socialism.org.il
ניתוח סוציאליסטי
חלק א': ברית טראמפ־נתניהו והמאבק לבניית אלטרנטיבה
גילוי־דעת של הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי
הוועד הארצי של מאבק סוציאליסטי
23.06.2018 11:35

חלק ראשון של גילוי־דעת שנידון ואומץ בישיבת הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי ב־16 ביוני.

תנועת מאבק סוציאליסטי נאבקת למען שלום אזורי, ביטחון אישי וחיי רווחה לכל, ומתנגדת לפגיעה באזרחים. אנחנו נאבקים ונאבקות למען שלום וביטחון, על בסיס שוויוני אמיתי, לכלל תושבי האזור, לפלסטינים ולישראלים כאחד, ובפרט לתושבי רצועת עזה ולתושבי הנגב.

אנחנו שוללים מכול וכול את ההסתה הדמגוגית, רוויית הדמוניזציה והתירוצים הביטחוניים השקריים, שמובילה ממשלת הימין הקפיטליסטית של נתניהו נגד תנועת המחאה האזרחית החשובה שהתעוררה ברצועת עזה על רקע המצור וההתקפות היומיומיות הברוטליות על שגרת חייהם ועל זכויותיהם הבסיסיות ביותר של שני מיליון תושבים עניים. תנועת מאבק סוציאליסטי הביעה סולידריות חד־משמעית עם תנועת המחאה ורואה בה מאבק צודק ומקור לתקווה. חברי וחברות התנועה גם השתתפו בהפגנות שנערכו בישראל נגד הדיכוי הצבאי העקוב־מדם של המחאה בידי ממשלת נתניהו.

מעל 160 תושבים נורו למוות מאז סוף חודש מרץ. מעל 10,000 נפצעו. מרבית ההרוגים והפצועים היו בלתי חמושים ונורו באש חיה. מהצד השני של הגדר נרשמו אפס הרוגים ישראלים ולא נפצע כל אזרח ישראלי כתוצאה מההפגנות. סוציאליסטים שוללים על הסף כל ניסיון צבוע של הממשלה ושל מסנגריה להציג את ההרג כפעולת "הגנה" או כפעולת "אין ברירה". השיוך הפוליטי של חלק מהמפגינים אינו רלוונטי כלל, וכך גם הניסיון להיתלות בטענות לגבי פעולות טרור נגד ישראלים כדי להצדיק באופן ציני את הוצאתם להורג של מפגינים.

ממשלת ה"ימין־ימין" בישראל מגייסת תמיכה על בסיס דמגוגיה ביטחונית, אך מדיניותה פוגעת בשלום תושבי האזור וסוללת את הדרך למלחמה הבאה. אותה הממשלה שמובילה התקפות על העבודה המאורגנת בישראל בשירות הטייקונים, ושמנציחה מצוקה כלכלית ופערים מהגדולים במערב, מייצגת גם את הסכנה הביטחונית מספר אחת של ציבור העובדים הישראלי. נוסיף להזהיר שחרחורי מלחמה יהירים ומדיניות של כיבוש, דיכוי לאומי ומצור על מיליוני עובדים ועניים ימשיכו להבטיח מציאות של עימותים מדממים ומלחמות, שאת מחיריהם ישלמו גם עובדים ועובדות ישראלים.

לא רק העידן של טראמפ

אנחנו עומדים בסולידריות עם מאבקיהם של עובדים, עניים וצעירים משני צידי הקו הירוק וברחבי העולם למען פרנסה, על חיים בכבוד, נגד דיכוי ולמען שוויון וצדק חברתי. זהו לא רק "עידן טראמפ", אנחנו חיים בעידן של משבר יסודי במערכת הקפיטליסטית העולמית, שמעורר גם התנגדות, מחאות ותנועות המונים.

רק באחרונה התארגן אחד מימי המחאה הגדולים בתולדות ארה״ב, במסגרת מרד תלמידים שם נגד טראמפ והממסד הקפיטליסטי, במקביל לגל שביתות והפגנות לוחמניות של מורות ומורים (RedForEd#). אנחנו גאים גם בחברינו וחברותינו מתנועת 'אלטרנטיבה סוציאליסטית' בארה״ב, שמילאו תפקיד מפתח במאבק בסיאטל מול הטייקון העשיר בעולם, ג׳ף בזוס — למען הטלת "מס אמזון" על התאגידים העשירים בעיר לטובת השקעה בדיור ציבורי.

הניצחון הסוחף במשאל־העם באירלנד, שהביא לביטול האיסור על הפלות, בזכות מאבק נחוש וממושך, שבו חברינו וחברותינו מהמפלגה הסוציאליסטית ומההתארגנות הפמיניסטית ROSA מילאו תפקיד מוביל, הוא חלק מהתעוררות בינלאומית היסטורית במאבק הפמיניסטי, שכוללת יסודות מהפכניים.

מאבק העובדים והעובדות בירדן נגד מדיניות הצנע, שנכפית בהוראת קרן המטבע הבינלאומית, ונגד השחיתות השלטונית, הצליח לזעזע את המלוכה הקפיטליסטית עם שביתה כללית והפגנות המונים שסילקו ראש ממשלה ועצרו בינתיים חלק מהגזירות. המאבק זרע דאגה רבה בקרב המעמדות השליטים באזור. שליטי סעודיה, כווית ואיחוד האמירויות נחלצו לעזרת המונרכיה עם תוכנית חומש לסיוע תקציבי.

גם בצמרת הרשות הפלסטינית עקבו בדאגה, ודובר הפת״ח אוסאמה קוואסמה מיהר להכריז על תמיכה ביציבות הממלכה. אך בשטח נראה שההישגים הראשוניים של המאבק בירדן — לצד השפעת המחאה בעזה והפגנות סולידריות שאירגנו צעירים פלסטינים בישראל — סייעו לדרבן הפגנות ראשוניות ברמאללה ובמוקדים נוספים במובלעות הרשות הפלסטינית בגדה, ביוזמת פעילי שמאל מקומיים, נגד ממשלת הרשות ועיצומיה על עזה.

הסבב האחרון במאבק המעמדי הירדני מאותת לכיוון הדרוש עבור שאר המזרח התיכון — לסיום "החורף הערבי", נסיגת תנועות ההמונים של 2011, שאיפשרה למעמדות השליטים, לגורמי ריאקציה ולמעצמות אימפריאליסטיות להוביל מהפכות־נגד הרסניות ולדרדר את האזור כולו לעימותים מדממים ומצוקה גוברת. הנסיבות האזוריות היו גורם מרכזי שאיפשר גם לממשלות הימין של נתניהו לשרוד בשנים האחרונות, תוך ניצול הפחד הביטחוני והקיומי בציבור הישראלי.

ברית טראמפ־נתניהו

הברית בין שלטון נתניהו, האימפריאליזם האמריקאי בהנהגת טראמפ, והדיקטטורים מהמחנה הפרו־סעודי, מאיימת לפגוע עוד יותר בביטחון תושבי האזור. פרישת ארה״ב מהסכם הגרעין והגברת ההתקפות הכלכליות על איראן, לצד התקיפות הצבאיות בהוראת נתניהו נגד כוחות איראניים ופרו־איראניים בסוריה, תרמו להסלמת העימות בין ישראל ואיראן — מה שקיבל ביטוי גם בפחד מוגבר מפני מלחמה בציבור הישראלי.

המהלכים האימפריאליסטיים לבידוד ולהגברת הלחץ על איראן באמצעות סנקציות כלכליות פוגעים באופן המשמעותי ביותר במעמד העובדים האיראני. המשטר ימשיך להתמודד עם מחאות ומאבקים מקרב עובדים וצעירים ומיעוטים מדוכאים, בהמשך לגל ההפגנות הסוערות בתחילת השנה, אך ההתקפות האימפריאליסטיות צפויות דווקא להגביר את התמיכה של חלקים בציבור האיראני במשטר כנגד ההתקפות מבחוץ.

בשנים 2010–2012, כשנתניהו וברק היו מוכנים להוביל את ישראל למלחמה מטורפת עם איראן, הם רוסנו בידי ראשי הצבא והמוסד, הבית הלבן, וגורמים בממשלה, שידעו שלא יוכלו לחסל צבאית את תוכנית הגרעין ושחששו ממחיר המשבר שייווצר. אך סכנת המלחמה נותרה בעינה. אם הסכם הגרעין יקרוס סופית, המשטר האיראני יידחק עם הגב לקיר ועשוי לפנות לפיתוח מואץ של תוכנית גרעין צבאית, וגם ההימורים מצד שלטון נתניהו על היעדר תגובות צבאיות לתקיפות הצבאיות נגד הכוחות האיראניים עשויים להסתיים בתבערה רבתי.

בכך ששליטי מדינת ההלכה השיעית באיראן מייחלים ל"השמדת ישראל" אין חדש — אף שכפי שהסבירו בעבר גם גנרלים ישראלים, הניסיון לייחס לכך משמעויות שואתיות הוא דמגוגי, בפרט בהתחשב בכך שהתקפה גרעינית היפותטית על ישראל תפגע בהמונים הפלסטינים ובהמונים בארצות השכנות. מנגד, אין חדש גם בעובדה שנתניהו וטראמפ מייחלים לחיסול ולהחלפת משטר האייתוללות. חרחורי המלחמה של טראמפ ונתניהו מחד, ושל משטר האייתוללות מאידך, מייצגים שני צדדים של אותה הבעיה.

פתרון שיבטיח עתיד שפוי של שלום וביטחון אמיתיים לכל עמי האזור מחייב מאבק ברחבי המזרח התיכון נגד אליטות שליטות מושחתות, נגד דיכוי, למען זכויות לאומיות שוות, נגד נשק להשמדה המונית בידי מדינה כלשהי, נגד התערבות אימפריאליסטית — כולל בדמות חנק כלכלי של העובדים באיראן — ולמען שינוי סוציאליסטי.

טראמפ ממשיך לאיים להציג לעולם את תוכניתו לשלום ישראלי־פלסטיני, "עסקת המאה", אך אין קהל שממתין בציפייה דרוכה. כל ממשלות ארה״ב תמכו תמיד בדרך כזו או אחרת בכיבוש הישראלי, למרות מס־שפתיים, אבל טראמפ פשוט עושה זאת בצורה הבוטה ביותר, כפי שסימלה ההעברה הפרובוקטיבית של שגרירות ארה״ב לירושלים. בטקס הפתיחה המשיחי של השגרירות השתתפו גורמי ימין קיצוני וקנאים דתיים שמזוהים עם הסתה נגד יהודים, מוסלמים, נשים ולהט״ב. זוהי תזכורת לזהותם של בעלי הברית האמיתיים של שלטון נתניהו, שבחסות אויב השלום מהבית הלבן הגביר את ההתקפות היהירות על הפלסטינים משני צידי הקו הירוק, כפי שהשתקף בטבח המפגינים ברצועת עזה, ששיאו ביום העברת השגרירות.

קמפיין החרם

בעוד נתניהו מתבשם בשגשוג היחסים הבינלאומיים של המשטר הישראלי עם ממשלות קפיטליסטיות שונות, הרי שבמערכה על דעת־הקהל העולמית, במיוחד בקרב צעירים, הכיבוש הישראלי נמצא במגננה וימשיך להפסיד. הממשלה שניסתה ביהירות להפוך ביקור של נבחרת ארגנטינה בכדורגל לעוד טקס פוליטי ראוותני בשירות מכונת ה"הסברה" הלאומנית, קיבלה כרטיס אדום משפיל, עם ביטול הביקור בלחץ האוהדים.

באופן דומה, לאחר שנתניהו, ליברמן ורגב יצאו מגדרם לעשות שימוש פוליטי מירבי בניצחון נציגת ישראל באירוויזיון לצורך טיפוח לאומנות וטיוח ביקורת בינלאומית על דיכוי הפלסטינים, דווקא הפעם, בניגוד לפעמיים הקודמות בהן התקיימה התחרות האירופית במערב ירושלים, כבר החל להתארגן קמפיין מחאה חסר־תקדים בקריאה להחרמת האירוע, ומארגני התחרות דרשו שלא תתקיים "במקום שנוי במחלוקת".

תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת בפעולות של סולידריות בינלאומית עם המאבק הפלסטיני לשחרור מדיכוי לאומי ולמען שלום, ובפרט הפגנות סולידריות ופעולות סולידריות עצמאיות מצד ארגוני עובדים ועובדות, וגם פעולות מסוימות של חרמות מחאה.

אנו בהחלט מצדדים בקמפיינים שונים להחרמת תאגידים שמרוויחים באופן ישיר מהכיבוש והדיכוי של הפלסטינים, או את תעשיית ההתנחלויות, או אירועים או נציגים של שלטון הימין הישראלי הנושא באחריות הגדולה והישירה לכיבוש. לצד זאת, אנחנו חלוקים טקטית על צעדי חרם כוללים שעלולים להצטייר כ"ענישה קולקטיבית" נגד הציבור הישראלי, כאילו מדובר היה במאבק נגד ישראלים מהשורה, אנשים עובדים — פעולות כאלו לא יסייעו לחזק את ההתנגדות הנחוצה לכיבוש בקרב החברה הישראלית.

פעולות סולידריות בינלאומיות מסוגלות למלא תפקיד מסייע במאבק, לצורך הגברת הלחץ על שלטון הימין הישראלי וגם על שלטון הימין המצרי, שאחראים למצור על רצועת עזה, ולצורך הגברת הלחץ נגד הכיבוש ודיכוי הפלסטינים בידי ישראל. כך, פעולות סולידריות משמעותיות במצרים מסוגלות לתרום באופן מכריע להפלת המצור מהצד המצרי.

אך את התפקיד המרכזי במאבק נגד הכיבוש הישראלי ונגד שלטון הימין הישראלי והקפיטליזם הישראלי יצטרכו למלא המוני העובדים והצעירים הפלסטינים, וגם מעמד העובדים הישראלי — שבדומה למקרים במדינות שונות בעולם, שבוי בשלב הנוכחי בידי מפלגות ימין קפיטליסטיות, אך אינו הגורם המרוויח מהכיבוש ויש לו אינטרס יסודי ותפקיד חיוני במאבק נגד אותו שלטון קפיטליסטי שמדכא את הפלסטינים.

גם במקרה של הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, לחרם הבינלאומי היה תפקיד מסייע בלבד להתקוממות המונית מתמשכת של מעמד העובדים הדרום־אפריקאי. המאבק בכיבוש הישראלי מבחינות מסוימות מורכב יותר מהמאבק ההיסטורי באפרטהייד בדרום־אפריקה. כך למשל, בניגוד לשלטון הימין הישראלי, בדרום אפריקה המשטר לא היה מסוגל לנצל דמגוגית את הקריאה הפופולרית לחרם כולל כדי לגייס תמיכה על בסיס טיפוח "תודעת מצור" המונית. לכן חשוב לבחון קונקרטית יוזמות לחרמות מחאה, לשקול את תועלתן ואת בהירות המסר הנלווה להן.

רצועת עזה

אנחנו מצדיעים בסולידריות לעניי רצועת עזה, הכלא הגדול בעולם, שנתונים כבר למעלה מעשור למצור ברוטלי מצד שלטונות הימין בישראל ובמצרים, ולרבבות המפגינים והמפגינות שהעזו, באופן הרואי, למחות מול אש חיה ולעמוד על זכויותיהם. תנועת המחאה, 'צעדת השיבה הגדולה', נשענה על תמיכה נרחבת והצליחה לרתום המונים להפגנות. התפתחות של מאבק המוני היא בדיוק התרחיש שמאיים על שלטון הימין הישראלי, ששלח צבא כדי להטביע בדם את המחאה.

אין אנו מקלים ראש בפחד הביטחוני של תושבים בשדרות וביישובים ישראליים נוספים, בפרט מפני רקטות ופצמ״רים. תנועת מאבק סוציאליסטי תמיד התנגדה להתקפות ריאקציוניות כאלו על אזרחים ישראלים. אך הזהרנו גם כי זוהי ממשלת נתניהו שמעדיפה סבב עימות צבאי מול חמאס על פני התפתחות של מחאה עממית המונית.

תחת המצור הברוטלי, ישנם יחידים שבאופן נואש פונים גם לפעולות מזיקות, דוגמת "עפיפוני התבערה", שהסבו למרבה הצער נזקים מסוימים בשדות הסמוכים — אך אסור לשכוח שאלה נותרו כאין וכאפס לעומת השכול וההרס שממיט שלטון נתניהו על העניים הנצורים ברצועה. ירי במפגינים לא חמושים, הפצצות חוזרות ונשנות, חנק כלכלי, מניעת טיפול מחולים וכליאה של שני מיליון בני־אדם אינם אלא אמצעים של טרור מדינתי.

ממשלת נתניהו פנתה לדיכוי צבאי ברוטלי של המחאה במטרה להגן על מדיניות המצור על עניי הרצועה — מדיניות של ענישה קולקטיבית, שנאכפת בידי שלטונות הימין בישראל ובמצרים בחתירה לכפות שינויי הנהגה פוליטיים. ההתקפה הצבאית על ההפגנות נועדה גם לזרוע אימה בקרב ההמונים הפלסטינים ולהרתיע מפני המשך התפתחות של מאבק המוני, שייאלץ את ממשלת ישראל לעשות ויתורים במדיניות המצור, ושיחזק את הביטחון העצמי של המוני פלסטינים להיאבק על זכויותיהם.

ממשלת נתניהו פנתה להגברת ההתקפות על הרצועה ואיימה בחידוש מדיניות ההתנקשויות נגד מנהיגים פלסטינים ובכיבוש הרצועה. אחרי סדרת הפצצות של מתקני חמאס, והרג לוחמי ארגון הג׳האד האסלאמי ליד גדר המערכת, הגיבו הג׳האד והחמאס בירי רקטות ופצמ״רים לשטח ישראל בהיקף המשמעותי ביותר מאז המלחמה ב־2014.

צמרת הצבא הישראלי מפעילה לחץ על ממשלת נתניהו לבצע הקלות במדיניות המצור, כדי לווסת ולייצב את המשבר ברצועה. בדומה להקשר של העימות הישראלי־איראני, הגנרלים מנסים למלא תפקיד מרסן יותר מחשש ליציבות המערכת, מול הנטייה הפופוליסטית הימנית וההרפתקנית של קואליציית מפלגות הימין הקשה בישראל.

אף שנתניהו עלה לשלטון ב־2009 עם הבטחה יהירה להפיל צבאית את החמאס, בשורה התחתונה שליטת המשטר הישראלי, בשיתוף עם מקבילו המצרי, ברצועת עזה נשענת על השלטון המקומי של חמאס. הם שואפים להיפטר ממנו פוליטית בעתיד, אבל משלימים "לבינתיים" עם תפקידו כברירת־מחדל, מחשש לעליית כוחות פוליטיים אחרים דוגמת הארגונים הסלפיים־ג׳האדיסטיים, שיהיו פחות נכונים להסדרים בפועל מול ישראל.

אין כל ספק לגבי יחסי הכוחות הצבאיים בין המשטר הישראלי לחמאס. אך ניסיון להכריע צבאית את חמאס, כפי שהמשטר בסרי־לנקה עשה עם ארגון 'הטייגרים הטמיליים' (LTTE), יגבה מהמשטר הישראלי מחיר דרמטי של התערערות היציבות הפוליטית, שכן הוא יהיה כרוך בכיבוש ישיר ומדמם, לטווח של שנים, מול התנגדות חריפה מצד האוכלוסייה, התעוררות מוגברת של התנגדות לכיבוש הישראלי ברמה הבינלאומית וגם בחברה הישראלית. כל זאת, שעה שהמעמד השליט הישראלי אינו מעוניין בשום קונסטלציה בסיפוח השטח, מחשש ל"מאזן הדמוגרפי" ולהשלכות הכלכליות והפוליטיות.

סכנת הידרדרות

המשבר ברצועה ימשיך ויתפתח, והמשטר הישראלי ימשיך לזגזג בין איומים ל"התנתקות מלאה" לאיומים ל"כיבוש הרצועה". המשך הסלמת התקיפות הצבאיות מצד ישראל מאיים להתלקח לסבב מלחמה נוראי נוסף, שעלול לכלול התממשות התרחיש של ניסיון ישראלי להכריע צבאית את חמאס.

המשטר הישראלי והמצרי, וכן הרשות הפלסטינית בהנהגת עבאס והפת״ח, מעוניינים למנוע תמונה של הישגים פוליטיים מחמאס. אך שוב הם נדחפים לדון ב"הקלות", שכשלעצמן מוכיחות את כישלון ושרירותיות מדיניות המצור. יידרש הרבה יותר מ"הקלות" במצור כדי לטפל באופן ממשי בבעיות הבוערות של האבטלה, העוני, המים, החשמל, הדיור וכו'. הוויתורים הנקודתיים, הטקטיים, במדיניות המצור מצד ממשלות הימין לאורך השנים בניסיון לשמור את המשבר ברצועה תחת שליטה מעולם לא הביאו לשיפור מהותי בתנאי המחיה, ולמעשה הבטיחו את המשך התפתחות המשבר.

במקביל, חמאס, כוח ימין פרו־קפיטליסטי, ללא אסטרטגיה אפקטיבית למאבק במצור ולשחרור לאומי של הפלסטינים, תלה תקוות בשליטי מצרים, איראן, ומוקדם יותר אפילו בטראמפ, כדי לסייע בידו לייצב את המשבר המתפתח. ההימור על השגת הקלות מצד הרשות הפלסטינית, במסגרת תהליך ה"פיוס", כשל לאחר שחמאס, כפי שהערכנו, סירב בשורה התחתונה להרים דגל לבן ולהתפרק מנשקו.

חמאס, שאיבד תמיכה ציבורית, והתמודד בעצמו מול שורה של הפגנות מחאה, זיהה ביוזמת "צעדת השיבה הגדולה" — שנראה שהתארגנה תחילה בידי פעילים עצמאיים — פוטנציאל לגזור קופון פוליטי. הוא התערב בתנועה באופן גובר, אף שלא נראה ששלט בה באופן מלא. התנועה כללה יסודות עצמאיים וספונטניים, וייצגה נקודת מיפנה עבור שכבה משמעותית, במיוחד של צעירים, שישובו ויחפשו דרך אפקטיבית להיאבק. התפתחות של מאבק המוני בשלב מאוחר יותר עשויה בהחלט גם לפנות נגד סדר־היום הכושל של חמאס.

בהיעדר אופק להמשך בניית התנועה בשטח, רבים עלולים לשוב ולהתייאש. עם זאת, שכבה משמעותית של צעירים וצעירות תמשיך לחפש דרך למאבק אפקטיבי, ותפנה בעקבות הניסיון האחרון להסקת מסקנות להמשך. נזכיר שהמחאה ברצועת עזה הגיעה אחרי המאבק העממי המוצלח ביולי 2017 נגד המגנומטרים במזרח ירושלים. בניית מאבק המוני, מתמשך ועצמאי היא נתיב הפעולה העיקרי הנחוץ והאפקטיבי ביותר לקידום שחרור לאומי וחברתי של הפלסטינים. תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת בזכות תושבי הרצועה והפלסטינים בכלל למחות, להיאבק, להתארגן וגם להתגונן מול תוקפנות צבאית.

70 שנה חלפו מאז שמדינת ישראל הקפיטליסטית הוקמה תוך עקירת ודיכוי האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת הנכבה. רצועת עזה נהפכה מאז למחנה פליטים עצום, כשהפליטים המקוריים וצאצאיהם מהווים כ־70% מאוכלוסייתה. מארגני תנועת המחאה בחרו להדגיש את ההקשר ההיסטורי הזה, על רקע ציון 70 שנה למדינת ישראל ולנכבה הפלסטינית, כדי להבהיר שמדיניות המצור הברוטלית היא רק חלק ממערכה אלימה לאורך עשרות שנים נגד הפלסטינים. פתרון יסודי למשבר ברצועה מוכרח להיות חלק מפתרון יסודי לדיכוי הלאומי של הפלסטינים ולסכסוך הישראלי־פלסטיני.

תנועת מאבק סוציאליסטי סבורה שפתרון במציאות הקיימת צריך לכלול הכרה בשאיפות שני העמים למדינה לאומית עצמאית, כחלק מתוכנית שלום סוציאליסטית, בהקשר של המאבק לשינוי סוציאליסטי במזרח התיכון וברמה העולמית. אנחנו תומכים בתוכנית לקיומן של שתי מדינות סוציאליסטיות שוות־זכויות, עם שתי בירות בירושלים ושוויון מלא למיעוטים. זאת, בד־בבד עם הכרה בעוול ההיסטורי של הנכבה ובזכותם של הפליטים המעוניינים בכך לשוב, תוך הבטחת חיי רווחה ושוויון לכלל התושבים.

התמיכה בממשלת נתניהו

ההסתה נגד המחאה האזרחית ברצועה השפיעה על שכבות רחבות בציבור הישראלי, כך שלפי סקר מסוף מאי, קרוב למחצית מתושבי ישראל (61% מהנשאלים היהודים) הביעו תמיכה בדיכוי ההפגנות. אך כמחצית מהציבור היו מעוניינים שממשלת ישראל תקל על חופש התנועה ועל הכנסת סחורות לרצועה. נביחות האיומים בכיבוש הרצועה לא שכנעו בשלב הנוכחי רוב בציבור: לפי סקר אחר, כ־58% מהציבור הכללי מתנגדים לרעיון של כיבוש ישראלי ישיר ברצועה.

שלטון הימין הצליח לייצר היסטריה ביטחונית רבתי סביב העימות בין ישראל ואיראן וסביב המשבר בעזה, באופן שהתבטא בתזוזה ימינה בהלכי הרוח בציבור הישראלי ובעלייה מחודשת בתמיכה בנתניהו ובממשלה. מפלגות השלטון זוכות יחד בסקרים למספר מנדטים דומה לזה שקיבלו בבחירות 2015. היחידות מהן שמוסיפות להיחלש הן מפלגת כולנו וש״ס, שרבים מתומכיהן התאכזבו משקר ההבטחה ה"חברתית" שלהן.

התמונה מלמדת במובהק על הבעת אי־אמון ובריחת תומכים ממפלגות ה"אופוזיציה" הקפיטליסטיות המרכזיות, יש־עתיד והעבודה/המחנ״צ. השבחים החוזרים ונשנים שחלקו לפיד וגבאי לנתניהו על מהלכים "ביטחוניים", בתוספת זיגזגים רטוריים מביכים, עזרו לשכנע חלק מתומכיהם להעביר את תמיכתם לנתניהו ולממשלה. ביקורת שמאלית רצינית וגישות שמאליות לסוגיות ה"ביטחוניות" כמעט שלא מקבלות במה בתקשורת הממסדית, מה שמקל על העמדה הפוליטית ההגמונית למשול כמעט ללא הפרעה.

גורם משמעותי נוסף שמסייע באופן ניכר לממשלה הקפיטליסטית להחליש את ההתנגדות כלפיה בחברה הישראלית הוא מדיניות השקט התעשייתי של ההנהגה הפרו־קפיטליסטית של הסתדרות העובדים. התפתחות של התנגדות לממשלה על רקע חברתי־מעמדי מסוגלת לסייע לחשוף את העובדה שסדר־היום שלה מנוגד לאינטרסים של רוב הציבור הישראלי. אך הנהגת ההסתדרות בראשות ניסנקורן, בברית עם שר האוצר כחלון ועם ארגוני המעבידים, מרסנת וממזערת את ההתנגדות מצד מעמד העובדים ותורמת לבידוד והחלשת מאבקים חברתיים שמתפתחים. באופן דומה, גם שתיקתן הרועמת של הנהגות ארגוני הסטודנטים ממלאת תפקיד בסיוע לשלטון הימין.

מובן ששיעור העובדים והעובדות המאורגנים גדל וההסתדרות הצליחה גם להוביל מספר הישגים — תיקון חלקי אחרי שנים ארוכות שבהן מדיניות השקט התעשייתי גררה שחיקת שכר ופגיעה מתמשכת בעבודה המאורגנת ובשירותים החברתיים. התגייסות ההסתדרות, מוגבלת ככל שהייתה, סייעה בהשגת העלאה בקצבת הנכות הכללית לראשונה מזה 16 שנה, עם תוספת של מאות שקלים בחודש עד כה. אך המוני נכים נותרו עדיין עם קצבאות עוני, והדרישה הוותיקה של ארגוני הנכים להשוואת הקצבה לשכר המינימום לא זכתה לגב מראשי ההסתדרות.

בתמונה הרחבה, מחיר הברית עם הממשלה והמעבידים הרסני במיוחד. מנהיגי ההסתדרות ממשיכים להפקיר את מוקדי הכוח של העבודה המאורגנת, בפרט בנמלים ובחברת החשמל, מול התקפות הממשלה. העובדים הפרא־רפואיים נותרים להיאבק לבדם. עובדי טבע הופקרו מול מרוץ הרווחים הדורסני של ענקית התרופות. תנועת המחאה נגד הגירוש הופקרה, ובאופן שערורייתי, היו בהנהגת ההסתדרות גורמים שניסו לחסום את הצטרפותם להסתדרות של עובדים מבקשי מקלט. כמו כן, בניגוד לתנועת העובדים הבינלאומית, הנהגת ההסתדרות ממשיכה להביע הסכמה בשתיקה להתקפות על עובדים פלסטינים בשטחי הגדה והרצועה.

חולשת השמאל

תנועת המחאה נגד גירוש מבקשי המקלט הייתה משמעותית והצליחה לנצח בסבב הקודם למרות כל חולשותיה. היא כללה התגייסות ספונטנית מרשימה של קבוצות של מבקשי מקלט ושל ישראלים, של עובדים, סטודנטים, תלמידים ואומנים, וגם מפגן סולידריות מרשים בדרום ת״א. היא עזרה לשכנע שכבות רחבות שזכותם של מבקשי המקלט לכל הפחות לבירור בקשותיהם, אף שלא הצליחה לערער לחלוטין את התמיכה באיום הגירוש. היא הצליחה לחסום כל נתיב שבו ניסתה הממשלה להתקדם — היא עזרה לחשוף הסכמים חשאיים ולגרום להתקפלות של ממשלות רואנדה, אוגנדה ומדינות אחרות — והביאה לבסוף את נתניהו ודרעי לזיגזוג מביך.

איום הגירוש לא הוסר לחלוטין מסדר־היום, אבל הסבב הקודם דווקא המחיש מזווית נוספת את חולשת הממשלה. התגייסות של ההסתדרות למאבק הזה, החל מהרמה ההסברתית, וחיבור שלו לסדר יום רחב יותר נגד ממשלת ההון, כמו גם נגד השחיתות השלטונית, היו מסוגלים לתרום לערעור התמיכה בממשלה ולבידודה.

תנועת המחאה נגד השחיתות אומנם הייתה בעיקרה תנועה של שכבת מעמד ביניים מבוססת ומבוגרת יותר ובעלת נטיות ממסדיות יותר, אך זכתה לאהדה ושיקפה זעם רחב נגד היבטים מרכזיים במדיניות הממשלה. בשיאה, היחלשות התמיכה בממשלה התבטאה גם בירידות בסקרים (שייתכן שהרתיעו את נתניהו מהליכה לבחירות־בזק). אך חולשותיה הפוליטיות של תנועה זו, כולל החיבור לגורמי ממסד והדה־פוליטיזציה ("לא ימין, לא שמאל, ישר"), הקלו על נתניהו והממשלה להשיב לידיהם את התמיכה שאיבדו.

הסתירות בתודעה הפוליטית בקרב שכבות רחבות מעידות גם על פוטנציאל להתפתחות מחודשת של התנגדות לממשלת נתניהו. הממשלה נותרת מפוצלת, מסוכסכת ובלתי־יציבה, לא רק בגלל הבדלי גישות וסדר־יום בין מרכיביה אלא גם בגלל שורה של משברים נפיצים שממשיכים להתפתח בתחומים שונים ושלא אחת מוחרפים כתוצאה ממדיניותה.

אך היא משוללת רסן כתוצאה מחולשת ההתנגדות כלפיה בחברה הישראלית. מסייעים לה בכך האופוזיציה הקפיטליסטית האימפוטנטית, ואף ראשי ההסתדרות וארגוני הסטודנטים. בשורה התחתונה, שלטון הימין נהנה מההפקר ומחולשת השמאל המאורגן. גורמי ריאקציה וחולשות השמאל ברמה האזורית והבינלאומית תורמים לכך.

בהקשר הזה, ישנה חשיבות מיוחדת לדיון על המאבק נגד שלטון נתניהו ובניית החלופה הפוליטית בשמאל.

(החלק השני של גילוי־הדעת כאן)