socialism.org.il
שביתת המורים בגדה המערבית
מאבק המורים מצביע על הדרך קדימה למאבק בכיבוש ולצדק חברתי
במשך כחודש המורים הפלסטינים שיתקו את מערכת החינוך הציבורית בגדה, והגיעו להישגים חלקיים למרות דיכוי מצד הרשות ■ מה השביתה מלמדת על היכולת לקדם מאבק לשלום וצדק חברתי?
אור דר
27.03.2016 17:35

ב־10 בפברואר ארגון המורים בגדה המערבית הכריז על שביתה בבתי הספר הציבוריים, בדרישה ליישום של הסכם השכר שנחתם בשנת 2013 בין הארגון לרשות הפלסטינית ולא יושם עד כה. המאבק, שהתחיל בעיצומים וצעדי שביתה חלקיים, התפתח במהרה לאחד המאבקים המשמעותיים ביותר בשטחים הפלסטיניים הכבושים בשנים האחרונות, עם הפגנות של עשרות אלפי מורים ותלמידים ותמיכה ציבורית רחבה.

השכר ההתחלתי של מורה בבתי ספר ציבורי של הרשות הוא 1,700 שקל ועם השלמות נוספות הוא מגיע ל־2,400 שקל — שכר שלא מאפשר לפרנס משפחה. השכר הממוצע של מורה עומד על כ־3,000 ש״ח. חלק מהמורים והמורות נאלצים לעבוד בעבודות נוספות, במסעדות, דוכני פלאפל, כנהגי מונית וכו׳. אחת הדרישות המרכזיות של המורים היא להעלות משמעותית את שכר הבסיס ולאפשר שיפור בשכר עם צבירת הוותק.

מאבק למען ארגון עובדים דמוקרטי

הדרישות של המורים זכו ליחס מזלזל מצד ממשלת הרשות ברמאללה. לפי דיווחים, ראש הממשלה, ראמי חמדאללה, אמר שהוא ייענה לדרישות המורים "כאשר נמצא נפט וגז בעזה ורמאללה". הרשות והפת״ח ניסו גם להפיץ את הטענה השקרית לפיה השביתה מובלת מאחורי הקלעים על־ידי חמאס במטרה להפיל את נשיא הרשות מחמוד עבאס. המורים הכחישו את הטענה השקרית והדגישו כי הם נלחמים למען פרנסה וחיים בכבוד.

אחת הדרישות המרכזיות של המורים היא להעלות משמעותית את שכר הבסיס ולאפשר שיפור בשכר עם צבירת הוותק

כבר מהיום הראשון של השביתה המורים לא היו מרוצים מהדרך שבה ראשי האיגוד ניהלו את המאבק. אחד המורים השובתים בשכם, בשאר דוואבשה, אמר לאתר הפלסטיני "מען" ב־11.2, יום אחרי שהתחילה השביתה, כי "אחמד סוהיל [ראש האיגוד] לא מייצג אותנו והממשלה צוחקת על המורים... ועכשיו סוהיל החליט לבטל את השביתה תמורת הבטחת הממשלה להוסיף 20 שקלים למשכרות שלנו. זאת בושה, סוהיל צריך להסתלק".

הגורמים האלה הביאו להתפרצות משמעותית של זעם מצד המורים, שהתבטאה בהפגנה אדירה של כ־20,000 מורות ומורים ברמאללה, ב־16 בפברואר. בנוסף, המורים קראו לפטר את ראשי האיגוד, הנאמנים להנהגת הפת״ח יותר מאשר למורים, ולערוך בחירות דמוקרטיות באיגוד.

בתגובה, ממשלת הרשות ניסתה להפחיד את השובתים באמצעות מעצר של 22 מורים, ולנצל את האפקט שהם קיוו שייווצר כדי לסיים את השביתה בחתימת הסכם עם ההנהגה המושחתת של האיגוד. אבל המהלך של הרשות לא הצליח. המורות והמורים מהשטח דחו לחלוטין את ההסכם שהנהגת האיגוד חתמה עם הרשות. הנהגת האיגוד נאלצה להתפטר והשביתה המשיכה בהנהגת ועדות שביתה עצמאיות שהוקמו בבתי הספר.

התשובה של הרשות — דיכוי

להפגנה הגדולה הבאה, שנערכה שבוע לאחר מכן, הרשות נערכה בסדרה של צעדים אנטי־דמוקרטיים. לצד המחסומים של צה״ל הוקמו מחסומים נוספים של מנגנוני הביטחון של הרשות ברחבי הגדה. אוטובוסים שהסיעו מורים אולצו לחזור על עקבותיהם והמשטרה איימה על נהגי מוניות וחברות אוטובוסים כי רישיונם יישלל אם יסיעו מורים. אבל הצעדים האלה לא עצרו מורים נחושים שהגיעו לרמאללה בכוחות עצמם, ובמקום נערכה הפגנת אלפים.

הרשות לא בחלה באמצעים נוספים כדי לפגוע בשביתה. לפי דיווחים, בריונים איימו על מורים שובתים בחלק מהערים והכפרים. אחת המורות המזוהות עם השביתה בחברון אף הותקפה בגז מדמיע, ויריות נורו על מכוניתו של מורה נוסף.

הרשות הפלסטינית על מנגנוני הביטחון שלה הוקמה במסגרת הסכמי אוסלו כגרעין של מדינת משטרה. המנגנונים נועדו מראש לדכא מאבקים של ההמונים הפלסטינים, כולל מאבקי עובדים, "בלי בג״צ ובלי בצלם". לכן זה גם לא מפתיע שהרשות פעלה נגד המורים השובתים בשיטות דומות לאלו של הדיקטטורה של הכיבוש. בשכם ככל הנראה הרשות נתנה הנחייה לאפשר אסיפות פומביות רק באישור של 48 שעות מראש, בשחזור של צו מתקופת הכיבוש הצבאי הישראלי הישיר. גם חסימת אוטובוסים מלהגיע להפגנות היא שיטה שאומצה ממשטרת ישראל: כך למשל נהגה המשטרה כלפי הפגנות נגד תוכנית פראוור בנגב. כך גם המעצרים של מארגני הפגנות, שיטה שממשלות ישראליות נוקטות בישראל ובשטחים.

תמיכה ציבורית גבוהה בשביתה

למרות הניסיונות של הרשות לבודד את השביתה ולהסית נגד השובתים, לפי סקר של מכון המחקר הערבי למחקר ופיתוח, כ־84% מהציבור הפלסטיני תמכו בה במידה רבה או חלקית. אחוז דומה התנגדו לצעדי הדיכוי של הרשות. לחלק מההפגנות גם הצטרפה שכבה של נוער וצעירים פלסטינים. על הרקע הזה הרשות לא יכלה פשוט לסיים את השביתה בכוח, בלי להסתכן בהסלמה משמעותית של המאבק.

גם איומים בצעדים משפטיים נגד מורים שובתים לא הצליחו לסיים את השביתה, ואבו־מאזן נאלץ להצהיר כי ההסכם שנחתם ב־2013 יכובד ושכר המורים יעלה ב־10% בתחילת שנת הלימודים של 2017–2018, בנוסף לשיפור בשכר בארבע פעימות עד ספטמבר, וכי ייערכו בחירות למוסדות איגוד המורים.

למרות ההישג החלקי, ככל הנראה החשש שהמצב רוח הציבורי כלפי השביתה המתארכת יופנה כנגד השובתים, והיעדר אפיקי הסלמה משמעותיים על הפרק — כמו למשל הרחבת השביתה לכל עובדי הרשות — הביאו את המורים להכריז על השהיית השביתה לשבוע כדי לבחון את הצעת ממשלת הרשות.

למרות הניסיונות של הרשות לבודד את השביתה ולהסית נגד השובתים, לפי סקר של מכון המחקר הערבי למחקר ופיתוח, כ־84% מהציבור הפלסטיני תמכו בה במידה רבה או חלקית

אבל המאבק על פרנסה ועל דמוקרטיה באיגוד רחוק מלהסתיים. לאחר שבוע וחצי שבמהלכם השביתה הושהתה, ב־22 במרץ אורגנה הפגנה נוספת ברמאללה ושביתת אזהרה של יום אחד בדרישה לארגן בחירות חופשיות לאיגוד ובעד הזכות של כל מורה לבחור ולהיבחר. אחד המורים הסביר בהפגנה בשיחה לערוץ "ווטן": "הופתענו מחדש שלאחר התפטרות [הנהגת] התאחדות המורים פתאום הם מקימים אותה מחדש. בלי ליידע אותנו בכלל, אנחנו לא יודעים אפילו מי הם הנציגים שאמורים לייצג אותנו". בנוסף, המורים דורשים לשחרר כמה מעמיתיהם שנעצרו במהלך השביתה ועדיין לא שוחררו, ולבטל את הדרישה של משרד החינוך הפלסטיני "לפצות" על השביתה על־ידי לימוד גם בימי שבת.

כלכלה תחת כיבוש

אחד המורים השובתים אמר לסוכנות הידיעות הפלסטינית מען, כי "הרשות אומרת כי 'אין לנו מספיק משאבים, אנחנו חיים תחת כיבוש'. אבל אם לחיות תחת כיבוש מצריך לשלם מחיר גבוה, כולנו צריכים לשלם אותו, ולא רק המורים".

אבל לא כולם משלמים את אותו מחיר. רוב העובדים והצעירים הפלסטינים חיים חיי דוחק ונלחמים כדי לסיים את החודש. שיעור האבטלה בשטחים (הגדה והרצועה יחד) עומד על 25.8%, ואבטלת הצעירים עומדת על 41.7%. התוצר לנפש בשטחים קטן פי 15 מהתוצר לנפש בישראל (פי 12.6 במונחי כוח קנייה). אך עם זאת, בכירי הרשות והשכבה המושחתת שסביבה חיים חיי מותרות יחסיים גם בצל הכיבוש. לכן גם אין לשכבה הזאת אינטרס להוביל מאבק משמעותי נגד הכיבוש — מאבק שיסכן גם את העמדה שלה.

סעיף ההוצאה הכי גבוה של הרשות, כשליש מתוך תקציב זעום העומד על 4.25 מיליארד דולר לשנת 2016, מופנה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים. עובדה זו הגבירה את הזעם של המורים, שמשתכרים פחות מאנשי מנגנוני הביטחון. מנגנוני הביטחון עוסקים בתיאום של הסדרי הכיבוש מול הממשלה הישראלית, במעצרים של יריבים פוליטיים של הרשות וגם בבלימת הפגנות נגד הדיקטטורה של הכיבוש. אותם מנגנוני ביטחון לא מתיימרים אפילו לספק הגנה לתושבים פלסטינים נגד תקיפות של הצבא והמתנחלים. התפקיד הזה של מנגנוני הביטחון מגביר את הזעם של שכבות רחבות נגד הרשות.

אי אפשר להשיג צדק חברתי לעובדים הפלסטינים תחת תנאים של כיבוש

הרשות הפלסטינית היא כמובן לא מדינה, בעלת ריבונות ושליטה על הכלכלה שלה. מדיניות מכוונת מצד ממשלות ישראל מביאה לריסוק של הכלכלה הפלסטינית — הפקעת קרקעות עבור בניית התנחלויות, גירוש והריסות בתים בשטחי C, פשיטות, מעצרים, סגירת מפעלים משיקולים "ביטחוניים", מניעת פיתוח כלכלי והקפאת כספי מסים פלסטיניים.

עם תקציב של 4.25 מיליארד דולר, ששליש ממנו מורכב מתרומות זרות, שיורדות בשנים האחרונות, וכאשר כספי המכס של הרשות נגבים בידי ממשלת ישראל, ברור שמרחב התמרון הכלכלי של הרשות הוא באמת מצומצם. לא אחת הרשות נאלצה לשלם משכורות חלקיות לעובדיה בגלל מחסור בכספים. אי־אפשר להשיג צדק חברתי לעובדים הפלסטינים תחת תנאים של כיבוש.

הדרך קדימה

שלטון הכיבוש מרסק את כלכלת השטחים, וכופה למעשה חיי עוני, אבטלה ודוחק על ההמונים הפלסטינים, לצד אמצעי דיכוי ברוטליים נוספים. צעירים שיוצאים להפגין ולהפר את ה"סדר" של הכיבוש נתקלים ביד קשה של ממשלת ישראל, שכוללת דיכוי אלים של הפגנות, כולל בירי חי, וצעדי ענישה קולקטיביים שכוללים בין היתר כתרים ועוצרים על יישובים שלמים.

הרשות הפלסטינית שנשלטת על־ידי הפת״ח לא מציעה להמוני העובדים והצעירים הפלסטינים דרך להתנער מהתנאים האלה. שביתת המורים התרחשה אחרי תקופה ארוכה של ירידה משמעותית בתמיכה ברשות. כך, רק 29% מהפלסטינים סבורים שהדרך הדיפלומטית של אבו־מאזן יכולה להביא לשיפור במצב. הייאוש העמוק שמדיניות "היד המושטת לשלום" של ממשלת נתניהו יוצרת בשטחים, לצד היעדר אפיק פעולה אחר שנראה אפקטיבי כרגע להמונים הפלסטינים, יוצרים את התופעה ההרסנית של פיגועי הדקירה, הירי והדריסה של החודשים האחרונים.

השביתה של המורים יכולה להצביע על המוצא מהמצב הזה. עשרות אלפי מורים שמשתקים את מערכת החינוך ומשתתפים בהפגנות המוניות, צעירים שמצטרפים להפגנות בתמונות הנראות כלקוחות מכיכר תחריר בקהיר, מצביעות על דרך אפקטיבית להיאבק בכיבוש, בהתנחלויות, במצור ועבור שלום.

הפגנות, שביתות וצעדות המוניות של עובדים וצעירים פלסטינים נגד הדיקטטורה של הכיבוש יוכלו לאתגר את משטר הכיבוש וההתנחלויות וגם להתחיל לשבור את חומות ההסתה והשקרים של ממשלת נתניהו, שמנסה להציג כל ניסיון של ההמונים הפלסטינים להיאבק בדיכוי שלהם כסכנה ביטחונית.

קידום של שיתוף פעולה בין ארגוני העובדים הפלסטיניים, ועדות עממיות וועדות הגנה עצמית שקמו באחרונה בכפרים פלסטיניים, יוכלו ליצור כוח שיוכל לקדם בנייה של מאבק המוני נגד המגבלות הכלכליות שממשלת נתניהו מטילה על השטחים, נגד השחיתות והשליטה האנטי־דמוקרטית של הרשות, ונגד הכיבוש וההתנחלויות.

בזמן שמדיניות "ניהול הסכסוך" של נתניהו מביאה את האזור להתלקחות הרסנית, התפתחות כזאת היא הכרחית כדי להצביע על מוצא שיאפשר חיי רווחה, שלום וביטחון לפלסטינים ולישראלים. לכן ארגוני העובדים, הסטודנטים והארגונים החברתיים בישראל צריכים לתמוך בדרישות של המורים הפלסטינים ובכל התארגנות כזאת שמטרתה לסיים את הכיבוש וההתנחלויות ולהשיג צדק חברתי.