אנחנו מביאים כאן את גילוי־הדעת שפירסמו ביום רביעי (9.11) שותפינו מתנועת ‘אלטרנטיבה סוציאליסטית’ בארה״ב בתגובה לניצחון טראמפ. מיד עם פרסום תוצאות האמת הם אירגנו צעדות מחאה המוניות ואסיפות ברחבי ארה״ב. עשרות אלפים השתתפו בהתראה של שעות ספורות.

בארה״ב וברחבי העולם המונים התעוררו לאחד המהפכים הפוליטיים המטלטלים ביותר בעשורים האחרונים עם ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות. בכך הגיעה לשיאה מערכת בחירות שבה המוני אמריקאים יצאו נגד הממסד הפוליטי ונגד השלכותיהן ההרסניות של הגלובליזציה הקפיטליסטית ושל המדיניות הניאו־ליברלית. המגמה הזאת קיבלה ביטוי משמאל, עם הקמפין של ברני סנדרס שעורר לפעולה מיליונים למען "מהפכה פוליטית נגד מעמד המיליארדרים", וגם, באופן מעוות, מימין, עם הקמפיין של טראמפ.

אלא שטראמפ לא רק התחפש למגנם של "הגברים והנשים הנשכחים" בקהילות מעמד העובדים. הוא גם הריץ את אחד הקמפיינים הכי צרי־אופקים ושוביניסטיים במופגן של מועמד כלשהו מטעם מפלגה גדולה בארה״ב בעידן שלנו. הוא יצר מרחב ציבורי שאיפשר ללאומנים־לבנים ולפעילי "עליונות לבנה" לצאת מהחורים שלהם ולנסות להגיע לשכבות מנוכרות של עובדים וצעירים לבנים. מדובר בהתפתחות מסוכנת מאוד.

עם זאת, אנחנו דוחים לחלוטין את הרעיון — שפרשנים ליברלים דוחפים נמרצות, בניסיון להסיט את תשומת־הלב מהכישלון המהדהד של המפלגה הדמוקרטית — שהתוצאה ממחישה לכאורה שחלק הארי של מעמד העובדים הלבן שותף לגזענות ולשנאת הזרים של טראמפ. למעשה, לפי הנתונים הזמינים בשעת כתיבת המאמר (ספירת הקולות נמשכת), הילרי קלינטון ניצחה בפער קטן במספר הקולות ברמה הארצית. טראמפ גרף רק 47.5% מהקולות, ואילו עשרות מיליונים מקרב השכבות העניות והמרוסקות ביותר לא הצביעו כלל.

ההצבעה עבור טראמפ היתה בראש ובראשונה הצבעה נגד קלינטון והממסד; הצבעה למען "סוכן שינוי" נגד נציגה מובהקת של הסטטוס־קוו של שלטון ההון. רבים נענו בחיוב להתקפותיו על "המערכת המכורה" ועל התאגידים שמעבירים מישרות לחו״ל. באופן טרגי היתה חסרה אפשרות בחירה ברורה משמאל שתציע אלטרנטיבה למלכודת־הדבש של הפופוליזם הימני.

תנועת אלטרנטיבה סוציאליסטית ניצבת יחד עם מיליוני הנשים שמביטות בשאט־נפש על ניצחונו של שונא־נשים מובהק ובצדק רואות בכך צעד אחורה; עם הלטינים שחוששים כעת מהסלמה חסרת־תקדים בגירושים ההמוניים של עובדים בלתי מורשים; ועם מוסלמים ואפרו־אמריקאים שחוששים שנאומי ההסתה של טראמפ יתדלקו עוד אלימות והתעצמות של כוחות ימין קיצוני.

מיד עם פרסום התוצאות קראנו להפגנות מחאה נגד טראמפ ברחבי הארץ כדי לחזק את המסר שמוכרחים לעמוד יחד ולהיערך להתנגדות להתקפות הימין. ביממה האחרונה אנחנו מוצפים בפניות ובבקשות להצטרפות לארגון שלנו. כדי שבשנת 2020 לא נצטרך להתמודד שוב עם עוד אסון נוסח טראמפ, מוכרחים לבנות היום חלופה פוליטית של ממש עבור ה־99% מול המפלגות שבשליטת ההון והימין.

הלם במעמד השליט

חשוב לציין שתוצאת הבחירות לנשיאות לא היתה הלם רק עבור עשרות מיליוני עובדים, נשים, מהגרים, כהי־עור (people of color) ולהט״ב אלא גם — מסיבות שונות למדי — עבור האליטה השלטת בארה״ב.

מבחינת רוב המעמד השליט הסגנון והמזג של טראמפ הופכים אותו ל"בלתי כשיר למשול". לגישת הבריון השכונתי שלו, עם ההשפלות הפומביות של יריבים והציוצים הזדוניים בטוויטר בתגובה לכל מה שנתפס כעלבון, יש יותר במשותף עם רודנים "חזקים" ב"מדינות כושלות". אפילו ג’ורג’ בוש הבן לא היה גאה כמו טראמפ בבורותו בכל הנוגע ליחסים הבינלאומיים. כך שבמעמד השליט חוששים שממשל טראמפ עשוי להסב פגיעה משמעותית לאינטרסים של הקפיטליזם האמריקאי ברמה הבינלאומית, בתקופה שבה כוחו של האימפריאליזם האמריקאי פוחת, בפרט במזרח התיכון ובאסיה, שעה שהוא מאותגר על־ידי רוסיה ובמיוחד על־ידי אימפריאליזם סיני שהולך ונעשה תקיף יותר.

טראמפ הביע במהלך קמפיין הבחירות התנגדות קולנית להסכמי סחר חופשי ולדוקטרינות הכלכליות הקפיטליסטיות שמשלו בכיפה בארבעים השנים האחרונות. הזרם המרכזי במעמד השליט מתנגד בחריפות לרטוריקה הזאת. אך המציאות היא שתהליך הגלובליזציה נתקע. מנוע הסחר שלו נכנס חלקית להילוך אחורי. ישנן כמה מקבילות בין ההצבעה עבור טראמפ להצבעת הברקזיט בבריטניה לעזיבת האיחוד האירופי מוקדם יותר השנה, שגם שיקפה דחייה מסיבית של הגלובליזציה ושל הניאו־ליברליזם מצד מעמד העובדים.

עניין נוסף שמעורר דאגה במעמד השליט הוא האפשרות שהצורות הבוטות של הגזענות, שנאת הזרים ושנאת הנשים שמקדם טראמפ יציתו פיצוץ חברתי בארה״ב. אין ספק שהמציאות תאשר את חששותיהם בהקשר הזה.

ברמה עמוקה יותר, אולי ההיבט המזעזע ביותר של תוצאות הבחירות מבחינת האליטה השלטת — כולל הדירקטוריונים, הממסד הפוליטי ואמצעי התקשורת הקפיטליסטית שמשרתים אותם — הוא שהאופן בו הם שלטו עד היום בפוליטיקה האמריקאית באמצעות המערכת הדו־מפלגתית עלה על שרטון.

במערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, הפריימריז בשתי המפלגות הגדולות שימשו כדי להיפטר ממועמדים שאינם מקובלים מבחינת האינטרסים של התאגידים הגדולים. לאחר מכן, ציבור הבוחרים נותר עם הבחירה בין שני מועמדים "בדוקים". אף שהאליטה התאגידית עשויה היתה להעדיף משמעותית מועמד כזה או אחר, הם היו מסוגלים לחיות עם כל אחד מהשניים. הציבור הרחב נותר אז עם הבחירה בין אפשרות "הרע במיעוטו" לבין הצבעה עבור מועמדי מפלגה שלישית ללא כל סיכוי לנצח.

כל זה השתנה ב־2016. תחילה סנדרס גייס 220 מיליון דולר מבלי לקחת אגורה מאמריקה התאגידית, והגיע קרוב מאוד לניצחון מול קלינטון בפריימריז המכורים של המפלגה הדמוקרטית. טראמפ במידה רבה הוחרם על־ידי "מעמד התורמים", ושני הנשיאים הרפובליקנים האחרונים והמועמד הרפובליקני הקודם התנערו ממנו מפורשות באופן פומבי.

הדמוקרטים הלכו על משחק מסוכן — והפסידו

העובדה שמערכת הבחירות הזאת הולידה מירוץ בין שני המועמדים הכי לא פופולריים מטעם המפלגות הגדולות בעת המודרנית היא עדיין לא פחות ממדהימה. מדגמי יציאה מהקלפיות הראו ש־61% מהמצביעים החזיקו בתפיסה שלילית ביחס לטראמפ ו־54% אמרו את אותו הדבר לגבי קלינטון.

הוועד הארצי של המפלגה הדמוקרטית (DNC) עשה כל שביכולתו במהלך הפריימריז כדי להטות את הסיכויים לטובת המועמדת המועדפת על ממסד המפלגה, קלינטון, בהתמודדות מול סנדרס — שהסקרים הראו בעקביות שהוא משיג תוצאות טובות הרבה יותר מול טראמפ. העובדה הזאת מדגישה שנתח משמעותי מהציבור שהצביע לבסוף עבור טראמפ היה פתוח לטיעונים מנקודת מבט מעמדית נגד הכוח של וול־סטריט וסדר־היום של הסכמי הסחר החופשי, ולמען שכר מינימום של 15 דולר לשעה, השכלה גבוהה בחינם, ביטוח בריאות ציבורי והשקעה מסיבית בתשתיות ירוקות. אלא שהאמת היא שהנהגת המפלגה הדמוקרטית העדיפה להפסיד את הבחירות מאשר להיות כבולה לתוכנית שבאמת פנתה לאינטרסים של אנשים עובדים ועניים.

באופן מביש, רוב מנהיגי איגודי העובדים הטילו את תמיכתם ומיליוני דולרים לטובת הקמפיין של קלינטון בפריימריז, אף ששכבה חשובה של פעילי איגודים ומספר איגודים ארציים התגייסו לטובת סנדרס. הנהגת האיגודים עזרה למעשה לחזק את המועמדת של וול־סטריט כנגד מועמד שקידם קמפיין פרו־עובדים.

קלינטון צלעה אל הבחירות הכלליות כמועמדת תאגידית עם תדמית הרוסה. מה שקיבל את מירב תשומת־הלב בתקשורת היה פרשת המיילים של מחלקת המדינה. אך החשיפות המתמשכות של וויקיליקס גם אימתו בפרטים וחידדו את התמונה שסנדרס צייר בפריימריז: קלינטון פעלה בשירות וול־סטריט ואמרה דבר אחד בנאומים פרטיים לבנקאים שהעבירו לה מיליונים ודבר אחר לציבור.

אפולוגטים ליברלים יחפשו להאשים בניצחונו של טראמפ את מעמד העובדים הלבן, את תומכי סנדרס או אפילו את מצביעי ג’יל סטיין. אך כפי שהסברנו פעמים רבות, המפלגה הדמוקרטית נטשה מזמן אפילו את העמדת־הפנים של הגנה על האינטרסים של מעמד העובדים. במשך עשורים הם הוציאו לפועל או תמכו בצעדים ניאו־ליברליים, אחד אחרי השני: בפרט תחת ממשל ביל קלינטון, עם "סיום מדיניות הרווחה כפי שאנו מכירים אותה", הרחבת הכליאה ההמונית, אימוץ NAFTA (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה), ביטול חוק גלאס־סטיגל (שקבע רגולציה על המערכת הבנקאית) — ועד לממשל אובמה, עם חילוץ הבנקים שעה שמיליוני בני־אדם איבדו את בתיהם.

אחרי הקריסה הכלכלית של 2008–2009, השמאל נתן לאובמה אור ירוק. הדמוקרטים, ששלטו תחילה בקונגרס, לא ממש נקפו אצבע כדי להקל על מעמד העובדים במשבר החמור ביותר מאז שנות ה־1930. כתוצאה מכך נסללה הדרך לתנועת ‘מסיבת התה’ הימנית־פופוליסטית, שהצליחה לרכוב על ההתנגדות לחילוץ של וול־סטריט ולנצל את הזעם על הפוליטיקאים.

תחת לחץ מה־45% שתמכו בסנדרס בפריימריז, ועידת המפלגה הדמוקרטית אימצה את המצע השמאלי ביותר שלהם מזה 40 שנה. עם זאת, הקמפיין של קלינטון התמקד בבירור במסר שטראמפ הוא סכנה קיומית לדמוקרטיה וש"אמריקה כבר גדולה" (בהתייחס לקריאה של טראמפ, "להחזיר את אמריקה לגדולתה"). תורמיה של קלינטון לא רצו שהיא תבליט נושאים כמו שכר המינימום או חיסול של החוב הסטודנטיאלי שכן הם חששו מלטפח ציפיות בקרב עובדים משולהבים. ניתן לטעון שמלכתחילה הניסיון לבנות לקלינטון תדמית "פרוגרסיבית" לא נתפס כאמין, אז מה כבר היא היתה יכולה לעשות? ובכן, מה שהיא עשתה היה למנות כמועמד לתפקיד סגן־הנשיאה את טים קיין, שתומך ב־TPP (הסכם הסחר "השותפות הטראנס־פסיפית") ובדה־רגולציה לבנקים — שעה שהיתה יכולה למשל למנות את הסנאטורית ה"פרוגרסיבית" אליזבת וורן. היא סירבה להתחייב מראש שלא למנות בכירים מבנק ההשקעות גולדמן־זקס לתפקידים בממשל. כל אלה ניכרו בבירור מיליוני אנשים הצמאים לשינוי אמיתי.

לכן אין להתפלא שקלינטון לא היתה מסוגלת לסחוף שיעור מצביעים ומצביעות גבוה יותר. לא טראמפ ולא קלינטון הצליחו להשיג 50% מהקולות. נכון לנתונים שהתפרסמו עד עתה, בעוד שקלינטון השיגה במעט יותר קולות מטראמפ ברמה הארצית, היא גרפה מיליוני קולות פחות מאובמה, בפרט ב־2008.

כפי שציין אתר המגזין ג’קובין: "קלינטון גייסה רק 65% מקולות הלטינים, בהשוואה ל־71% שגייס אובמה לפני ארבע שנים. את הביצועים הגרועים האלה היא הציגה מול מועמד שהתמודד על תוכנית לבניית חומה בגבולה הדרומי של ארה״ב, מועמד שפתח את הקמפיין שלו בהסתה נגד מקסיקנים כאנסים. קלינטון השיגה 34% מקולותיהן של נשים לבנות ללא תארים אקדמיים. והיא זכתה רק ב־54% מקולות הנשים בכלל, בהשוואה ל־55% שהשיג אובמה ב־2012. קלינטון, כמובן, רצה נגד מועמד שתועד מתרברב בכך שהוא תופס נשים ב’פוסי’". בנוסף, היא גם לא הלהיבה מצביעים שחורים צעירים, שרבים מהם לא טרחו כלל להצביע. והיא הפסידה בקרב קהילות מעמד עובדים לבנות שאובמה לקח בהליכה בשתי מערכות הבחירות הקודמות.

ממסד המפלגה הדמוקרטית שיחק משחק מסוכן במערכת הבחירות הזאת — והם הפסידו. אנשים עובדים, כהי־עור ונשים הם שישלמו את המחיר.

סנדרס היה צריך להתמודד

בשנים האחרונות ראינו קיטוב פוליטי עמוק בארה״ב, עם הגידול בתמיכה של צעירים ברעיונות סוציאליסטיים ועם צמיחתה של תנועת Black Lives Matter ("חיי השחורים חשובים", BLM), שעה שמנגד חלה עלייה בשנאת הזרים ובגזענות הגלויות בקרב מיעוט מהאוכלוסייה. אך הנטייה הכוללת בחברה האמריקאית היתה שמאלה, כפי שהדבר התבטא למשל בתמיכה בשוויון בזכות להינשא, בהעלאת שכר המינימום ובהעלאת המיסוי על העשירים. תוצאות הבחירות לא משנות את העובדה היסודית הזאת, אך הן בבירור מציבות את הימין של טראמפ ושל המפלגה הרפובליקנית בתא הנהג, עם שליטה בממשל, בשני בתי הקונגרס ובחלק הארי של בתי המחוקקים של המדינות השונות.

שכבה רחבה של לבנים ממעמד העובדים ומעמד הביניים אכן ניצלו את הבחירות כדי לבטא את הסלידה המוחלטת שלהם מהמפלגה הדמוקרטית וגם מהממסד של המפלגה הרפובליקנית. עשרות מיליונים ממצביעי טראמפ חיפשו, אמנם באופן מעוות, דרך לקדם התנגדות לאליטה התאגידית. אנחנו לא עוצמים עיניים לגידול בתמיכה ברעיונות ימניים־קיצוניים בקרב מיעוט בחברה, אבל בהחלט ניתן ללמוד לדוגמה מהעובדה שמדגמי היציאה העלו ש־70% מהנשאלים אמרו ש"צריך להציע מעמד חוקי" למהגרים בלתי מורשים, לעומת 25% שאמרו שצריך לגרש אותם.

לכן אין זה אלא טרגי לחלוטין ששמו של סנדרס לא היה על פתקי ההצבעה. אנחנו קראנו לו לרוץ כמועמד עצמאי כבר בספטמבר 2014, כשהוא העלה לראשונה את הרעיון של קמפיין לנשיאות. כשהחליט להתמודד בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית חלקנו עליו בבחירת המסגרת הזאת, אבל המשכנו במאמץ להגיע לתומכיו ולפתח את הדיון בשאלה איך ניתן להשיג את התוכנית שלו, כמו גם סביב הצורך במפלגה חדשה.

אזהרותינו לגבי ההשלכות של תמיכה בקלינטון התממשו לצערנו. אם סנדרס היה ממשיך לרוץ כל הדרך עד לבחירות, כפי שאנחנו ורבים אחרים קראנו לו לעשות, הנוכחות שלו היתה משנה רדיקלית את אופי המירוץ. הוא כמעט בטוח היה מפלס את דרכו לדיבייטים המשודרים בין המועמדים לנשיאות, ועכשיו היינו דנים בשאלה המיידית של הקמת מפלגה חדשה של ה־99% בהתבסס על המיליונים הרבים של הקולות שהוא היה משיג. מדובר בהזדמנות ענקית שהוחמצה.

תנועת אלטרנטיבה סוציאליסטית תמכה במועמדותה של ג’יל סטיין מהמפלגה הירוקה, שהשיגה מעל מיליון קולות, מכיוון שהיא גם קידמה מצע שמבחינה מהותית פנה לאינטרסים של אנשים עובדים. למרות מגבלות רבות שהיו לקמפיין של סטיין, ההצבעה עבורה רומזת במעט לפוטנציאל העצום שקיים להתפתחות של חלופה שמאלית המונית.

לקראת ממשל של כאוס ומאבק

ניצחונו של דונלד טראמפ הוא אסון שיגרור השלכות שליליות רבות. אך זהו גם שלב בתהליך המתמשך של טלטלה פוליטית וחברתית בארה״ב. האמון במערכת הקפיטליסטית ובמוסדותיה נמצא אולי בשפל של כל הזמנים — נסיגה שנמשכה גם ממש עד סוף מערכת הבחירות, לרבות בהשפעת ה־FBI שהטיל את עצמו לתוך התהליך הפוליטי ובהשפעת ההתבטאויות התקיפות של טראמפ על המערכת הפוליטית ה"מכורה".

באופן בלתי נמנע תפיסות רווחות של ייאוש יכו כעת בקרב חלקים בשמאל ותחושה שכל הניסיונות להזיז את החברה קדימה נידונו לכישלון. חיוני לחלוטין לחתור נגד הלך הרוח הזה. שינוי אמיתי, כפי שסנדרס בצדק הסביר, מגיע מלמטה למעלה, מתנועות המונים במקומות העבודה וברחובות.

ניצחון טראמפ מייצג את "השוט של מהפכת־הנגד". הכאוס והפרובוקציות הצפויים בתקופה הבאה עוד ידחפו מיליונים לפעול מעמדת מגננה. לכן מי שנדחפו למאבק פוליטי ולרעיונות רדיקליים בתקופה הקודמת מוכרחים דווקא להכפיל את מאמציהם לבנות תנועה המונית אמיתית לשינוי, שתהיה עצמאית משליטה תאגידית. התנועות החברתיות של השנים האחרונות, ובמיוחד BLM, ממחישות את הפוטנציאל.

בד־בבד, חשוב גם לקחת בחשבון שטראמפ בהכרח יאכזב את תומכיו. "בניית חומה" לא תייצר מיליוני מישרות טובות שיחליפו את אלו שאבדו בעקבות אוטומציה והסכמי סחר. ואף שהוא מדבר על השקעה בתשתיות של המאה ה־21, הוא גם מחויב לקיצוצים מסיביים עוד יותר עבור מיליארדרים כמותו. תנועה המונית נגד טראמפ תצטרך לפנות ישירות גם למעמד העובדים הלבן ולהסביר איך ניתן יהיה להבטיח באמת שלכל הצעירים יהיה עתיד ראוי במקום לנסות ליצור מחדש את "החלום האמריקאי" באמצעות העמקת שסעים אתניים. עתיד כזה דורש מדיניות סוציאליסטית.