ב־13 בספטמבר 1993 נחתם בבית הלבן הסכם אוסלו א', מספר ימים אחרי הכרה הדדית היסטורית בין ממשלת ישראל לבין אש״ף.

כשההסכם הראשון נחתם, סקרי דעת קהל הצביעו על תמיכה גבוהה של מעל 60% משני צדי הסכסוך (ראו למשל את סקרי "מכון דחף" בקרב הציבור היהודי בישראל). ההסכם התקבל בתקווה מצד ההמונים הפלסטינים, שקיוו כי אחרי עשורים של כיבוש, ואחרי ההתקוממות של 1987, הם יזכו סוף־סוף למדינה עצמאית. עובדים וצעירים יהודים קיוו שההסכם מבשר פתיחה של אופק לשלום וסוף ל"חיים על החרב".

אולם לא צריך להיות מומחה גדול בפוליטיקה כדי להבין שהסכמי אוסלו, שכביכול היו אמורים להביא להסכם קבע בתוך 5 שנים, נכשלו. אז למה באמת זה קרה, למרות התמיכה הרחבה שהם זכו לה בהתחלה?

"האופציה הירדנית"

אחרי כיבוש הגדה המערבית ועזה ב־1967, המשטר הישראלי נקלע לדילמה. מצד אחד, הוא לא יכול היה לספח את השטחים על תושביהם, מחשש לאופי "היהודי והדמוקרטי" של המדינה. "טרנספר" במטרה לספח את השטחים עם מינימום תושבים — התוכנית שיושמה ב־1948 — היה עשוי להביא למלחמה אזורית נוספת. מצד שני, לא היתה לו שום כוונה לאפשר הקמה של מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים שנכבשו.

ממשלות ישראל מאז 1967 ניסו לחיות עם סתירה הזאת מבלי ליישב אותה. גם "העבודה" וגם "הליכוד" בנו התנחלויות בשטחים הכבושים כדי להבטיח שהם יסופחו לישראל בעתיד. ההמונים הפלסטינים הוחזקו תחת דיכוי כבד.

מבחינת ממשלות הליכוד בשנות ה־70׳–80׳, לא היה בכלל מה לדבר על ויתורים על "חבלי מולדת". ממשלות הליכוד אינן מכריזות על סיפוח מחשש להשלכות המדיניות וה"דמוגרפיות", אבל מתקדמות בכיוון הזה.

מבחינת מנהיגי "העבודה", ה"פתרון" המועדף עד לאינתיפאדה הראשונה היה "האופציה הירדנית". הרעיון, שנוסח כבר ב"תוכנית אלון" ב־1967, היה להעביר בחזרה לירדן את השטחים המאוכלסים בפלסטינים בגדה, ולהשאיר בשליטת ישראל גושי התנחלויות, את בקעת הירדן ואת מזרח ירושלים. מסמך כוונות שנועד להתחיל תהליך בכיוון הזה — "הסכם לונדון" — נחתם בשנת 1987 בין שמעון פרס, שהיה שר החוץ בממשלת שמיר, לבין מלך ירדן חוסיין. פרס ורבין קיוו לשווק את היוזמה הזאת בתור "פתרון" לסכסוך, כמובן מבלי לשאול לדעתם של ההמונים הפלסטינים, אבל שמיר חסם את היוזמה.

האינתיפאדה הראשונה

במשך קרוב ל־20 שנה אש״ף, דרך פעולות טרור בישראל ובעולם, והתדפקות על דלתות הדיקטטורים הערבים, הוביל את המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי לאפס הישגים.

המכות שאש״ף ספג במלחמת לבנון ב־1982, לצד העובדה שממשלת שמיר סירבה לכל ויתור מינימלי לטובת ההמונים הפלסטינים, הביאו את ההמונים הפלסטינים למסקנה שכדי להשתחרר מהכיבוש, דברים תלויים בהם. על הרקע הזה פרצה ב־1987 התקוממות פלסטינית המונית נגד הכיבוש, האינתיפאדה הראשונה.

האינתיפאדה היתה התקוממות המונית, שהצמיחה ועדות עממיות שתיאמו פעולות, ובהן הפגנות ושביתות המוניות ועימותים המוניים עם הצבא. ההתקוממות הכתה את המשטר הישראלי בהלם. גם צעדי דיכוי ברוטליים לא הצליחו לעצור אותה, כולל הקריאה של רבין, אז כשר הביטחון, "לשבור למפגינים את הידיים והרגליים".

ב־1988 מחשש שההתקוממות תגלוש לירדן, המלך חוסיין החליט להפסיק את פעילות ירדן בשטחי הגדה המערבית, שנועדה לחזק את השפעתו. ככה מתה גם ה"אופציה הירדנית" שפרס ורבין תלו בה תקוות רבות.

אחרי שהאינתיפאדה הבהירה שהשלטון הישראלי בשטחים לא יכול להימשך באותה צורה, ועל רקע המצב העולמי אחרי נפילת ברית־המועצות, שהפך את ארצות־הברית באותה התקופה למעצמת־על יחידה וחייב משטרים באזור להתקרב אליה, ועל רקע גוויעת האופציה הירדנית, נותרה דרך אחת פתוחה עבור המשטר הישראלי כדי לנסות לייצב את משטר הדיכוי הלאומי בשטחים — להכיר ביחסי הכוחות החדשים שנוצרו, ולנהל מו״מ עם גורמים פלסטיניים על ממשל עצמי פלסטיני בחלק משטחי הגדה ועזה.

הליכוד, מאובן בתפיסת "ארץ ישראל השלמה", בלם במשך שלטונו של שמיר בשנים 1988–1992 את התהליך הזה. חוסר המוצא שהליכוד הבטיח לציבור הישראלי על רקע התמשכות האינתיפאדה היה גורם מרכזי שהביא לירידה בכוחו של הליכוד ולניצחון של מפלגת העבודה בראשות רבין בבחירות 1992, על בסיס ההבטחה להגיע להסכם עם הפלסטינים בתוך חצי שנה עד שנה.

המטרה: "פחות ממדינה" פלסטינית

למרות עקשנותו, על שמיר נכפה באופן משפיל על־ידי ממשל בוש האב לקיים ועידת "שלום" בינלאומית במדריד ב־1991. בעקבות ועידת מדריד התחילו שיחות בין משלחת ישראלית ומשלחות של מדינות ערביות ומשלחת של מנהיגים פלסטינים מקומיים, בוושינגטון.

שמיר כמובן מרח ביהירות את השיחות הללו. אבל רבין, עם היבחרו בסוף 1992, המשיך את המו״מ בוושינגטון בכוונה להגיע להסדר של אוטונומיה פלסטינית מוגבלת על חלק משטחי הגדה. ביולי 1993 המו״מ התפוצץ, כשהמשלחת הישראלית לא הסכימה להתחייב שהאוטונומיה הפלסטינית תיהפך בהמשך למדינה. בשלב הזה, הכוונה של רבין היתה לכל היותר לאפשר לפלסטינים ניהול עצמי אזרחי מוגבל (לא כולל ביטחון וגבולות) בחלק מצומצם משטחי הגדה.

פיצוץ שיחות וושינגטון, לצד ההתחזקות בשטחים של תנועת חמאס (בהשפעת מספר גורמים, כולל חוסר ההצלחה של ההנהגות החילוניות להשיג ויתורים מישראל), הביאו את רבין לאמץ את מתווה אוסלו. מדובר במו״מ חשאי של ישראל עם אש״ף, שפרס בתור שר החוץ, וסגנו יוסי ביילין, קידמו בחשאי במקביל לשיחות וושינגטון. כך, רק כמה שבועות אחרי פיצוץ המו״מ בוושינגטון, נחתם הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן.

לא מדובר היה בהסכם שלום, לא מדובר היה בהסכם שמביא להקמת מדינה פלסטינית, ולא מדובר היה בהסכם בדבר סיום הכיבוש. מדובר היה בהסכם של הכרה הדדית בין ממשלת ישראל ואש״ף, הסכם להעברת שליטה חלקית לידי כוחותיו של ערפאת בעזה וביריחו (לכן ההסכם כונה "הסכם עזה ויריחו תחילה"), והיערכות מחודשת של הצבא הישראלי מסביב לערים אלו. בשאר השטחים, צה״ל נועד להישאר, אבל הסמכויות לגבי חינוך, רווחה וכו' הועברו לידי הרשות הפלסטינית (מאוחר יותר בהסכם אוסלו ב', הגדה חולקה ל־3 אזורים: לפי החלוקה המקורית — אזור A, 6% משטחי הגדה, עם שליטה פלסטינית מלאה, אזור B, כ־30% משטחי הגדה, עם שליטה פלסטינית אזרחית ושליטה ביטחונית ישראלית, ואזור C, שאר השטח, עם שליטה ישראלית מלאה). ההסכם גם קבע שבתוך 9 חודשים ייערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.

למעשה, היה מדובר בהיערכות מחודשת של הכיבוש, עם מתן סמכויות מינהל מוגבלות לרשות הפלסטינית, שנועדה לדכא את ההמונים הפלסטינים "בלי בג״צ בלי בצלם", כדבריו של רבין, ועם התחייבות של הממשלה הישראלית להגיע להסכם קבע על עתיד השטחים בתוך 5 שנים.

לפי פרוטוקול פריז, הנספח הכלכלי להסכמי אוסלו, שנחתם ב־1994, השליטה בכלכלה ובמעברי הגבול הפלסטיניים תישאר למעשה בידי ישראל, ולבעלי ההון הישראלים הובטח למעשה נתח משמעותי מהשוק הפלסטיני השבוי.

רבין הסביר לכנסת את תוכניתו בנאום שבו הציג את הסכם אוסלו ב' באוקטובר 1995, חודש לפני שנרצח. המטרה של ממשלתו בקידום ההסכמים, כפי שהסביר, היתה למנוע מצב של מדינה דו־לאומית באמצעות הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 67', תישמר "אחדות" ירושלים, יסופחו גושי ההתנחלויות וישראל תשלוט בבקעת הירדן. כמובן שתמיד יש לקחת התבטאויות של מנהיגים קפיטליסטים ולאומנים, כפי שרבין היה, בעירבון מוגבל, אבל במקרה הזה, את דבריו גיבתה התנהלותו במו״מ.

בניגוד לתפיסה המפורסמת, רבין לא עבר שום "מהפך", אלא המשיך בתנאים שונים את מדיניות הדיכוי הלאומי רבת השנים שלו. אם אי־אפשר לפתור את הבעיה ב"טרנספר", אם הדיכוי של ההתקוממות לא מספיק, אם האופציה הירדנית מתה, יש "פתרון" חדש: "פחות ממדינה" על חלקים מוגבלים משטחי הגדה, שתהיה כפופה לאינטרסים ולצרכים של המשטר הישראלי, שלא תשלוט בגבולות ובכלכלה של עצמה, ושתישלט על־ידי ממשלת בובות. אבל התוכנית הזאת נועדה לשרת את אותה המטרה: לאפשר לישראל לספח חלקים מהשטחים הפלסטיניים הכבושים ולהעביר את ה"טיפול" בפלסטינים לגורם אחר.

כדי לוודא שנתחים גדולים ככל הניתן מהגדה יסופחו לישראל, רבין המשיך לבנות בהתנחלויות. לפי דו״ח בצלם, בשנות כהונתו של רבין נבנו 9,850 אלף יחידות דיור חדשות בשטחים ומספר המתנחלים עלה מ־100 אלף ל־128 אלף (בצלם, גזל הקרקעות — מדיניות ישראל בגדה המערבית, 2002). למרות תעמולת ה"שלום" של ממשלת רבין, היא לא הפסיקה ליום אחד את המלחמה שלה בהמונים הפלסטינים דרך בנייה בהתנחלויות, סגרים, הבאת עובדים מהגרים מחו״ל שיחליפו עובדים פלסטינים בתוך ישראל, מעצרים, הריסות בתים וכו'.

ההסכמים מביאים לאסון

כבר בתוך כמה חודשים החלו הסכמי ה"שלום" להמיט אסונות על ההמונים הפלסטינים. בקושי חצי שנה אחרי החתימה על ההסכם הראשון, טבח מערת המכפלה שביצע הכהניסט ברוך גולדשטיין, בו נספו 29 פלסטינים, הביא את ממשלת רבין באופן ציני לענישה קולקטיבית דווקא כלפי הפלסטינים בחברון עם עוצר ארוך על השכונות הפלסטיניות. הטלת עוצר על ערים בגדה או על רצועת עזה נהפכה למדיניות קבועה של רבין, במטרה ללחוץ על ערפאת להיות תקיף יותר כלפי חמאס והג׳יהאד האסלאמי.

המשמעות היתה גם עלייה משמעותית באבטלה בשטחים. בפברואר 1995, אחרי הסגר שהוטל על השטחים בעקבות הפיגוע בבית־ליד, האבטלה בקרב פלסטינים עלתה מ־32% כמה חודשים קודם ל־51% בגדה ובעזה (57% בעזה, 48% בגדה). המשך הבנייה בהתנחלויות במקביל הביא לכך שבאותו החודש אחוזי התמיכה במו״מ עם ישראל בקרב הציבור הפלסטיני בשטחים הכבושים צנחו מכ־65% בספטמבר 1993 ל־14%. סדר־גודל של 81% התנגדו להמשך המו״מ באותן נסיבות.

תנועת חמאס הצליחה לגייס תמיכה מוגברת דרך ניצול ההתנגדות הגוברת להמשך המו״מ באותם התנאים. את פיגוע ההתאבדות הראשון חמאס אירגנה באפריל 1993, עוד לפני החתימה הרשמית על הסכם אוסלו הראשון, בתחומי הגדה המערבית. אך שנה לאחר מכן, בעקבות טבח מערכת המכפלה, ועל רקע הזעם הציבורי בקרב פלסטינים, היא יזמה שורה של פיגועי התאבדות קשים בתוך ישראל כנקמה על הטבח.

פיגועי ההתאבדות פגעו בתמיכה במו״מ גם בקרב הציבור הישראלי־יהודי. ביוני 1994 חשבו 63% מהיהודים שהממשלה צריכה לעצור את התהליך, אחוז כמעט זהה לאחוז התמיכה שנרשם בסמוך לחתימת ההסכם הראשון.

לאחר הפוגה מסוימת בפיגועי ההתאבדות, גל פיגועים נוסף בתחילת 1996, בעקבות ההתנקשות בפעיל החמאס יחיא עיאש, איפשר את הניצחון הדחוק של נתניהו בבחירות 1996, למרות הסלידה של שכבות רחבות מהליכוד בתקופה שלאחר רצח רבין. אבל התמיכה הציבורית הישראלית בהמשך של מו״מ נשארה משמעותית, ונתניהו לא יכול היה פשוט לבטל את ההסכמים, ולכן המשיך במו״מ, אבל תוך גרירת רגליים מכוונת — עובדה שהביאה להתפרצות מהומות מנהרת הכותל ב־1996.

"הקיצונים משני הצדדים"

רצח רבין על־ידי פעיל ימין קיצוני לא היה הגורם העיקרי שהביא לכישלון ההסכמים. גם לא פיגועי ההתאבדות או טבח מערת המכפלה. בהתחשב בתמיכה הגבוהה שהיתה תחילה משני צדי הסכסוך בקידום ההסכמים, גורמים אלה הולידו את המיתוס לפיו ההסכמים כשלו בגלל "הקיצונים משני הצדדים". גורמי ימין קיצוני ישראליים ופלסטיניים אכן השפיעו וערערו את התמיכה בהסכמים. אבל הם לא היו הגורמים המכריעים שמנעו את סיום הסכסוך. הבעיה הראשית היתה שלמשטר הישראלי לא היו שום יומרות להביא ל"שלום" שבו יש מדינה פלסטינית שוות זכויות וסיום לדיכוי הלאומי גם בתוך ישראל, אף שאלה חלק מהתנאים הבסיסיים ההכרחיים כדי להביא לסיום הסכסוך.

ההתנגדות להסכמים בקרב פלסטינים בשטחים הכבושים היתה בלתי נמנעת, על רקע המכות שההמונים הפלסטינים ספגו במהלך המו״מ. קיום של כוח שמאלי סוציאליסטי עם בסיס המוני בשטחים היה יכול לתרגם את האופוזיציה הבלתי נמנעת להסכמים למאבק המוני נוסף, אבל היעדר כוח כזה איפשר לחמאס להתחזק.

גם בלי ה"קיצונים משני הצדדים", המטרה של רבין, להביא להקמה של "פחות ממדינה", היתה מביאה לפיצוץ המו״מ בשלב מסוים. זו לא שאלה היפותטית. אחרי שממשלת נתניהו נפלה וברק עלה לשלטון, הוא ניסה "ללכת על כל הקופה" ולאלץ את ערפאת לחתום על "הסכם קבע". במו״מ בקמפ דיוויד בשנת 2000, "ההצעה הכי נדיבה אי־פעם של מנהיג ישראלי", כפי שההצעה של ברק לערפאת כונתה, כללה מדינה מפורזת שלא שולטת בגבולותיה, בלי שליטה בבקעת הירדן, עם גדה מפוצלת וקרועה על־ידי גושי התנחלויות ובלי פתרון לשאלת הפליטים. "הרבה פחות ממדינה". הסכסוך לא היה יכול להיפתר על בסיס כזה, כך שההסכמים הובילו בהכרח לפיצוץ הבא.

התפקיד של ערפאת ושל הרשות הפלסטינית

עם עליית רבין לשלטון, ערפאת היה חלש ומבודד. האינתיפאדה הראשונה דחקה אותו מעמדת ההנהגה של המאבק הפלסטיני. בינתיים בשטחים, כוחו של חמאס עלה בהדרגה. התמיכה של אש״ף בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ ב־1991 הביאה לקטיעת מקור המימון של הארגון מנסיכויות המפרץ.

אבל החשש של רבין ופרס שערפאת ישתמש בסמכות שלו כדי לחבל בכל אפיק אחר של מו״מ, והרצון "לסגור עסקה" עם מנהיג חזק שיוכל לספק את הסחורה ("בלי בג״צ ובלי בצלם"), היו בין הגורמים ששכנעו אותם לבסוף ללכת על מו״מ עם ערפאת.

כך, ערפאת, האויב המושבע של המשטר הישראלי, חזר לשטחים בהסכמת ישראל. בתמורה לאחיזה המחודשת בשטחים, ערפאת הסכים לוויתורים משמעותיים במסגרת הסכמי אוסלו, וגם ספג ביקורות רבות בתוך אש״ף.

למרות הרטוריקה האנטי־אימפריאליסטית של הנהגת הפת״ח, המשמעות של הסכמי אוסלו היתה שהיא משתלבת בסדר האזורי החדש, שכפוף לאינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי, ונהפכת לבעלת־ברית של המשטר הישראלי. הרשות הפלסטינית החדשה נשענה על שורה של זרועות ביטחון, שמטרתן לרסק כל אופוזיציה שעשויה להתעורר לשלטון הרשות ולהמשך הכיבוש הישראלי. בגלל זה ממשלת רבין "נתנה להם רובים".

סביב ההנהגה של פת״ח התפתחה שכבה של בורגנות ובעלי תפקידים בכירים במנגנון הרשות שהצליחו להתעשר בשנות ה־1990 מעסקים עם ישראל או משוד של כספי סיוע, בזמן שרוב ההמונים הפלסטינים חיים בתת־תנאים.

בניגוד לטענות של גורמים בממסד הישראלי שמנסים להסביר את הסירוב של ערפאת לחתום על ההסכם עם ברק בשנת 2000 בכך שערפאת אף פעם לא רצה מדינה, ההיפך הוא הנכון. הקמת מדינה פלסטינית היתה מציגה את הנהגת הפת״ח, לפחות לתקופה מסוימת, כגיבורת המאבק הפלסטיני. השיפור בעמדה הבינלאומית היה גם מחזק את עמדתם מול ישראל.

כל הגורמים הללו דחפו לכך שערפאת והשכבה שסביבו, שגורלם נקשר בהסכמי אוסלו, בהחלט התכוונו לעשות ויתורים משמעותיים על השאיפות הבסיסיות ותנאי החיים של ההמונים הפלסטינים בתמורה ל"פחות ממדינה".

אבל היו למנהיגי הפת״ח גם אינטרסים עצמאיים מאלה של המשטר הישראלי. בניגוד למשטר הישראלי, ערפאת היה צריך לבסס תמיכה בקרב ההמונים בשטחים. בגלל זה, הוא לא יכול היה פשוט לחתום על הסכם קמפ־דיוויד, שהיה נתפס בשטחים כהסכם בגידה. אחרי שהוא דחה את ההצעה של ברק, ערפאת עוד ניסה לשפץ את הנוסחה של ברק כדי להציל את תהליך אוסלו, אבל הדינמיקה של האינתיפאדה השנייה כבר לא היתה בשליטתו. בעוד שבתקופות שונות הוא ככל הנראה איפשר ועודד בעצמו פעולות טרור, בין אם של הימין האסלאמיסטי ובין אם של הפת״ח, כאמצעי לחץ מול ישראל וכדי לקנות תמיכה בקרב הפת״ח וחלקים בציבור הפלסטיני, מטרתו העיקרית היתה להרחיב ולחזק את שלטון הרשות, שבסופו של דבר היה תלוי בשיתוף־הפעולה עם ישראל.

הסכמי אוסלו והשמאל

הסכמי אוסלו יצרו תחילה ציפיות גדולות. אבל התקוות הללו, כפי שחברינו בארגון ה־CWI הסבירו ישר אחרי החתימה על ההסכמים, עמדו להתנפץ ולהיהפך לאופוזיציה להסכמים. התפקיד של כוחות שמאליים במצב הזה היה להסביר את האופי האמיתי והמטרות של ההסכמים, גם בזמן שההסכמים זכו לתמיכה רחבה, כדי להביא לכך שההתנגדות הבלתי נמנעת אליהם לא תנוצל על־ידי גורמי ימין, אלא תתועל למאבק המוני משני צדי הסכסוך נגד הכיבוש וההתנחלויות ולמען שלום.

בישראל, חד״ש תמכה בזמנו באופן שגוי בהסכמי אוסלו, ולמרבה הצער ממשיכה להחזיק בעמדה זו. סיעתה בכנסת תמכה אז בממשלת המיעוט של העבודה ומרצ, אחרי שש״ס פרשה מהממשלה בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו, ולמעשה איפשרה את המשך המו״מ.

מזכירות חד״ש טענה אז כי הסכמי אוסלו הם "צעד ראשון בדרך לסיום הכיבוש השטחים, כולל מזרח־ירושלים, ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל", בניגוד להתפתחויות בשטח ולעדויות של רבין עצמו. המטרה של חד״ש היתה לתת לממשלת רבין אשראי מדיני כל עוד הוא מתקדם בתהליך, כדי למנוע חזרה של ממשלת הליכוד, ובמטרה לדחוף את הממשלה ללכת להסדר כולל.

אבל ממשלת רבין לא רצתה ולא היתה מסוגלת להגיע ל"הסדר כולל", ולמעשה הובילה התקפות קשות על ההמונים הפלסטינים, לצד התקפות ניאו־ליברליות על מעמד העובדים הישראלי. בתמורה לוויתורים קטנים שחד״ש השיגה מרבין, שלא שינו את המדיניות העיקרית של הממשלה, כמו הפסקת הבנייה בהתנחלות הר־חומה (בזמן שהממשלה ממשיכה לבנות בהתנחלויות אחרות, וכשעצם הרצון לבנות בהר־חומה מעיד על הכוונות האמיתיות של רבין), חד״ש ויתרה על המאמץ להציג אזהרות וביקורת חדה משמאל על ההסכמים, שנועדו באופן בלתי נמנע לקרוס.

קו עקרוני כזה היה יכול להיהפך לנקודת התייחסות חשובה עבור חלקים מסוימים בציבור הישראלי והיה יכול לעזור לחשוף את הממשלה ולהבהיר את הצורך בבניית מאבק שיפעיל לחץ לסיום אמיתי של הכיבוש וההתנחלויות, כחלק מהמאבק לשלום.

הלקח הזה נותר רלוונטי, כדי להימנע מפיזור אשליות סביב האפשרות שניסיון עתידי של ממשלת "מרכז־שמאל" לחזור למתווה דומה לאוסלו יוכל להוביל לפתרון הסכסוך.

איך יושג פתרון?

התקוות שנתלו בהסכמי אוסלו התנפצו בגלים קשים של אלימות ושפיכות דמים. בשורה התחתונה, הסכמי אוסלו נכשלו כי למעמד השליט הישראלי אין אינטרס לאפשר שלום שוויוני שמחסל לחלוטין את כל ההיבטים של הדיכוי הלאומי של הפלסטינים. חוסר היכולת של המעמד השליט הישראלי לפתור את הסכסוך נובע מהתנגשות חזיתית בין השאיפות שלו לבין אלו של ההמונים הפלסטינים. האחרונים רוצים לחיות בלי דיכוי לאומי, ורוצים פרנסה ורווחה. הראשון לא רוצה ולא יכול לספק את זה.

כיום, מול מדיניות "ניהול הסכסוך" והסיפוח הזוחל של שטחי C, גם ממשלה בראשות ה"עבודה" לא תשנה לחלוטין את התמונה. סביר להניח שכניסה של ממשלת "מרכז־שמאל" למו״מ עם הרשות תסתיים בפיצוץ, כאשר השאיפות הבסיסיות של ההמונים הפלסטינים והציפיות שיתפתחו יתרסקו אל מול מה שממשלה כזאת תהיה מוכנה לספק. על רקע חוסר היציבות האזורי, ממשלה היפותטית כזו תהיה מוכנה כנראה לתת פחות ממה שרבין או ברק או אולמרט התכוונו לתת, אבל אפילו אם היא תצליח להשיג הסכם כלשהו, מדובר יהיה בהסכם שברירי שימשיך את הדיכוי הלאומי של הפלסטינים ובהכרח יקרוס.

ההנהגה של הפת״ח כיום משותקת, ולא מסוגלת לגרום לממשלה הישראלית לספק אפילו ויתורים קלים במשטר הכיבוש. היא חוששת שכל תזוזה שלה לכיוון של מאבק תיענה בצעדי ענישה מצד ישראל, או שתזרז מאבק המוני שיוציא את מושכות המאבק לשחרור לאומי מהידיים שלה. ה"תשובות" של חמאס למצב הן פעולות טרור חסרות הבחנה שרק מחריפות את הקיטוב הלאומי.

אף אחד מהכוחות הפוליטיים המרכזיים בישראל ובשטחים לא מסוגל לספק פתרון לסכסוך, שיבטיח ביטחון, שלום וגם פרנסה ורווחה לעובדים ולצעירים, הפלסטינים וגם הישראלים. כל הגורמים שהביאו לכישלון הסכמי אוסלו עדיין קיימים ואף התחזקו: המשטר הישראלי פחות נכון לוויתורים, מספר המתנחלים יותר מהוכפל מאז ימיו של רבין, הגדה ועזה מפוצלות, האינתיפאדה השנייה הובילה להליכה חדה ימינה בחברה הישראלית, ובשטחים, הריסוק של האינתיפאדה השנייה הביא דור שלם לייאוש מכל אפשרות לפתרון — ייאוש שרק בשנים האחרונות שכבה חדשה של צעירים מתחילה להתגבר עליו.

ההתקדמות המשמעותית היחידה במאבק הפלסטיני הושגה בעקבות ההתקוממות ההמונית של 1987. "אביב פלסטיני" של תנועה המונית הכרחי כעת כדי לשבור את הקיפאון, ולהכריח את המשטר הישראלי לספק ויתורים משמעותיים.

הסכמי אוסלו הראו שכאשר למעמד העובדים הישראלי היה נראה שיש סיכוי אמיתי לשלום, חלקים רחבים מתוכו תמכו ב"תהליך שלום". האינתיפאדה הראשונה היתה גורם חשוב ששכנע גם שכבות משמעותיות בציבור היהודי שאין להן אינטרס בהמשך הכיבוש. גם בישראל נותרה על הפרק המשימה החיונית של בניית המאבק נגד המשך כיבוש השטחים וההתנחלויות, כחלק ממאבק רחב יותר, של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, למען שתי מדינות סוציאליסטיות ודמוקרטיות, שוות־זכויות, ולמען מזרח תיכון סוציאליסטי ושלום אזורי.