socialism.org.il
טכנולוגיה
האם רובוטים ישימו סוף לקפיטליזם?
ההתפתחויות הטכנולוגיות, האיום על מישרות וגם הפרספקטיבות למאבק בשלטון ההון ולעתיד החברה האנושית ■ ראיון עם פיטר טאף, חבר המזכירות הבינלאומית של הוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI) ומזכיר המפלגה הסוציאליסטית באנגליה־וויילס
שחר בן־חורין
15.08.2015 22:19

המועצה הלאומית לכלכלה פירסמה בסוף השנה שעברה תחזית לפיה ההתפתחויות הטכנולוגיות הצפויות בעתיד הלא רחוק מאיימות לחסל לא פחות מ־30% מהמישרות הקיימות כיום בשוק העבודה — סדר־גודל של כ־900 אלף עובדים — כתוצאה מהתייתרות עצם התפקיד או המקצוע שאותן מישרות דורשות. מחקר של אוניברסיטת אוקספורד מ־2013 העריך שקרוב למחצית מהמישרות בארצות־הברית עשויות לעבור אוטומציה בתוך פחות מ־20 שנה.

סקר בינלאומי שנערך באחרונה על־ידי תאגיד ראיית החשבון גראנט ת׳ורנטון ב־36 ארצות ובקרב 2,500 עסקים, העלה הערכה לפיה רוב התאגידים (56% מבין הנשאלים בסקר) כבר משקיעים מאמצים ב"אוטומציה" של מישרות או שמתכוונים לעשות זאת בתוך שנה. בקרב הנהלות בענפי תעשייה נרשמו הציפיות הגבוהות ביותר לכך שאותם מאמצים יובילו להחלפתן של לפחות 5% מהמישרות בכל תאגיד.

המגמה המואצת של אוטומציה של העבודה מציבה אתגר חדש למעמד העובדים ולתנועה הסוציאליסטית. ישנם אינטלקטואלים שמאליים שמחזיקים בפרספקטיבה לפיה ההתפתחויות הטכנולוגיות עשויות להוביל באופן דטרמיניסטי להתגברות על החברה הקפיטליסטית בעשורים הקרובים, למעשה ללא מאבק. פרשנים אחרים, כולל מהעיתונות הקפיטליסטית, חוזים שההתפתחויות הטכנולוגיות ימיטו אסון בקנה־מידה עולמי.

בראיון הזה, פיטר טאף, חבר המזכירות הבינלאומית של הוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI) ומזכיר המפלגה הסוציאליסטית באנגליה־וויילס, בוחן קונקרטית את התהליכים העובדתיים איתם מנסים כעת להתמודד הכלכלנים והתיאורטיקנים השונים, מכיר בסכנות הפוטנציאליות, אך גם דוחה על הסף כל פרספקטיבה חד־צדדית — אוטופית או דיסטופית. המשימה של סוציאליסטים וסוציאליסטיות כיום היא להציע מוצא ריאליסטי מהמשבר העצום שמתפתח בחברה, דרך הצבת חלופה ברורה למערכת הקפיטליסטית המיושנת והמשברית, הוא מסביר.


פיטר, ממה לְמה מתפתחת החברה האנושית בעידן שלנו?

ובכן, היא מתפתחת מחברה קפיטליסטית, ששרויה במשבר עמוק ברמה העולמית.

ראשית, מדובר במשבר כלכלי גלובלי, שהחל בשנת 2007 ועדיין נמשך, למרות העובדה שתיאורטיקנים וכלכלנים בורגנים מדברים על התאוששות. מדובר בהתאוששות חד־צדדית במיוחד, התאוששות שלא מביאה איתה הקלה, שלא מביאה איתה מישרות. היא לא פתרה אף אחת מהבעיות היסודיות שהביאו להתפרצות המשבר. אמנם בשורה של ארצות נרשמה צמיחה מוחלטת בשיעורים גדולים בהשוואה לערב המשבר, אך מבחינה מבנית כלל לא מדובר בהתאוששות.

המשבר הזה כולל גם תהפוכות פוליטיות רציניות, משבר פוליטי של המעמד השליט ושל המפלגות שלהם, המפולגות. זה משתקף בבירור באיחוד האירופי בתקופה הזאת.

ואנשים עובדים נאלצים — כדי להגן על תנאי המחיה שהיו להם בעבר — לצאת להיאבק ולהיכנס לעימות עם השיטה החברתית־כלכלית הקיימת. ההתקפה על תנאי המחיה מתרחשת בד־בבד עם משברים חברתיים וסביבתיים חמורים ואלה מחזקים עוד יותר את הניכור של עובדים וצעירים מהמערכת.

ההתנגדות הגוברת הזאת מבטאת לדעתנו חיפוש אחר חלופה למערכת שפשטה את הרגל. להשקפתנו, מדובר בחלופה סוציאליסטית. הרעיון הזה מבוסס על הפוטנציאל הקיים לשחרר את החברה מהדיקטטורה של ה"שווקים" ולארגן־מחדש את החברה באופן דמוקרטי לרווחת הכלל. כך שבעידן שלנו, שינוי סוציאליסטי יהיה על סדר־היום.

נראה שתהליך האוטומציה של העבודה נכנס בתקופתנו להילוך גבוה ומרמז בעצם לעתיד שבו עבודה אנושית תהיה כמעט בלתי נחוצה. אתה פירסמת סקירה של ספרו של הכלכלן ג׳רמי ריפקין — "חברה של אפס עלות־שולית: האינטרנט של הדברים, ההמונים המשתפים ושקיעת הקפיטליזם" — שעוסק במגמה הזאת לצד התפתחויות טכנולוגיות נוספות. עד כמה לדעתך התהליך הזה עשוי להתפתח ולאיים על מישרות?

השיטה הקפיטליסטית היא ה־שיטה ששיכללה את אמצעי הייצור בחברה. היתה לנו את המהפכה התעשייתית, שהחלה במאה ה־18 — עם המהפכה התעשייתית הראשונה, שהיתה בעיקרה ההתפתחות של הייצור במפעלים, ואחר־כך המהפכה התעשייתית השנייה, שהיתה בעיקרה ההתפתחות של מכוניות, חשמל וכו׳, ושנמשכה עד לחלקים הראשונים של המאה ה־20. מאז שלהי המאה ה־20 נכנסנו למה שריפקין ואחרים מגדירים המהפכה התעשייתית השלישית (או "המהפכה הדיגיטלית"), שהביאה איתה מעבר לטכנולוגיות מיחשוב דיגיטליות, טלפונים סלולריים, האינטרנט, טכניקות הדפסה תלת־ממדית, רובוטיקה מפותחת ועוד.

כעת אנחנו נכנסים לשלב שבו קצב ההתפתחות הוא כזה שכבר ישנן כמה דוגמאות למפעלים אוטומטיים לחלוטין, מה שנקרא ייצור בשיטת "כיבוי־אורות" (Lights Out), כלומר מכונות שמייצרות מסביב לשעון ללא התערבות אנושית וללא צורך אפילו בהדלקת אור במפעל. התופעה הזאת תתרחב באמריקה, בסין ובמקומות נוספים.

טכנולוגיה חדשה מאיימת לא רק על מישרות תעשייתיות. גם למשל על המקצועות הרפואיים, עם רובוטיקה שמשמשת לסיוע לרופאים ולאחיות; במקצועות ההוראה, עם ההתפתחות של שיעורים מקוונים באינטרנט וכו׳. זה יתרחש בכל תחומי החיים.

עד כמה סביר שמישרות חדשות יצליחו לפצות על המישרות שיחוסלו על־ידי אוטומציה? האם שיעורי האבטלה בספרד ובאיטליה, של 25%, ייהפכו ל"נורמה" החדשה עבור הארצות הקפיטליסטיות העשירות? האם עלינו לצפות לאבטלה המונית מבנית, ארוכת־טווח, שבמסגרתה חלק גדול ממעמד העובדים ייהפך למעמד תחתון מרוסק?

בסין, שהיא כיום המרכז התעשייתי של העולם, כבר בעתיד הנראה לעין מישרות תעשייתיות יחוסלו כתוצאה מהכנסה מסיבית של רובוטים למפעלים. כך למשל, פוקסקון (תאגיד הענק שמייצר את מכשירי האייפון ומעסיק מעל מיליון עובדים בסין) הכריז לפני ארבע שנים על תוכנית לרכוש מיליון רובוטים בתוך שלוש שנים כדי להחליף את העובדים האנושיים שלהם. בינתיים הם כשלו בניסיון הזה (ואפילו שכרו מספר גדול יותר של עובדים בשנה שעברה), אבל הם מוסיפים 30 אלף רובוטים למפעלים שלהם בכל שנה, ובעיר צ׳נגדו הם מחזיקים כבר מפעל אוטומטי לחלוטין. אז במפעל כזה הם נפטרו למעשה ממעמד העובדים בתהליך הייצור.

במהפכות התעשייתיות הקודמות, תעשיות חדשות הצליחו לספוג את האוכלוסייה החקלאית או עובדים שנשרו מתעשיות קודמות. המצב שונה עכשיו. ההתפתחות הזאת משפיעה לא רק על מעמד העובדים, אלא גם על מה שנקרא מקצועות מעמד הביניים, ורואים את זה במיוחד בארצות־הברית. לדוגמה, סן־פרנסיסקו היא אחת הערים עם ההכנסה לנפש הגבוהה בארצות־הברית, אבל נוצר בה גם רובד מרושש ביותר, שכולל שכבות שהגיעו ממעמד הביניים. בעיר בולטימור ישנה אבטלה של מעל 50% בחלק מהשכונות! זה בזמן של "התאוששות".

הכלכלנים והתיאורטיקנים הקפיטליסטים תמיד היו מוטרדים מהאפשרות שההתפתחות הטכנולוגית תוביל לאבטלה המונית. אפילו קיינס בשנות ה־1930 ניסה להתמודד עם הנושא. הוא הזהיר מפני "אבטלה טכנולוגית", אבל העלה את האפשרות שעד לתקופתנו, במאה ה־21, המערכת הקפיטליסטית תצליח לרתום את הטכנולוגיה באופן מועיל כך ששבוע העבודה יקוצר ל־15 שעות בלבד. אלא שעכשיו יש לנו טכנולוגיות חדשות יחד עם ניסיונות להארכת שבוע העבודה!

קיינס העלה את האפשרות שעד לתקופתנו המערכת הקפיטליסטית תצליח בזכות הטכנולוגיה לקצר את שבוע העבודה ל־15 שעות. עכשיו יש לנו טכנולוגיות חדשות יחד עם ניסיונות להארכת שבוע העבודה!

כבר עכשיו יש מעמד תחתון עצום ביוון ובספרד, בגלל ההשפעות של המשבר הכלכלי של השנים האחרונות. התפתחות טכניקות הייצור בתעשייה עשויה, על בסיס משק קפיטליסטי, להביא להחרפה של אבטלה המונית מבנית, ארוכת־טווח.

אולם מה שמעניין במיוחד במצב כיום הוא שבעידן הזה ישנם יותר קולות מתוך המערכת שמזהירים מכישלון מערכתי ומההשלכות האפשריות של ההתפתחויות האלו. חלקם מעלים תחזיות אפוקליפטיות לגבי מה שיתרחש, אפילו ביחס לעתיד הקרוב.

האם לדעתך חלק מהממשלות הקפיטליסטיות — גם בהשפעת חששות מההשלכות הפוליטיות הפוטנציאליות של "אבטלה טכנולוגית" — עשויות להידחף להתערב בכלכלה, לא רק כדי להציל זמנית בנקים, אלא גם כדי לנסות למלא תפקיד מרכזי יותר בניהול המשק?

צריך לעשות הקבלה מסוימת לתחזית של אנגלס מהמאה ה־19 לגבי "פלישתה של חברה מסוג סוציאליסטי" ("סוציאליזם אוטופי וסוציאליזם מדעי", פרק 3, 1880). למה הוא התכוון בהתייחסות הזאת? זה היה על הבסיס של הקפיטליזם בסוף המאה ה־19, עם מגמה גוברת של היווצרות מונופולים, כשבהשפעת משברים כלכליים המדינה הקפיטליסטית נדחפה להשתלט על תעשיות כושלות ולהלאים אותן.

ראינו תהליך כזה בבריטניה, לדוגמה, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהמדינה לקחה לידיה כ־20%–25% מהמשק. הקפיטליסטים אז נאלצו להסתגל לתפקיד המצומצם יותר של ההון הפרטי. אנשים כמו הרולד מקמילן (ראש הממשלה הבריטי מהמפלגה השמרנית שכיהן בשנים 1957–1963) דיברו על מערכת של "כלכלה מעורבת", הם לא דיברו על קפיטליזם.

אז, כשהביורוקרטיזציה של אותן תעשיות הוכיחה עצמה כבלתי יעילה ובמצב הפוליטי השונה לאחר נפילת הסטליניזם, המעמד הקפיטליסטי בחברה היה מסוגל לבסוף להוביל הפרטות המוניות. אבל בסופו של דבר מדובר היה באסון אפילו מנקודת המבט של המערכת עצמה. וכעת, סביר להניח שהמשבר העמוק הנוכחי של הכלכלה הקפיטליסטית ידחוף ממשלות ללכת בנתיב דומה (של התערבות במשק) בשלב מאוחר יותר.

מהם הפתרונות השונים שכמה מאותם תיאורטיקנים ליברלים ביקורתיים יותר מציעים כעת לסתירות המחריפות שיוצרת, על בסיס משק קפיטליסטי, ההתפתחות הטכנולוגית כיום?

ישנו אגף של אינטלקטואלים ליברלים וכלכלנים ליברלים שמנסים להציע חלופות משלהם. אחד מהם הוא ריפקין, ואחד אחר הוא העיתונאי פול מייסון, שכותב עבור העיתון גרדיאן הבריטי, ושבדיוק פירסם מאמר שמציג את ספרו החדש "פוסט־קפיטליזם: מדריך לעתיד שלנו".

מייסון מתחיל לגעת בנקודות מרתקות. הוא למעשה מסכים איתנו, מסכים עם הניתוח המרקסיסטי, שתהליך הייצור מביא להפחתת העלויות עבור בעלי ההון עד לרמה אפסית. כתוצאה מכך, סם־החיים של הקפיטליזם, שהוא הרווחיות, יתפוגג מהמערכת.

כבר עכשיו יש למשל סחורות חופשיות באינטרנט כמו מוזיקה. להקות פופ לא ממש מוכרות אלבומים — המוזיקה שלהן זמינה בחינם באינטרנט, בין אם הן אוהבות את זה ובין אם לא, והן עושות את הכסף שלהן בעיקר דרך הופעות, מרצ׳נדייז (מוצרים נלווים) וכו׳. ככה מידע מועבר כיום — במידה רבה באופן חופשי. זה כולל שידורי טלוויזיה בסטרימינג, הורדות של תוכניות טלוויזיה, סרטים וכו׳.

כעת, במהפכה התעשייתית החדשה הנוכחית, ישנן מדפסות תלת־ממדיות ואנחנו רואים את תחילת הגשמת חלומו של מרקס לגבי מכונות שמייצרות מכונות ('הקטע על מכונות', 'הגרונדריסה', פרק 13, 1858). זה עובר מתחומי המדע הבדיוני לתחומי המדע. התפתחויות מדהימות, וזו רק ההתחלה. הטכניקה מתפתחת בכל תחום אפשרי.

עם זאת, הטיעון שמועלה אז הוא שמכיוון שמעמד העובדים התעשייתי הולך ומוחלש, אנחנו כבר לא צריכים להסתכל לעבר מעמד העובדים, בעלות ציבורית, תכנון דמוקרטי של המשק ושינוי סוציאליסטי של החברה אלא לעבר משהו שהוא "בין לבין". מה שריפקין למשל מדבר עליו הוא משהו "בין לבין".

חברה פוסט־קפיטליסטית שאינה סוציאליסטית...

כן, חברה פוסט־קפיטליסטית, המבוססת על מה שריפקין ומייסון מכנים "בעלות שיתופית" (Commons). מדובר ברעיון ששאול מהתופעה של קרקעות בבעלות שיתופית בתקופה הפיאודלית — תופעה שהקפיטליזם דחק לשוליים.

הם מתארים איך אנשים כיום יותר ויותר משתפים פעולה ביניהם ברחבי העולם, חולקים בתים, חולקים מכוניות וכו׳. מכוניות ללא נהג יפותחו בהמשך, ולכאורה המגמות האלו יתגברו ויובילו לעבר "כלכלה שיתופית". בהתאם להיגיון שלהם, אין צורך להפיל את הקפיטליזם: הבעלויות השיתופיות רק ימשיכו כביכול לגדול ולהתפתח בחיק החברה הקפיטליסטית, עד שיביאו להיעלמות הקפיטליזם בתוך 10–15–20 שנה, או מעט אחר־כך. זוהי פרספקטיבה אוטופית לחלוטין.

בהתאם להיגיון שלהם, אין צורך להפיל את הקפיטליזם. הבעלויות השיתופיות רק ימשיכו כביכול להתפתח, עד שיביאו להיעלמות הקפיטליזם בעשורים הקרובים. זוהי פרספקטיבה אוטופית לחלוטין.

ישנו גרעין של אמת במה שהם אומרים, במובן הזה שהם מצביעים על כמה התפתחויות ממשיות וחשובות בחברה. אנשים אכן מתארגנים יחד, אכן מפתחים כל סוג של טכניקה שנמצאת בשימוש, אכן חולקים יחד. מדענים, לדוגמה, חולקים ממצאים וידע — כשיש להם תגלית או המצאה הם לא משאירים אותה לעצמם. תעשיית התרופות עושה את זה, כפי שראינו למשל סביב ההתמודדות עם מגיפת האבולה. אבל מדענים ומדעניות חולקים ידע אחד עם השנייה דרך האינטרנט, לא במרדף אחר רווח, אלא, באופן כללי, במטרה להיטיב עם החברה האנושית. וזה דבר מדהים. אולם המערכת הקפיטליסטית מגיעה ומתנחלת על גב המאמצים האלה, שעה שהיא כופה מסחור של כל דבר, כולל של האינטרנט. ובו־זמנית, מחשש למהפכה חברתית, ישנם גם ניסיונות מסוכנים של ממשלות לריסון פוליטי של המרחב החופשי באינטרנט.

הרעיון הזה של יצירת חברה אלטרנטיבית כזו, שבהדרגה תחליף את הקפיטליזם, הוא פשוט גירסה מודרנית של הרעיון מהמאה ה־19 של הסוציאליסט האוטופיסט רוברט אוון לגבי מושבות שישמשו מודל לחיקוי ושיגברו בהדרגה על הקפיטליזם (דומה גם לחלק מהרעיונות של תנועת הקיבוצים ההיסטורית, אם לשים בצד תפיסות לאומניות וקולוניאליסטיות שאפיינו אותה כחלק מהתנועה הציונית –שחר). אלה היו "איים של סוציאליזם", לצורך העניין, או איים של תכנון. אך זה היה ניסיון לשנות את החברה מאחורי גבה של החברה, וזה התרחש בלב אוקיינוס של קפיטליזם. כמו בדוגמה הזאת ובדוגמה של "הכלכלה המעורבת", החוקים של הכלכלה הקפיטליסטית באופן בלתי נמנע כובשים איי סוציאליזם כאלה ומעוותים את הרעיונות המקוריים של שיתוף־פעולה ובעלות שיתופית.

במילים אחרות, ללא מאבק פוליטי מודע לא תיתכן התקדמות "אוטומטית" אל מעבר לחברה הקפיטליסטית...

בהחלט. זוהי צורה חדשה של רפורמיזם. בדרך שהם מציעים כלל אין צורך להתעמת עם מעמד בעלי ההון בחברה, ניתן יהיה לכאורה להעביר אותו צד בעזרת הדוגמה למופת של הבעלות השיתופית ושיתוף־הפעולה מלמטה. זהו רעיון ילדותי!

זה אבסורד להניח למשל שדרך קידום פרויקטים של בעלות שיתופית ניתן יהיה להפיל את שלטון ההון בישראל — את המעמד הקפיטליסטי השליט בישראל — בפרט עם העוצמה הצבאית והטכנולוגית שבידיו.

מייסון טוען שביוון ובמקומות נוספים השמאל פשוט מיושן. לשיטתו, השמאל תקוע רעיונית במאה הקודמת עם התפיסה שמעמד העובדים בחברה צריך לקחת את השלטון במטרה להוביל לשינוי כלכלי וחברתי, כביכול בהנחתה מלמעלה־למטה. אנחנו לא מאמינים בגישה כזאת. אנחנו מאמינים שתכנון כלכלי מרכזי חייב להיות דמוקרטי ולהישלט באופן פעיל מלמטה־למעלה, ושיתלוו לו גם קבלת־החלטות ותכנון דמוקרטיים ברמה המקומית וכו׳.

האירוניה היא שעכשיו כמה מהמוחות הטובים ביותר של המערכת הקפיטליסטית מעלים שאלות מעמיקות שקוראות תיגר על עצם הבסיס של הקפיטליזם, והם מעלים את השאלה מהי החלופה, אבל הם לא באמת מציעים אף שיטה כלכלית חלופית ברורה. אנגלס צדק כשהוא תיאר את "החברה הסוציאליסטית הפולשת" ללב החברה הקפיטליסטית בסוף המאה ה־19. הבסיס החומרי לחברה חדשה קיים, אבל כדי להגשים שינוי כזה הכרחי להפיל את המעמד הקפיטליסטי בחברה. והאפשרות היחידה לעשות זאת היא דרך מהפכה סוציאליסטית, שתגייס לפעולה את הפרולטריון התעשייתי, או מה שנותר ממנו, ואת המגזרים החדשים הפרולטריים והפרולטריים למחצה, כולל שכבת ה"פריקריאט" (Precariat), של עובדים במישרות מאוד לא יציבות במגזרים השונים.

האירוניה היא שעכשיו כמה מהמוחות הטובים ביותר של המערכת הקפיטליסטית מעלים שאלות מעמיקות שקוראות תיגר על עצם הבסיס של הקפיטליזם, אבל הם לא באמת מציעים אף שיטה כלכלית חלופית ברורה.

יש כיום פרולטריון חדש. בענפי השירותים, אבל גם בתעשיות ההייטק. יש שכבות פרולטריות ופרולטריות למחצה של צווארון לבן, יש פרולטריון הייטק. חלקם משתכרים מתחת לממוצע. וחשוב להצביע על כך שההתפתחות של השכבות האלו היא לא גורם מעכב לשינוי סוציאליסטי. הדוגמה של סיאטל, אחת מבירות ההייטק בעולם כיום, ממחישה את זה עם היבחרותה של הסוציאליסטית הראשונה במועצת העיר מזה מאה שנה.

השכבות החדשות האלו של העובדים נתונות כיום ויהיו נתונות יותר ויותר תחת מכבש הלחצים של המאבק המעמדי בעידן הזה, והן יפנו לשיטות המאבק של מעמד העובדים, דרך התארגנות באיגודים, שביתות לוחמניות ועוד.

אז האם נראה תחייה המונית של איגודי העובדים?

כן, נראה תחייה של האיגודים. לא רק בקרב מעמד העובדים, אלא אפילו בקרב מגזרים של מעמד הביניים, שבאמריקה נזרקים לתהום של שכר נמוך, אי־ביטחון תעסוקתי וכדומה. לילדי מעמד הביניים הזה לעולם לא יהיו את תנאי המחיה שהיו להוריהם. בהמשך למה שראינו בשנים האחרונות, יהיו עוד תנועות חברתיות משמעותיות, ובמגזרים שונים האיגודים יתרחבו ויתפתחו מחדש.

כן, נראה תחייה של האיגודים. לא רק בקרב מעמד העובדים, אלא אפילו בקרב מגזרים של מעמד הביניים

בד־בבד, היחלשות הפרולטריון התעשייתי בטווח הארוך יותר מעלה במיוחד את השאלה של פנייה מצדנו לא רק למעמד העובדים אלא גם לשכבות של אנשים שמגיעים מהבורגנות הזעירה ואפילו מהבורגנות הבינונית והגדולה. ילדי הבורגנות, שמודעים למה שמתרחש בחברה, יחפשו אחר אלטרנטיבה. חלק מסוים מאותן שכבות, אף שלא מדובר ברוב, ניתן יהיה לשכנע סביב הפרספקטיבה הכבירה של חברה חדשה שמסוגלת לרתום את הטכנולוגיה לרווחת הכלל.

מהסיבה הזאת אחד ההיבטים החשובים של המאבק שלנו הוא להגיע לסטודנטים באוניברסיטאות, אך גם לאינטלקטואלים שמאליים, מדענים, עתידנים. אלה מהם שיירתמו ויעברו מאותה סביבה חברתית למאבק המחויב לנקודת המבט של המוני מעמד העובדים, עשויים למלא תפקיד חשוב בתור "שמרים" עבור תנועת מעמד העובדים, במיוחד בעידן הנוכחי. תנועות מחאה מהסוג של אוקיופיי בארה״ב והאינדיגנדוס בספרד, עם מעורבות של גורמים כאלה, הן באופן כללי מבוא לתנועות המוניות של מעמד העובדים.

אתה חושב שלמרות הנסיגה המסיבית של תודעה מעמדית וסוציאליסטית בעשורים האחרונים, מעמד העובדים המודרני באותן ארצות שעוברות תהליך של דה־תיעוש וגם בסין, יוכל להידחף בעידן הזה למאבק פוליטי המוני על בסיס עצמאי? האם הוא יוכל להידחף להתארגן במפלגות שמאל לוחמניות ובסופו של דבר גם במפלגות מהפכניות?

כן. אני חושב שזו עדיין הפרספקטיבה הנכונה.

מייסון ואחרים בעלי גישות דומות לא מבינים מה קרה לאחר נפילת הסטליניזם. מייסון פשוט מעיר שהשמאל רוסק וחווה נסיגה. אבל למה? מוכרחים לשאול למה.

הנסיגה במודעות לא צנחה מהשמיים. התמוטטות הכלכלה המתוכננת — שהיתה נקודת התייחסות עבור מעמד העובדים ברמה הבינלאומית למרות הביורוקרטיה והמשטר הטוטליטרי — נוצלה במישור הגלובלי על־ידי הקפיטליסטים כדי לסייע להוציא לפועל את המתקפה הניאו־ליברלית הנרחבת על מעמד העובדים. מפלגות מעמד עובדים לשעבר פנו ימינה, שעה שהנהגותיהן הפרו־קפיטליסטיות אימצו לחלוטין את ההיגיון הניאו־ליברלי ואת התעמולה לפיה לא יכול להיות שום דבר טוב יותר מהקפיטליזם.

מהפכה היא הקטר של ההיסטוריה. מהפכת־נגד, אפילו מהפכת־נגד אידיאולוגית, ממלאת תפקיד של בלם רב־עוצמה, של דחיפה לאחור של המודעות החברתית. רק שזה לא משנה את העובדה שהמערכת הקפיטליסטית המנצחת עברה ברמה הגלובלית את אחת הקריסות החריפות ביותר עד היום — שנייה רק למה שראינו בשנות ה־1930 של "השפל הגדול".

בשנים האחרונות עברנו את המיתון העולמי, שההשפעות שלו כאמור עדיין לא לגמרי נעלמו מהמערכת. וכלכלנים קפיטליסטים בעצמם מזהירים כבר עכשיו מפני משבר חדש באופק. המשבר הזה הולך להיות עמוק יותר ולהתחיל ממצב כלכלי גרוע הרבה יותר.

שכבות מעמד עובדים ומעמד ביניים התמודדו בשנים האחרונות עם התקפות קשות על תנאי המחיה והעבודה בארצות רבות. ישנה תסיסה פוליטית גוברת. בשורה של ארצות ישנה דחייה ברורה של מפלגות קפיטליסטיות, וחיפוש אחר אלטרנטיבה.

על הרקע הזה, ראינו כבר את ההקמה של שורה של התארגנויות פוליטיות חדשות בשמאל. סיריזה היתה כוח שולי ביוון עד לפני כמה שנים, אבל הם זכו לתמיכה המונית ונדחפו לשלטון מכיוון שהציבור האמין שהם מייצגים חלופה לצנע.

אנחנו רואים אפילו בתוך מפלגות קפיטליסטיות ניאו־ליברליות כמו המפלגה הדמוקרטית בארצות־הברית ומפלגת הלייבור בבריטניה, את הדוגמאות של ברני סנדרס וג׳רמי קורבין, שמשיגים הד ציבורי עצום, אפילו לרטוריקה מוגבלת של תמיכה במעמד העובדים. בדרום אפריקה, מפלגת ה־EFF ("לוחמי החירות הכלכלית") הפופוליסטית הצליחה זמנית להיכנס לריק בשמאל, שעה ששכבות מעמד עובדים מחפשות מוצא מהמצוקה שכופה השלטון הקפיטליסטי של מפלגת ה־ANC ("הקונגרס הלאומי האפריקאי").

ישנם מספר ניסיונות מהשנים האחרונות שמצד אחד מראים את החולשות הפוליטיות של כוחות שונים, אך משקפים גם פוטנציאל קונקרטי בהתבסס על הצמא לשינוי ולאלטרנטיבה פוליטית בקרב שכבות רחבות. התהליך הזה יואץ, גם בהשפעת תנועות חברתיות גדולות שיתפתחו. עם זאת, רק על בסיס של תוכנית סוציאליסטית ניתן לקדם פתרונות ברורים ואלטרנטיבה ברורה. לכן, לסוציאליסטים ולסוציאליסטיות יש משימה חשובה לסייע לתהליך הזה של התארגנות ושל הבהרת רעיונות פוליטיים. הדרך למפלגות סוציאליסטיות על בסיס המוני תיפתח שוב בשנים הקרובות.

בחזרה להתפתחויות הטכנולוגיות. סטיבן הוקינג הזהיר באחרונה מכך שהתקדמות מרחיקת־לכת ביצירתה של אינטליגנציה מלאכותית מפותחת עשויה להציב סכנה קיומית לאנושות. גם לדעתך מדובר בסכנה ממשית?

סכנה כזו קיימת. באופן כללי, טכנולוגיה יכולה לשמש בשני כיוונים. היא יכולה לפתוח דלת לעולם חדש וטוב יותר עבור המין האנושי, או שהיא יכולה לסלול את הדרך לסיוט נוראי.

מדובר בתמונה גרוטסקית של הדרך שבה טכנולוגיה מפותחת בהקשר של חברה קפיטליסטית, משברית וחולה

מדברים עכשיו, למשל, על הכשרת רובוטים קטלניים אוטונומיים (Killer Robots), כך שבמלחמות שבהן לשני הצדדים יש רובוטים צבאיים כאלה, הם יילחמו ביניהם, והאגף של הרובוטים שישרוד את העימות יכריע לכאורה מי ניצח במלחמה. מדובר בתמונה גרוטסקית של הדרך שבה טכנולוגיה מפותחת בהקשר של חברה קפיטליסטית, משברית וחולה. הטכנולוגיות השונות יכולות באמת לשמש כלים נהדרים לחברה חדשה וטובה יותר, אבל רק אם נשחרר את כוחות הייצור מהמגבלות החונקות של הבעלות הפרטית הקפיטליסטית על אמצעי הייצור מצד אחד ומדינת הלאום מהצד השני.

סטיבן הוקינג צודק כמובן שטכנולוגיה שלוחת־רסן, ללא הכוונה, בידיים הלא נכונות, בידיים של חלקים מסוימים מהמעמדות השליטים, באופן שאינו נתון לשליטת החברה, כמו סוגים מסוימים של משטרים דיקטטוריים, עשויה להיות דבר מסוכן מאוד.

אבל מעבר לזה, הוקינג מעלה נקודה נוספת.

הוא מסכים עם הפרספקטיבה שסינגולריות טכנולוגית תוכל להתרחש בעשורים הקרובים — לפי חלק מההערכות, אפילו כבר בתוך 30 שנה. כלומר, מכונות יהיו אינטליגנטיות יותר מבני־האדם, יוכלו להתפתח בעצמן, וייתכן שאף לחסל ולתפוס את מקום האנושות.

יש סכנה כזאת. אולי אני לא אוכל לתת לך הערכת זמנים; אני כבר לא אהיה בסביבה אז, כך שאני לא אצטרך להתמודד עם ההשלכות של הסוגיה הזאת. אך בכל אופן, הדורות הבאים יהיו הרבה יותר אינטליגנטיים מאיתנו גם כן.

התפרסם לא מזמן מאמר בפייננשל טיימס, שבו הם שיערו איך ייראה עתיד פוסט־אנושי עבור העולם שלנו ועבור שאר הגלקסיות ("תתעודדו, העידן הפוסט־אנושי מפציע", מרטין ריס, 10 ביולי). במילים אחרות, ייתכן שהרובוטיקה תתפתח עד לרמה שתשתווה ואף תתפוס את מקומו של המוח הרך והרטוב שפיתחנו — כחלק מהביוספירה שקיימת ברובד של כ־22 קילומטר בין מעמקי האדמה והים לאוויר. זה נראה לנו בלתי־נתפס, כי אנחנו התפתחנו לאורך מיליוני שנים.

עם זאת, לרובוטים אינטליגנטיים עתידיים כאלה (או אנדרואידים דמויי־אדם), לפחות לאורך תקופה ממושכת, לא יהיו אותן רגישויות שיש לנו כדי לבחון ולהתמודד עם מצבים באותם מונחים כמונו. למשל, לוקחים רובוט כדי לחסל טרוריסט בבניין, והרובוט חייב לפעול לפי היגיון. הוא רואה את הטרוריסט סביב הקומה השלישית, והיגיון פורמלי חד־צדדי כלשהו עשוי בהחלט להוביל למסקנה שאין דרך אחרת אלא לפוצץ את הבניין ולהרוג את כל מי שנמצא בו. כך עשויים להיראות תהליכי החשיבה הפרימיטיביים שלהם.

זו סוגיה שהדורות הבאים יצטרכו להתמודד איתה, והם יהיו הרבה יותר אינטליגנטיים. התפקיד שלנו בזמן החיים שלנו הוא לנצח את המערכת הקפיטליסטית, להביא לימיה הראשונים של החברה הסוציאליסטית — למעבר מקפיטליזם לסוציאליזם בעזרת מדינת עובדים דמוקרטית — ולבסס את החברה הסוציאליסטית על רמת טכניקה גבוהה יותר מאשר בכל מקום בעולם כיום. על הבסיס הזה נצטרך להתמודד עם הבעיות (החברתיות, הסביבתיות) שייוותרו כירושה מהחברה הקפיטליסטית, ולכונן משק מתוכנן הרמוני. איך חברה סוציאליסטית תיראה במדויק אי־אפשר לתאר כרגע. אנחנו יכולים להעלות אזהרות נחוצות לגבי הבעיות שעל הפרק, אבל בו־זמנית, אנחנו גם אופטימיים לגבי היכולת של המין האנושי למצוא דרך להתמודד איתן.

באיזה אופן שינוי סוציאליסטי יעזור לשלוט בסיכונים הטכנולוגיים?

מי ישמור על השומרים? מי יפקח על המדענים? המין האנושי יצטרך לפתור את הסוגיות האלו דרך דיונים וויכוחים דמוקרטיים, שיכללו אסכולות שלמות של תיאורטיקנים.

המעמדות ייעלמו, המאבק המעמדי ייעלם, אבל זה לא אומר שזו תהיה חברה של "אוכלי לוטוס" (נהנתנים עצלנים) שנחים כל היום ורק אוכלים תמרים. יהיו עימותים ומאבקים עזים סביב רעיונות, כולל סביב הרעיון הזה של איזה סוג של חברה עתידית נחוץ.

האם לרובוטים תהיה אינטליגנציה גבוהה משלנו? מבחינה הגיונית אין סיבה לומר שלא. האם יהיו להם את הרגישות והרגשות שיש לנו? ובכן, אני לא פוסל את זה, אבל השאלה היא, האם הרובוטים ייכנסו להתנגשות עם המין האנושי או שנהיה מסוגלים לשתף פעולה איתם?

המילה רובוט מגיעה במקור ממילה עם משמעות דומה לעבד (מצ׳כית, "רובוטה" — עבודת צמיתים, עבודת פרך). אז האם העבדים שלנו ימרדו? האם יהיה ספרטקוס חדש? האם יהיה מרד עבדים חדש שיפיל את המין האנושי, או שנתפתח לצד אותן מכונות ביחסים הרמוניים ונכבוש את כוכבי־הלכת?