירות של הליכוד, כמו גם דוח מבקר המדינה בנושא עליות מחירי הדיור, היו בין הגורמים שהציתו זעם נוסף.

ברקע, אף שדמגוגיה ביטחונית נותרה אמצעי מכריע לגיוס תמיכה לשלטון הימין הקפיטליסטי, הרי שגם היא נשחקת מעט שעה שאכיפת המשך הכיבוש והמצור מדרדרת את הסכסוך למחוזות חדשים של זוועות, ללא כל אופק ליציאה ממעגל הדמים. זו היתה הפעם השלישית ברציפות שמערכת הבחירות לכנסת נערכה בתום סבב מלחמה ברצועת עזה, ואחרי 15 שנים שהיו רוויות בעימותים מדממים — עם מניין קורבנות עצום בקרב פלסטינים, אך כמובן גם עם הרוגים, פצועים ומצוקה ביטחונית מתמשכת בציבור הישראלי.

הגורמים מהמעמד הקפיטליסטי ומהאליטה הביטחונית שמשיקוליהם ביקשו להביא לחילופי השלטון, בעיקר עקב מחלוקות בתחומי יחסי חוץ ואסטרטגיה גיאו־פוליטית, ניסו מצדם לנצל את תחושות התסכול הגוברות בקרב חלקים בציבור הישראלי מהסכסוך המתמשך. כך גם עצרת ההמונים בה נאם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שהתארגנה בקריאה להצביע כביכול נגד הממשלה, התמקדה בכיוון הזה.

נתניהו גייס את הימין הקיצוני

בשבועות שלקראת הבחירות מנגנוני השטח של הליכוד נקלעו למשבר. רכזי המטות ידעו היטב שהתמיכה וההצבעה לליכוד בקרב שכבות מעמד עובדים בציבור היהודי, ביישובים שנחשבים למעוזי תמיכה של המפלגה, כבר היתה במגמת נסיגה במשך שנים ארוכות כתגובה לגזירות הניאו־ליברליות. כעת, בהשפעת לחץ מתומכי ליכוד לשעבר, חברי מרכז ליכוד ערכו פגישות עם נציגי המחנה־הציוני וכולנו, וכפי שדיווח פרשן 'הארץ' יוסי ורטר, "תופעה נוספת... בעיקר בפריפריה נוגעת לפעילי ליכוד, מהם בשכר, שמעדיפים להשקיע את מרצם וזמנם בפעילות למען הבן האובד, כחלון. כן, הם מקבלים שכר מן הליכוד, ועובדים במרץ עבור המתחרה". הכנס המסכם של קמפיין הליכוד, שנערך באשדוד בהשתתפות נתניהו, נדחה תחילה והועבר לאולם קטן יותר בשל מחסור בהיענות.

לאורך מערכת הבחירות, הליכוד לא הצליח להפוך את המגמה בעזרת ספינים של הפחדה ביטחונית. גם "נאום הצ׳חצ׳חים" המתנשא התורן של הצייר יאיר גרבוז לא הכריע את הכף. המאמץ הן מצד הליכוד והן מצד המחנה־הציוני לקטב את ההצבעה בין שתי הרשימות הגדולות הביא תוצאות מוגבלות בלבד בסקרים.

על הרקע הזה, נתניהו והליכוד — שמלכתחילה לא התיימרו אפילו להציג מצע ולשכנע על תוכנית פוליטית סדורה — העלו הילוך בהפחדה הביטחונית ובהסתה הגזענית, ופצחו בספין התקרבנות ובפנייה לתומכי הימין ההתנחלותי ולארגוני המתנחלים בקריאה להגן על שלטון הליכוד. המשקל האלקטורלי של ההתנחלויות בגדה המערבית קטן (ההצבעה בהן הביאה לליכוד מושב אחד), אך נתניהו נזקק לבסיס של הציונות הדתית ולהתגייסות של הימין הקיצוני המאורגן.

את המשימה הפוליטית של הצלת השלטון נתניהו הציג בבליץ של ראיונות לתקשורת, במסיבת העיתונאים המצונזרת, בשיחות עם מנהיגי ארגוני המתנחלים, בגיוס פעילים מההתנחלויות לתגבור פעילי שטח של הליכוד בתוך הקו הירוק, ובנאום בעצרת החיוורת לתמיכה בשלטון שנערכה בהנחיית הפעילה הכהניסטית דניאלה וייס. ביום ההצבעה הגיע לשיא המאמץ לעורר סנטימנטים לאומניים, עם ההסתה הגזענית של נתניהו נגד מצביעים ערבים.

ברגע האחרון שכבה של מצביעי ליכוד ותיקים, שלא התכוונה כלל לטרוח להצביע הפעם, דורבנה לקלפיות — כמובן לא בעזרת קריאה לתמוך במדיניות הקפיטליסטית של שלטון הליכוד אלא כדי למנוע תרחיש חילופי שלטון שראשי הליכוד הציגו, בעזרת הסתה לאומנית־גזענית בוטה, כסכנה ביטחונית.

התגייסות הימין הקיצוני והמניפולציות הדמגוגיות איפשרו לליכוד להביא להיפוך קל של מגמת הנסיגה שהסתמנה בחודשים שלקראת הבחירות בכוח של גוש הליכוד, ישראל ביתנו והבית היהודי. אך בראש ובראשונה לחלק מחדש את המושבים בגוש לטובת מפלגת השלטון.

תוצאות הבחירות עוררו אכזבה מובנת מצד רבים שקיוו לראות את נתניהו והליכוד נבעטים הצידה. אך לצד זאת גורמים ליברליים הפנו בציניות אצבע מאשימה דווקא לעבר "הציבור", "העם", "הפריפריה" ולמעשה לעבר אותם חלקים במעמד העובדים שעדיין נתנו את קולם לשלטון הליכוד. אותן הטפות מוסר, שאינן חפות מגזענות כלפי מזרחים, מפספסות את הכתובת.

הנטייה ימינה לא חקוקה בסלע

הציבור הישראלי היהודי עדיין נוטה ימינה בבירור, בפרט ביישובי ושכונות מעמד עובדים מרושש, באופן שחוצה מוצא עדתי. שוב ב־17 מתוך 30 הערים הגדולות, ובכל "ערי הפיתוח", על מאפייניהן השונים, רוב הקולות היו עבור הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי והימין החרדי. היישובים בקטגוריות אלו אחראים יחד למעל 20 מושבים לליכוד (מתוכם 4 מערי הפיתוח). בחלק מהיישובים, ובהם אופקים, דימונה, קריית גת ושדרות גם נרשמה תזוזה מסוימת ימינה בהצבעה, אם כי התמונה הכללית נותרה די דומה לבחירות הקודמות.

השסע הלאומי הוא השסע הבוער ביותר בחברה הישראלית. אין ספק שההשפעות ההרסניות של המלחמה בקיץ ושל ההתפתחויות ברמה האזורית, והדמגוגיה הביטחונית והלאומנית, איפשרו לליכוד להימנע מתרחיש של מפולת אלקטורלית. אך בכל זאת המפלגה, אף שהצליחה לפצות על כך, איבדה כפי הנראה מאסה לא מבוטלת של עשרות אלפי מצביעים לטובת מפלגתו של כחלון. מדובר במצביעים שלא נענו לקריאת נתניהו להציל את שלטון הליכוד. בכמחצית מערי הפיתוח השיג כחלון הצבעה גבוהה מהממוצע הארצי.

בשורה של ערי מעמד עובדים מרכזיות — כולל אשדוד, באר שבע, חדרה, נתניה וקריית־אתא — שבהן הליכוד ניצח שוב, ההצבעה עבור כחלון היתה בשיעור גבוה מהשיעור בו נחלשה במעט, כאחוז מסך הקולות, ההצבעה עבור יש־עתיד, המחנה־הציוני ומרצ. ההצבעה המשוקללת עבור כחלון והמפלגות האלו באותן ערים רשמה עלייה מסוימת לרבות כשמשווים זאת להצבעה בבחירות הקודמות גם עבור רשימות 'קדימה' ו'עם שלם'. כמעט בכל אחת מ־30 הערים הגדולות ובכמחצית מערי הפיתוח נרשמה עלייה כלשהי בהצבעה המשוקללת עבור כחלון, יש־עתיד, המחנה־הציוני ומרצ, וברוב ערי הפיתוח מיעוט משמעותי הצביע לאחת המפלגות האלו — כשליש בערד, בקריית שמונה ובמצפה רמון; כרבע בדימונה, כחמישית בירוחם.

הבעיה היא לא בהצבעה מסורתית ולא בדבקות אידיאולוגית אלא במחסור באלטרנטיבה פוליטית. מעמד העובדים הישראלי מצביע למפלגות ממסד קפיטליסטיות ולאומניות — בדומה למעמד העובדים ברוב הארצות בתקופה הנוכחית — אך לא מתוך אמון עמוק ותקוות גדולות, ולא מתוך שביעות רצון מהמצב הקיים, אלא על סמך מה שנתפס כ"רע במיעוטו" או כ"ברירת מחדל".

בסיס ההצבעה המסורתי של מפלגות הממסד העיקריות נחתך דרסטית בשלושת העשורים האחרונים, ובקרב הדור החדש של המצביעים בציבור היהודי, שגדלו בשנים של ריאקציה לאומנית חריפה בחברה, ישנה נטייה לאומנית חזקה, אבל גם אמון ירוד במערכת הפוליטית ובמפלגות הקיימות. על רקע תסכול מתמשך מהמצב הקיים, קיימת תנודתיות יחסית בדפוסי ההצבעה וישנה דווקא פתיחות של שכבות רחבות, במיוחד בקרב צעירים, להצבעה למפלגות חדשות.

באופן דיאלקטי, אותם המונים שהעלו את הליכוד לשלטון ב־2003 גם ריסקו אותו לשפל של 12 מושבים ב־2006, כשמאות אלפים נטשו את המפלגה בעקבות שרון לאחר ה"התנתקות" והעלו לשלטון את קדימה, שהבטחתה המרכזית היתה להמשיך בפינוי התנחלויות בגדה המערבית — לצד הצבעה ל"עבודה" בראשות פרץ ול"גמלאים". אולם התוצאה היתה עוד ממשלת ימין קפיטליסטית שנואה שהובילה גזירות כלכליות ושתי מלחמות. אלה נוצלו בהצלחה על־ידי הליכוד כדי לחזור לשלטון.

לא "פשוט מחליפים"

עובדים ועובדות שהצביעו ליכוד אכן הולכו שולל והוטעו, אך גם עובדים ועובדות ששוכנעו שהמחנה־הציוני מייצג שינוי מהותי הוטעו.

אותם גורמים ליברליים שתולים את האשמה להמשך שלטון הליכוד בהמונים כושלים בהבנה שהבעיה האמיתית במקרה הזה היתה הסחורה הפוליטית שהקמפיין הכושל של "רק לא ביבי" ניסה לשווק להמונים.

שלא במקרה התעמולה התאפיינה ביצירת אווירה טרנדית של חילופי שלטון ובמסרים שטחיים וחלולים, שמסריחים מזלזול באינטליגנציה של הבוחרים — "פשוט מחליפים", "אנחנו או הוא", "עושים פה מהפך", "נלחמים על המדינה", או "מהפך עם מרצ — יהיה לי רק טוב, לא יהיה לי רע".

יש עתיד ו'התנועה', שהיו בשר מבשרה של ממשלת הימין עד שלפיד ולבני פוטרו בעל־כורחם, ניסו להתחפש לאלטרנטיבה. הן הצליחו לנצל במידה מסוימת את המיאוס של שכבות רחבות משלטון הליכוד. לפיד אמנם לא יכול היה למנוע את בריחת המצביעים ההמונית ממפלגתו בעקבות הגזירות הכלכליות שהוביל על ציבור העובדים והעניים, אבל גייס 11 מושבים. מפלגתה של לבני, שאם היתה מתמודדת בנפרד היתה מתקשה לעבור את אחוז החסימה שסייעה להעלות, הצליחה להישאר במקום בולט במערכת הפוליטית במסגרת המחנה־הציוני.

מפלגת 'העבודה', מאז שנזרקה מממשלת נתניהו השנייה ב־2011, ניסתה גם היא להתחפש לאלטרנטיבה פוליטית. סדר־היום הכלכלי האמיתי של המפלגה נותר ניאו־ליברלי בעיקרו, והפערים בעמדות הכלכליות בינה לבין הליכוד הם משניים. כך גם למאבק עובדי כי״ל המפלגה שהובילה את הפרטת התאגיד לא היתה יכולה להגיע עם הצעות רציניות לפתרון.

בנוגע לחלקים מהותיים במדיניות ה"ביטחונית" של ממשלת הליכוד, כולל סביב המלחמה בעזה, הרצוג, כמו קודמתו יחימוביץ׳, שב והסביר שמפלגתו תומכת ללא סייג בעמדת הממשלה, או במילותיו — "אין קואליציה ואין אופוזיציה". בקמפיין הבחירות, המחנה־הציוני, עוד משלב בחירת השם, התאמץ להתחרות עם הליכוד בלאומנות ציונית.

ללא הצעות של חלופה ברורה למדיניות הניאו־ליברלית, עם רקורד של תוכניות מדיניות כושלות ועם ההיגיון שתומך בכלליות במלחמות של הליכוד, המחנה־הציוני אמנם גייס הצבעה משמעותית על תקן "הרע במיעוטו" אך לא הצליח לשכנע מספיק, נוכח החששות הביטחוניים הגבוהים בציבור היהודי, בשביל לשבור את ההצבעה לליכוד או אף לכחלון.

הצבת מיליונר עם תדמית של איש עסקים אפור בראש הרשימה רק הדגישה שמדובר במחנה פוליטי שאינו מייצג במאומה את המצוקות והאינטרסים של ציבור העובדים והעובדות. העלייה היחסית של המחנה־הציוני ויש עתיד בסקרים לקראת הבחירות התרחשה לא בזכות אותן מפלגות קפיטליסטיות, מנהיגיהן והתוכניות שקידמו אלא למרות כל אלה. הרעיון של חזרתה לשלטון של קואליציה בהובלת 'העבודה' ופלג של 'קדימה' לשעבר לא שיכנע. הבעיה היתה ביסודה בגוש הקפיטליסטי הלאומני עצמו.

הצבעת המחאה הפלסטינית נגד גזענות

בציבור הפלסטיני נרשמה כצפוי הצבעה נרחבת ל'רשימה המשותפת'. בתגובה להעלאת אחוז החסימה, להסלמה בהתקפות הגזעניות ובציד־המכשפות נגד נציגים פלסטינים בכנסת, הרשימה גייסה עוד רבבות מצביעים והשיגה שני מושבים נוספים למפלגות המרכיבות אותה, בהם הן אמורות להתחלק בהסדר רוטציה. בהמשך למגמה בבחירות הקודמות, אחוז ההצבעה הממוצע עלה, ואף שנותר נמוך מהממוצע בציבור הכללי, הוא הגבוה ביותר מאז בחירות 1999.

עם זאת, בניגוד למסרים המוקדמים יותר של מנהיגי הרשימה, מובן שעוד שני מושבים בכנסת ימנית — גם אם מדובר בסיעה השלישית בגודלה — לא יוכלו כשלעצמם להביא הישגים של ממש במאבק נגד האפליה והדיכוי הלאומי של הציבור הפלסטיני. אך ללא הישגים כאלה הרשימה תאכזב את תומכיה. 450 אלף המצביעים לרשימה אינם מצפים לדיונים בכנסת אלא להנהגה שתוביל מאבק אפקטיבי להישגים קונקרטיים, ולכל הפחות להשגת שיפור במצב הכלכלי הגרוע שמוחמר בשל מדיניות האפליה.

השאיפה הזאת גם קיבלה ביטוי בתוצאות סקר 'הארץ' כחודש לפני הבחירות, שהעלה כי רוב בציבור הערבי־פלסטיני בישראל היה מעדיף לראות את הרשימה נכנסת לממשלה היפותטית של המחנה־הציוני. מיעוט גדול אף לא פסל את הרעיון של כניסה לממשלת ליכוד. כמובן שלא מדובר בנכונות לתמוך בממשלה שתמשיך באפליה ובכיבוש, אלא בתקווה לראות כוח פוליטי משפיע שיוכל להביא באופן מעשי לשינוי המציאות של הדיכוי הלאומי והעוני.

הגשמת השאיפה הזאת נשארה תלויה בקידומו של מאבק סביב תוכנית, אסטרטגיה וטקטיקות מתאימות. מאבק כזה לא ייוולד כתוצאה מעמעום מסרים פוליטיים ומטשטוש הבדלים חשובים בגישות הפוליטיות בין הנהגות שמאליות וימניות בקרב המיעוט הלאומי. מאבק כזה דורש הנהגה שמאלית מרחיקת־ראות, עם שורשים בציבור, במיוחד בקרב מעמד העובדים.

"צעדת ההכרה" הסמלית למען הכפרים הבלתי מוכרים, שיזם אחרי הבחירות יו״ר הרשימה איימן עודה, מזכיר חד״ש, והתייחסויותיו של עודה בסמוך לבחירות לאפשרות של קידום צעדת מחאה המונית למען שוויון זכויות, יכולות לעזור להתקדמות בכיוון הנחוץ של בניית תנועה חזקה בשטח. המאבק בתוכנית פראוור ב־2013 הצליח לבלום את התוכנית לעקירת ערביי הנגב בעזרת צעדי התארגנות, הפגנות ושביתות ברשויות הערביות. בדרך כזו ניתן יהיה להתחיל להפעיל לחץ רציני למען הכרה והשקעה באותם יישובים, כחלק ממאבק לשוויון זכויות, לצדק חברתי ולשלום.

אולם החולשה בצעדה היתה שהיא לא כוונה לגייס באופן מירבי את תומכי הרשימה ואת הציבור הרחב או להעביר את המסר שמימוש הדרישה להכרה והישגים נוספים תלויים באופן מכריע בהתגייסות כזו. היא אורגנה מראש כאירוע די מצומצם שקידם בפועל אסטרטגיה שכבר כשלה: בקשה להכרה מהממסד (הפעם באמצעות הגשת הצעה לבית הנשיא). אך זה יכול וצריך להיות רק צעד ראשון בדרך לבניית תנועה משמעותית.

בניית חלופה פוליטית

תפקידו של עודה כראש הרשימה השיג לחד״ש, הסמן השמאלי ברשימה, במה מורחבת בתקשורת הישראלית. זו נוצלה בעיקר לצורך הדגשת המסר החיוני של התנגדות לגזענות וקידום שוויון זכויות למיעוט הלאומי הפלסטיני. אך אין בכך די בשביל להסביר איך אפשר לבנות מאבק שיביא הישגים או איך ניתן להתקדם לבניית כוח פוליטי רחב שיוכל באמת לקרוא תיגר על שלטון הימין. באופן מצער הבמה התקשורתית כמעט שלא נוצלה לחשיפת מפלגות הממסד ולשכנוע פוליטי של עובדים וצעירים בציבור היהודי סביב סדר־יום של מאבק רחב יותר לשינוי החברה ("הדיאלוג עם הקהל היהודי מטרתו היתה להגיד, שהנה אנחנו פה אבל לא מחפשים את הקולות שלכם", כפי שתיארה היועצת התקשורתית של הקמפיין). היתה בכך נסיגה יחסית מהמסרים של חד״ש בבחירות הקודמות, וזהו אחד הוויתורים הפוליטיים המצערים שהיא עשתה במסגרת החבירה לרשימה במתכונתה הנוכחית.

ח״כ דב חנין מחד״ש והמפלגה הקומוניסטית (מק״י) אמר בצדק כי "תוצאות הבחירות מראות את מגבלותיהם של הכוחות הפוליטיים הקיימים... דרושה כאן עכשיו אלטרנטיבה אמיתית לדרכו של הימין". הצעתו היא לקדם "מחנה דמוקרטי יהודי־ערבי רחב... [של] יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, כל אחת ואחד מאיתנו שבעד שלום ודמוקרטיה אמיתית, צדק ושוויון". ח״כ לשעבר תמר גוז׳נסקי מחד״ש ומק״י מוסיפה על כך כי "לבניית מחנה דמוקרטי וחברתי מתקדם חיוני, נוסף להוקעת הלאומנות והכיבוש, גם הפצה בקרב העובדים של ההבנה בדבר מהותו הנצלנית והדכאנית של הניאו־ליברליזם. בדרך זו ניתן לבנות שותפות של עובדים יהודים וערבים לא רק על בסיס סלידה פוליטית־מוסרית מגזענות, אלא גם על בסיס משתף רחב של מחאה החותרת לתמורות עמוקות".

בפועל חנין וגוז׳נסקי אינם מציעים מצע פוליטי שונה ממש מזה של חד״ש, כקואליציית ארגוני שמאל ערבית־יהודית ואנטי־ניאו־ליברלית. אך הם מציעים במשתמע, כבסיס להתארגנות רחבה יותר בשמאל, להגביר את המאמצים לפנות למעמד העובדים בציבור היהודי ואולי לחדד מסרים בכל הנוגע לביקורת על הניאו־ליברליזם. זהו כיוון נכון, אבל הוא לא יספיק.

מסגרת מאבק פוליטית רחבה חדשה שתסייע קונקרטית לארגן פוליטית תנועת מחאה נגד השלכות המדיניות הניאו־ליברלית, בדומה למחאה שפרצה ב־2011, בהחלט תוכל לשמש צעד קדימה בדרך לבניית החלופה הפוליטית הנחוצה למפלגות הממסד. אך בניגוד לגורמים במרצ, ואפילו במפלגת העבודה, שמבקרים את הקפיטליזם הניאו־ליברלי, החלופה האמיתית הנחוצה לדרכו של הימין הקפיטליסטי, שחותרת להשיג שינוי פוליטי וחברתי עמוק, לא יכולה להסתפק בביקורת על גישה קפיטליסטית אחת. היא צריכה להבהיר באופן חד שהבעיות הכלכליות הן ביסודן תוצאה של כשלי המערכת הקפיטליסטית עצמה, ששרויה כיום במשבר היסטורי ברמה הבינלאומית. גישות קיינסיאניות אינן מציעות כל פתרון רציני. אובייקטיבית, דרושה הסברה עקבית אנטי־קפיטליסטית וסוציאליסטית בקרב מעמד העובדים משני צדי השסע הלאומי.

אכן לא ניתן לקדם באופן אפקטיבי התארגנות פוליטית משותפת למאבק של עובדים יהודים וערבים רק על בסיס פנייה מוסרית להתנגדות לגזענות. דרושה פנייה לאינטרסים המעמדיים של עובדים ועובדות. לכן גם לא מספיקה הוקעה של הלאומנות והכיבוש, ודרושה הסברה רצינית שתפנה לחששות הביטחוניים אותם מנצל הימין הקפיטליסטי — הסברה שתחשוף את מלכודת הדמים של המשך הכיבוש והסכסוך הלאומי, ותבהיר שאין לציבור העובדים הישראלי דרך אחרת להשגת חיי רווחה, שלום וביטחון בני־קיימא ללא תמיכה גם במאבק בכיבוש ובדיכוי הפלסטינים, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי של מציאות החיים באזור.

חלופה אמיתית לימין הישראלי, בשורה התחתונה, היא שמאל סוציאליסטי של עובדים ועובדות יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים. קונקרטית, דרושים צעדים לקידום הקמתה של מסגרת מאבק פוליטית רחבה, שתחתור להציב חלופה שמאלית סוציאליסטית למפלגות הממסד, שתתבסס על שילוב מכיל ודמוקרטי של התארגנויות ותנועות שונות, ושתפעל כדי לשמש כקול הפוליטי של ציבור העובדות והעובדים בכללותו. זו החלופה שדרושה גם כדי לסייע לערער את התמיכה בשלטון הימין ולסלול את הדרך להחלפתו. קידומה של חלופה פוליטית כזו הוא משימה אסטרטגית מהותית, כפי שתוצאות הבחירות מדגישות.

לקראת ממשלת נתניהו הרביעית

בשלב הזה עדיין לא ברור מה יהיה ההרכב הסופי של הקואליציה החדשה של נתניהו. בכל מקרה זו תהיה ממשלת ימין קפיטליסטית מסוכנת, שעיקר סדר־יומה האמיתי יהיה המשך המתקפה הניאו־ליברלית על מעמד העובדים הישראלי והמשך הכיבוש והעמקת משטר הדיכוי הלאומי על הפלסטינים — מה שעלול בשלב מסוים להוביל לסבב מלחמה מדמם נוסף.

בעוד שרצונותיהם הדמוקרטיים של מיליוני פלסטינים החיים תחת כיבוש ומצור מלכתחילה אינם נכללים במשחק הדמוקרטי, לובי המתנחלים, שמילא תפקיד מכריע בהשגת הניצחון עבור הליכוד, צפוי להפעיל לחץ מוגבר בדרישה לתוספת להשקעות המסיביות בהתנחלויות.

בהתחשב בעומק המשבר הגיאו־פוליטי במזרח התיכון, קיימת סכנה לעלייה בהיקף ההתערבויות הצבאיות של ישראל. היריבות בין ישראל לאיראן, בפרט על רקע חוסר שביעות הרצון בירושלים מההסכם האפשרי שמתגבש בין טהרן למעצמות, עלולה להתלקח אף לכדי עימות צבאי, גם אם עקיף, בדמות מלחמה בין ישראל לחיזבאללה.

אולם ניצחון הליכוד מוגבל. הסיכויים לקואליציה רחבה שתכלול גם את המחנה־הציוני ויש עתיד נראים כעת נמוכים. אם אכן תקום ממשלת ימין "צרה", אז כפי שהסברנו לקראת הבחירות: "מבחינת האינטרסים של המעמד הקפיטליסטי בישראל בעת הזאת, ממשלה ימנית יותר של ליכוד־בנט־חרדים היא מתכון בטוח ל'שריפת גשרים' במישור הבינלאומי, להסלמה במאבק הפלסטיני ולפיצוץ חברתי בישראל" (ראו "בחירות 2015 והשמאל").

מגמת החרם על ישראל צפויה להתגבר. הזיגזג הרטורי של נתניהו בעניין הנכונות להכיר היפותטית במדינה פלסטינית גרר רמיזות מהבית הלבן לגבי האפשרות שירופפו את הגיבוי הדיפלומטי לממשלתו הבאה. במצב הזה, גם הוויכוחים המדיניים האסטרטגיים בצמרת הממסד הישראלי לא צפויים לשכוך, ובשלבים מאוחרים יותר הם עשויים כשלעצמם למלא תפקיד בהחלשת התמיכה בשלטון.

במישור הכלכלי, הסברנו, "מבחינת חלקים משמעותיים במעמד השליט עדיפה ממשלה שתנסה לפייס את הזעם החברתי והמעמדי, כולל דרך ויתורים מוגבלים מסוימים, כדי לרכך התנגדות להתקפות על תנאי המחיה והעבודה של מעמד העובדים על רקע הקיפאון הכלכלי והאפשרות למיתון".

עדכון הסכם שכר המינימום בין ההסתדרות למעבידים כלפי מעלה, כך ששכר המינימום יעלה באלף שקל לחודש בתוך שלוש שנים, הוא אחת הדוגמאות לניסיונות אפשריים מצד המעבידים להסכים לוויתורים כלכליים מסוימים כדי לרכוש שקט חברתי. ייתכן שבמקביל גם ההסכמים הקואליציוניים יכללו ביטול של חלק מהקיצוצים בקצבאות הילדים, בנוסף לביטול המע״מ על סל של מצרכי יסוד. תיתכן גם התערבות כלשהי בשוק הדיור, כלקח בעקבות מערכת הבחירות.

יחד עם האפשרות שכחלון יכהן כשר אוצר ויעורר ציפיות מסוימות מחד, וההשפעה של האכזבה והדמורליזציה של חלקים בציבור היהודי והערבי בעקבות תוצאות הבחירות, ייתכן שהממשלה והמעבידים יוכלו לרסן לתקופה מסוימת חלק מהניגודים החברתיים ולעכב התפתחות של מאבקים רחבים יותר, אך ככל הנראה לא לזמן רב. הצמיחה הכלכלית מדשדשת, ותלויה במידה רבה במצבו המעורער של המשק העולמי. בנסיבות האלו גם היקף הוויתורים הכלכליים יהיה מוגבל.

התנאים בשוק העבודה נמצאים תחת מתקפה למרות אחוז האבטלה הנמוך, כפי שהדגיש דוח בנק ישראל. ללא מאבקי שכר, המעבידים והממשלה ינסו לדחוק נתח גדול יותר של שכירים אל רצפת המינימום החדשה. הממשלה הבאה צפויה לנסות להמשיך ולהעמיק את תהליך ההפרטה ואת ההתקפות על העבודה המאורגנת. בד־בבד יימשכו האפליה, ההדרה והדיכוי של ציבורים שונים. מעמד העובדים יצטרך להיאבק.

תוצאות הבחירות משקפות, באופן חלקי וגולמי, הלך־רוח פוליטי ביום ההצבעה. אם הבחירות היו נערכות מיד אחרי המלחמה, שלטון הליכוד, שזכה אז לתמיכה דה־פקטו גם מהמחנה־הציוני, היה קוטף ניצחון גדול הרבה יותר. כפי שבחירות 2009 לא מנעו התפתחות של שביתות, מאבקים חשובים ותנועת מחאה חברתית היסטורית בתוך כשנתיים, כך גם התוצאות החלשות יותר שהשיג גוש הליכוד וימינה הפעם הן לא מה שימנע מעובדים וצעירים לצאת ולהיאבק לשינוי. הפוטנציאל קיים בפרט מקרב אותן שכבות שקיוו ל"מהפך" וישנאו את הממשלה הבאה מהיום הראשון, אך לא רק מהן. באיזה אופן ובאיזה קנה מידה, קשה להעריך בשלב הזה, אך התקופה הבאה צריכה לשמש להתקדמות בדרך להצבת האלטרנטיבה הפוליטית שדרושה מול שלטון הימין הקפיטליסטי והגזעני.

תצלום: אקטיבסטילס