socialism.org.il
מחאה היא לא טרור
די לטבח מפגינים, די למצור
תושבי הכלא הגדול בעולם יצאו למחאה אזרחית המונית על רקע המצור הברוטלי והמצוקה הנוראית ■ ממשלת נתניהו שלחה נגדם צבא ■ 18 נהרגו, מעל 1,500 נפצעו
שחר בן־חורין
02.04.2018 17:18

הממשלה הקפיטליסטית המושחתת של נתניהו שלחה כוח צבא כדי לדכא באלימות קטלנית את המחאה האזרחית ברצועת עזה. תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת למחות ולהיאבק נגד ההסתה, הדיכוי והטבח במפגינים לא חמושים, ולהביע סולידריות עם המחאה ההמונית על רקע המצור הברוטלי והמצוקה הנוראית שנכפית באלימות על הפלסטינים.

למרות האיומים והדיכוי הכבד, 20–30 אלף בני־אדם, בהם גם משפחות וילדים רבים, השתתפו באומץ מעורר השראה במאהלי מחאה ובהפגנות שהתארגנו בשישה מוקדים בקרבת הגבול עם ישראל ביום שישי (30.3). ממשלת נתניהו מימשה את האיום הבזוי לפגוע במפגינים וממשיכה להצדיק אותו, ובכירים בפיקוד דרום אף הבהירו שהדיכוי הקטלני יימשך גם בהפגנות הבאות: "נמשיך לפעול מול המפגינים בעזה כפי שפעלנו ביום שישי האחרון".

ניסיון להטביע את המחאה בדם

מפגין בן 18, עבד אל־פתאח עבד א־נבי, שתועד בסרטון נמלט ונורה באופן פחדני בראשו כשגבו מופנה אל הצלף שירה בו. הוא היה אחד מבין 18 הפלסטינים שנורו למוות ברצועה במהלך יום המחאה. מעל 1,500 מפגינים נפצעו, בהם ילדים רבים. מרבית הפצועים נפגעו מאש חיה ואחרים מקליעים מצופי גומי ומרימוני הגז המדמיע שהומטרו מרחפנים אימתניים שחגו מעל ראשי המפגינים. בבתי החולים ברצועה דווח על מחסור במנות דם.

כך הגיב שלטון נתניהו, בגיבוי תקשורת לאומנית מגויסת ומפלגות ה"אופוזיציה" הקפיטליסטיות של 'יש עתיד' ו'המחנה הציוני', למחאה המונית לא אלימה, אותה הוא מתייג באופן שקרי כ"הפגנת טרור אלימה", במילותיו של שגריר ישראל באו״ם דני דנון, שזעם על הגינויים ברמה הבינלאומית. מספר הנפגעים הישראלים באירועים, ראוי להזכיר, מסתכם באפס. המפגינים בעצרות המחאה לא איימו על ביטחונו של איש — בניגוד להסתה, העובדה שבין ההרוגים היו גם פעילי תנועת חמאס אינה משנה זאת.

דיכוי המחאה בידי ממשלת נתניהו לא נועד להגן בשום צורה על שלום הציבור הישראלי. לא. ההסתה, הדמוניזציה והמלחמה הצבאית נגד תושבים לא חמושים נועדו להרתיע את הציבור הפלסטיני מלהיאבק על זכויותיו — ולהטביע את מחאתו בדם. המלחמה במחאה נועדה להגן על המשך המצור, הדיכוי הלאומי של הפלסטינים, העוני והמצוקה. והיא נועדה לזרות חול בעיני ציבור העובדים והצעירים היהודים ולגייסם נגד מאבק של עובדים וצעירים פלסטינים לחיים בכבוד. מעבר לכך, עבור נתניהו המלחמה במחאה מספקת גם הזדמנות נוספת לרכוב על חששות ביטחוניים בציבור הישראלי כדי להסית את תשומת הלב הציבורית מחשדות השחיתות כנגדו ומהמחדלים העצומים של ממשלתו.

חשוב להדגיש, שלטון שיורה בחופשיות במפגינים מהווה סכנה פוטנציאלית למאבקים העתידיים גם של עובדים וצעירים ישראלים שיתמודדו עם התנגדות חריפה והסתה מצד המעמד השליט. מעבר לכך, טבח במפגינים פלסטינים ועצם המשך המצור והכיבוש לא רק מרחיקים כל אופק לשלום אלא אף מציבים תמרור אזהרה לסכנת הידרדרות נוספת בטווח המיידי מבחינת אנשים מהשורה. מדיניות היד הקלה על ההדק מאיימת לגבות עוד חללים רבים, ומחיר הדמים בהחלט לא ייעצר בפלסטינים. ההסלמה בדיכוי הצבאי מצד ישראל עלולה לגרור סבב של הסלמה כללית באלימות, שממנו ייפגעו גם אזרחים ישראלים. הסיבות האלו רק מדגישות עד כמה חשוב שעובדים וצעירים ישראלים יביעו התנגדות וישתתפו במחאה נגד מדיניות הדמים של ממשלת נתניהו.

צעדות השיבה

"מה מסוכן בילדים שעומדים מאות מטרים מטנקים וחיילים חמושים? כל מה שביקשנו להביע בצעדה זה סה״כ החיים הבלתי נסבלים שלנו", אמר חסן אל־כורד, ממארגני המחאה, לאתר 'שיחה מקומית'. "היום היו לנו הרוגים ופצועים רבים. אבל הם באמת חושבים שזה מה שיעצור אותנו? הרי אין לנו שום אפשרויות בחירה אחרות, אלא להמשיך ולהפגין. אני רוצה לפנות לקהל הישראלי ולבקש ממנו להפעיל לחץ על ממשלתו. אנשים אצלנו ימשיכו למות ובסוף זה יתפוצץ להם בפנים".

"לא באנו כדי ללחום, באנו כדי לחזור לארצנו", נכתב בעברית על שלטים שהונפו בהפגנות. כ־70% מבין 1.9 מיליון תושבי רצועת עזה הם פליטים, כלומר אוכלוסייה שנעקרה בכוח הזרוע לפני 70 שנה ונדחסה אל הרצועה שנהפכה לאחד השטחים הצפופים בעולם ולגטו נצור של עוני ומשבר נוראי. שעה שממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו מארגנת חגיגות לציון 70 שנה לישראל — ולמעשה במטרה לגייס אהדה ציבורית באמצעות לאומנות — זכויות הפליטים הפלסטינים וזכויות הפלסטינים בכלל ממשיכות להידרס בגסות יומיום.

ההפגנות הפלסטיניות נערכו במסגרת יום מחאה שנועד להזניק חודש וחצי של הפגנות מחאה עממיות תחת הכותרת "צעדת השיבה הגדולה" נגד המצור, נגד שלילת זכויות הפליטים הפלסטינים ונגד רמיסת זכויות הפלסטינים בכלל לרגל 70 שנה לנכבה הפלסטינית. יום המחאה הראשון חל ב־30 במרץ, יום האדמה, המצוין לזכר שביתת הציבור הערבי־פלסטיני בישראל ב־1976 בה נורו למוות שישה מפגינים. במקביל חל באותו היום השנה גם ערב חג הפסח, ששימש שוב תירוץ להטלת סגר כללי על המעברים בגדה המערבית וברצועת עזה — תזכורת נוספת למדיניות ברוטלית של התעמרות וענישה קולקטיבית הננקטת באופן שגרתי. כך גם המציאות היא שמדיניות ההוצאה להורג דה־פקטו של מפגינים פלסטינים שכיחה למדי.

ב־15 במאי, בו מצוין יום הנכבה, מתוכננים להגיע לשיא אירועי המחאה ב"הפגנת המיליון". הדיכוי הצבאי הכבד מכוון לסכל את התרחבות תנועת המחאה, מכיוון שתרחיש שבו יוצאים עוד המונים להיאבק על זכויותיהם מאיים על משטר הכיבוש, כמו על כל דיקטטורה. התגייסות של עוד רבבות רבות ואף מאות אלפים תוכל באמת לאפשר בין השאר גם פריצת מחאה המונית של גדרות המצור ברצועת עזה — תרחיש שלא רק השלטון הישראלי חושש ממנו אלא גם חמאס, שאינו מעוניין באמת במאבק המוני עצמאי שייצא משליטתו ויוכיח שההמונים הפלסטינים מסוגלים לעשות את מה שהכוח הצבאי של חמאס לא באמת מסוגל: לאיים באופן ממשי על הסדר של המצור והכיבוש.

לחזק את המחאה, להציב אלטרנטיבה

אל מול הדיכוי הצבאי הכבד, הרחבת המעגל המארגן את פעולות המחאה תוכל לסייע לחזק את המחאה, בין השאר בעזרת התארגנות עצמאית של ועדי פעולה דמוקרטיים של תושבים וקיום אסיפות לדיון והכרעה לגבי הצעדים הבאים במאבק ולגבי דרכים לארגן הגנה עצמית על המפגינים.

חשוב לקרוא תיגר גם על המאמץ הבלתי פוסק מצד שלטון נתניהו והמעמד השליט הישראלי לנצל את החששות בקרב הציבור הישראלי, ולשם כך הכרחי להציע אלטרנטיבה אמיתית.

סוציאליסטים תומכים במחאה הפלסטינית האזרחית, כחלק מהמאבק נגד הכיבוש ולמען שלום ושינוי סוציאליסטי. המחאה הזאת זקוקה לסולידריות ברמה הבינלאומית, ובראש ובראשונה גם מקרב ציבור העובדים והצעירים הישראלים שמבינים שממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו מייצגת את הסכנה העמוקה ביותר גם לשלומם.

הממסד הקפיטליסטי הישראלי מסית נגד הפליטים הפלסטינים ומנסה ליצור רושם של משחק סכום אפס כאילו פתרון צודק לפליטים יוכל לבוא רק תוך פגיעה בישראלים יהודים מהשורה. סוציאליסטים דוחים מכול וכול את המשוואה הזאת — שעשויה אולי להיראות הגיונית בחברה מעוותת המבוססת על אי־שוויון עמוק. פתרון צודק עבור הפליטים הפלסטינים חיוני גם כתנאי בסיסי לכל פתרון מדיני אמיתי ובר־קיימא של הסכסוך הלאומי, והוא מוכרח לכלול הכרה בעוול ההיסטורי וגם בזכותם של המעוניינים בכך לשוב ולבנות מחדש את חייהם בשוויון מלא וברווחה בשטחים מהם גורשו הם ומשפחותיהם. בהקשר של שינוי סוציאליסטי של החברה, בהחלט ניתן יהיה לקדם באופן המעשי ביותר פתרונות דמוקרטיים שיאפשרו לשתי הקבוצות הלאומיות לממש את השאיפה לעצמאות לאומית ללא כל אפליה לאומית.

תנועת מאבק סוציאליסטי דורשת:
  • הקמת ועדת חקירה עצמאית — שתכלול נציגים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים מארגוני עובדים, קהילה וזכויות אדם עצמאיים — לבדיקת הרג המפגינים. העמדה לדין של שרשרת האחראים, כולל מהדרג המדיני.
  • סולידריות עם המחאה הפלסטינית. די למדיניות היד הקלה על ההדק, די להרג מפגינים! די להסתה, מחאה היא לא טרור!
  • כן להפגנות משותפות של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, נגד המצור, הכיבוש, העוני, אי־השוויון וממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו.
  • כן להרחבת המחאה, כן למאבק המוני של הפלסטינים לשחרור לאומי וחברתי. הקמת ועדי פעולה דמוקרטיים כדי לסייע בארגון המחאה ובהגנה על ההפגנות.
  • די למדיניות "ניהול הסכסוך", די למלחמת שלום ההתנחלויות. לעצור את חרחורי המלחמה ואת ההסתה הלאומנית־גזענית.
  • להוציא את הצבא מהשטחים עכשיו! די לכיבוש, די למצור על תושבי רצועת עזה. די לכפיית עוני ומצוקה, די לנישול, סוף לדיכוי הלאומי של העם הפלסטיני.
  • פתרון צודק לפליטים הפלסטינים. הכרה בעוול ההיסטורי של הנכבה — חורבן מאות יישובים ועקירת מאות אלפי תושבים — ובזכות הפליטים המעוניינים בכך לשוב, תוך הבטחת חיי רווחה ושוויון לכלל התושבים.
  • סוף לשלילת הזכות להגדרה עצמית — כן למדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית, סוציאליסטית ושוות זכויות, שבירתה במזרח ירושלים, לצד ישראל דמוקרטית וסוציאליסטית, שתבטיח שוויון זכויות אמיתי לכל.