socialism.org.il
הפרלמנט היווני אישר תוכנית צנע חדשה
ציפראס חוצה את הרוביקון
הפרלמנט היווני הצביע בעד תוכנית צנע חדשה בהתאם לדרישות הנושים, וזאת למרות ההתנגדות הציבורית הנחרצת שהובעה במשאל־העם
יאשה מארמר וגילוי־דעת של תנועת קסקינימה (CWI יוון)
11.07.2015 20:00

רק ביום ראשון שעבר, 5 ביולי, מעל 3.5 מיליון איש ואישה, 61.3% מהמצביעים במשאל־העם, הצביעו נגד ההסכם החדש שהוצע לממשלת יוון על־ידי המוסדות הנושים (ה"טרויקה") — הנציבות האירופית, הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבינלאומית. בקרב צעירים עד גיל 24 שיעור התמיכה בהצבעת הנגד הגיע ל־85%, בקרב עובדים במגזר הפרטי והציבורי ל־71%, ובקרב מובטלים ל־72%. כל זאת, למרות מסע ההפחדה האגרסיבי של האליטה הקפיטליסטית באירופה, שנתמך על־ידי כל אמצעי התקשורת הגדולים ביוון ומחוץ לה, והאיומים המפורשים של ראשי האיחוד האירופי שהציבור היווני ישלם ביוקר על הצבעת "לא".

ממשלת סיריזה וראש הממשלה אלכסיס ציפראס זכו במנדט ציבורי אדיר להיאבק נגד צעדי הצנע אותם מנסים הנושים לכפות על יוון. אך באופן שערורייתי, אותו המנדט נוצל על־ידי ציפראס והנהגתה של סיריזה בשביל להציע לראשי האיחוד האירופי לחתום על הסכם הבנות "חדש", הזהה כמעט לחלוטין להצעה שנדחתה באופן גורף במשאל העם.

ביום חמישי, 9 ביולי, ארבעה ימים בלבד אחרי המשאל, ציפראס שלח בקשה ל"תוכנית חילוץ חדשה" בהיקף של 53 מיליארד יורו, כשמרבית הסכום ישמש את ממשלת יוון לתשלום החוב לנושיה — הבנקים, המוסדות הפיננסיים, הבנק האירופי וקרן המטבע. בשלב הזה לא ברור האם ההצעה מקובלת גם על הנושים.

בתמורה להלוואה החדשה, ובדומה להצעה שהופלה במשאל העם, ממשלת יוון מבטיחה לנושיה לשמור על עודף תקציבי של 1%, 2%, 3% ו־3.5% מהתמ״ג בשנים 2015–2018. משמעות הדבר היא מדיניות צנע חריפה, שלא תאפשר לממשלה להגדיל הוצאות ציבוריות ולהשקיע בתקציבי רווחה.

לפי ההצעה ששלח ציפראס, גיל הפרישה במדינה יעלה ל־67, בהתאם לדרישות הנושים. ציפראס אף הסכים להעלות את תשלומי הפנסיונרים על ביטוח רפואי ולבטל את התוספת המיוחדת שניתנת למקבלי פנסיות נמוכות. שעה שהנושים דורשים לעשות זאת כבר ב־2017, ציפראס מבקש רק לדחות את הגזירה בשנתיים. במקביל, שיעור המע״מ הדרקוני במדינה, שעומד על 23%, יחול לפי מתווה ציפראס גם על ענפים נוספים במשק, ובהם ענף המסעדנות. לעומת זאת, מס החברות ביוון יעלה ב־1% בלבד, ל־28%, גם זאת בהתאם לדרישת הנושים.

מתווה ציפראס מקבל גם את דרישות הנושים להמשיך בתהליכי ההפרטה של חברת התקשורת הלאומית, של נמלי הים ושל נמלי התעופה האזוריים (שימכרו למפעילת שדות התעופה הגרמנית פרפורט). אמנם בהצעה החדשה, ממשלת יוון מבקשת "לארגן מחדש" ואף "לבחון" את חובותיה ארוכי הטווח, אך רוב הסיכויים הם שראשי האיחוד ימשיכו להתנגד בעקשנות לכל מחיקה מהותית של החוב, מחשש שמדינות עם היקפי חוב גדולים בהרבה, כמו ספרד ופורטוגל, יידרשו "תספורות" גם הן.

היום (שבת), על רקע תחילת המשא־ומתן המחודש עם הטרויקה, מתווה ציפראס אושר בפרלמנט היווני בתמיכת 251 מתוך 300 חברי הפרלמנט. ההצבעה נשענה על תמיכה רחבה מצד המפלגות הניאו־ליברליות שבאופוזיציה. רק 2 מתוך 149 חברי הפרלמנט של סיריזה הצביעו נגד התוכנית. 8 חברי סיריזה, ובהם גם שר בממשלה, נמנעו ו־7 נוספים נעדרו מההצבעה.

האירועים הדרמטיים האחרונים מציבים משימות פוליטיות חדשות עבור השמאל ביוון. מעבר לבלימת תוכנית הצנע, יש צורך דחוף בהתארגנות מחדש בשמאל ביוון סביב עקרונות של התנגדות עקבית למדיניות הצנע ולתכתיבים של הטרויקה.

גילוי־הדעת הבא על ההתפתחויות פורסם אתמול (שישי) על־ידי תנועת קסקינימה, השותפה של מאבק סוציאליסטי ביוון.

יאשה מארמר


ציפראס חוצה את הרוביקון

ה־9 ביולי היה יום שחור עבור השמאל ביוון. ראש הממשלה אלכסיס ציפראס ושאר הצוות סביבו המוביל את מפלגת סיריזה, הכפיפו עצמם באופן מלא ומוחלט לדרישות המוסדות הנושים (הטרויקה). מעמד העובדים ביוון מוצא עצמו כעת במצב טרגי: העובדים והעובדות ביוון הצביעו לסיריזה כדי להשיג פתרון לבעיות שאיתן הם מתמודדים וכדי להימלט מהממורנדום (הסכם שנחתם עם הנושים ושמפרט את צעדי הצנע שהטרויקה תובעת מיוון ליישם). אלא שלאחר חמישה חודשים בשלטון, הסחורה היחידה שסיריזה מצליחה לספק היא עוד הסכם "ממורנדום" עם הנושים, שמחייב את הממשלה להמשיך ליישם את מדיניות הצנע של הממשלות הקודמות של המפלגות 'פאסוק' ו'הדמוקרטיה החדשה'.

מיליוני העובדים והעניים ביוון לא שוכחים שאותם האנשים שבוגדים היום ברעיונות ובעקרונות של השמאל, הם גם אלה שהבטיחו להיפטר מהממורנדום "תוך יום אחד ובאמצעות חוק אחד". אלה אותם האנשים שהבטיחו ש'תוכנית סלוניקי' (הבטחות הבחירות היותר רדיקליות של סיריזה), תיושם ללא קשר למשא ומתן עם הטרויקה.

ציפראס והקבוצה המובילה בסיריזה הוכיחו באופן טראגי שהם אינם מסוגלים להתמודד עם משימות השעה ושהם אינם ראויים לאמון של מעמד העובדים. הם אינם ראויים להצבעת ה"לא" המטלטלת ב־5 ביולי שהדהדה ברחבי אירופה והעולם כולו. הם בגדו באמון שנתנו בהם העובדים, הגמלאים, המובטלים והעניים, שהתגייסו להצבעת "לא" סוחפת, בשיעורים של 70%–80% בשכונות וביישובי מעמד עובדים. הם בגדו במאבק החשוב שהתארגן ביוזמת ארגוני שמאל וארגוני עובדים בכל רחבי אירופה לתמיכה במאבקם של העובדים היוונים.

ועדיין, אפילו בשעה זו, למנהיגים של סיריזה מסביבתו של ציפראס יש את החוצפה לבקש מאנשים לצאת ולהפגין תמיכה בתוצאות משאל־העם כי, לכאורה, "ממשלת השמאל" הזאת זקוקה לתמיכה של הציבור ברחובות. אך מדוע שמעמד העובדים ייצא להפגין ולהגן על מי שתקעו לו סכין בגב?! בייחוד כשרק לפני ימים ספורים, ב־3 ביולי, מאות אלפי עובדים וצעירים יצאו להפגין במרכז אתונה וכעבור יומיים הם הצביעו בשיעור עצום של 61.3% — 'לא'.

הכביכול-"משא ומתן" עם הטרויקה עדיין נמשך, לכאורה, ונראה שהאפשרות היחידה — רחוקה ככל שתהיה — להיפוך תהליך הכניעה של סיריזה, היא אם חלקים במעמדות השליטים באירופה יחליטו פשוט להעיף את יוון מגוש היורו. זה יהיה המצב היחידי שבו ציפראס עשוי יהיה להיכנס לעימות ראש־בראש עם גוש היורו. גם אם תרחיש כזה יתממש, מובן שאין בכך כדי לשנות אפילו פסיק בביקורת המובאת כאן על הנהגת סיריזה.

ה־9 ביולי מייצג נקודת מפנה היסטורית בתהליך הפיכתה של סיריזה ממפלגת שמאל למפלגה בשירות המערכת הקפיטליסטית. ציפראס וראשי סיריזה חצו את הרוביקון. והם ימשיכו במסלול הזה, גם אם הוא יוביל אותם להקמת "ממשלת אחדות לאומית" עם האויבים של אתמול, וגם אם הם יצטרכו לסלק את האגף השמאלי של סיריזה ו"להרוס" את המפלגה.

מה שעומד מאחורי הטרגדיה ההיסטורית החדשה של השמאל ביוון הוא אך ורק חוסר ההבנה המוחלט מצד ההנהגה באשר לאופיה המעמדי של המציאות. וחוסר הבנה מוחלט של המשמעות של מאבק מעמדי. הם הלכו לאיחוד האירופי כדי "להילחם על ההצעות שלהם" כשהם חמושים באקדחי מים מול מכונות ירייה. הם ניסו "להסביר" ו"לשכנע" את שר האוצר הגרמני וולפגנג שויבלה ואת שאר הכנופיה הקפיטליסטית של האיחוד, באופן תמים ומטופש, שהם מיישמים מדיניות שגויה שצריך לשנות. מעולם לא היה להם והם מעולם לא הפגינו כל ביטחון בכוח של מעמד העובדים וביכולת שלו לקחת את גורלו לידיו. הם בלעו את המעשייה שמנציח המעמד השליט כאילו מערכת הרווח שלהם היא בלתי מנוצחת, שהקפיטליזם לעולם לא יופל ושהמשמעות של יציאה מגוש היורו היא בהכרח אסון חברתי.

התבוסה אליה הובילו את מעמד העובדים ביוון ציפראס וממשלתו היא היסטורית אבל לא מכרעת. היא אינה שקולה לתבוסה של השמאל ומעמד העובדים במלחמת האזרחים ביוון (1946–1949). יש עדיין הרבה פוטנציאל להתנגדות.

המשימה המיידית היא התדיינות משותפת בין כוחות השמאל שמבינים את הצורך בהתארגנות מחדש סביב רעיונות של שינוי סוציאליסטי מהפכני, במטרה לתכנן את הצעדים הבאים. יש כוחות רציניים בשמאל החוץ־פרלמנטרי, בשורות ANTARSYA (קואליציית ארגונים אנטי־קפיטליסטיים), בשורות סיריזה ועוד, שמבינים כי לא תיתכן פרספקטיבה לחיים טובים יותר ללא שבירה מהמערכת הקפיטליסטית ומגוש היורו. אותם כוחות צריכים להיפגש בדחיפות, לדון במצב ולנקוט את כל הצעדים הנחוצים כדי להניח את הבסיס לבניית שמאל מהפכני המוני, במטרה להוביל את המאבקים של מחר ולהציע את הפרספקטיבה של מאבק על העתיד כחלופה לתקוות השווא שמציעים ציפראס ושותפיו.

תנועת קסקינימה קוראת לחברי פרלמנט מהשמאל של סיריזה וממפלגות שמאל אחרות להצביע נגד ההצעות האחרונות של ההנהגה בראשות ציפראס. השמאל ביוון חייב לקרוא לעובדים ולצעירים להתגייס למאבק נגד ההסכם החדש שעל הפרק, ובכלל זה לארגן מחאות והפגנות המוניות שידגישו את המנדט החזק שהשיגה הצבעת ה"לא" במשאל־העם כנגד כל ניסיון למכור את האינטרסים המעמדיים שלהם.

קסקינימה קוראת לשמאל להתנער ממדיניות הצנע ולאמץ תוכנית סוציאליסטית. תוכנית כזו צריכה לכלול סירוב לשלם את החוב, הגבלות על תנועות הון, מונופול של המדינה על סחר החוץ; הלאמת המערכת הבנקאית והתאגידים הגדולים המהווים את מוקדי הכוח במשק, והעברתם לפיקוח ולניהול דמוקרטיים על־ידי ציבור העובדים; היפוך מדיניות הצנע; הבטחת מישרות לכל, בשכר מחיה ראוי, ושירותי בריאות, חינוך ורווחה איכותיים בחינם.

תכנון של המשק למען צורכי הציבור ולא בשירות רווחי בעלי ההון — ארגון־מחדש של החברה על בסיס סוציאליסטי — יוכל להביא לסיום המשברים הכלכליים, העוני, האבטלה במשק וגם ההגירה היוצאת על רקע מצוקה כלכלית.

כדי להשיג זאת, חיוני לבנות פוליטיקה מעמדית עצמאית, בתוך ומחוץ לסיריזה. בהמשך לעצרות התמיכה העצומות בהצבעת ה"לא" ברחבי יוון, יש לפעול להעמקתה ולהרחבתה של המעורבות הפעילה של שכבות מעמד עובדים ושל צעירים במאבק נגד הטרויקה ולמען חלופה סוציאליסטית. לשם כך יש צורך בכינוס של אסיפות עממיות ושל ועדי פעולה של עובדים ותושבים מהשורה במקומות העבודה ובשכונות. בד־בבד נחוצה קריאה כללית לעובדים לצעירים ברחבי אירופה להיאבק נגד הצנע ולמען אירופה סוציאליסטית.